<h1>תלמיד הרשב"א על בבא מציעא</h1>
<h2>דף ו.</h2>
[המוציא מחבירו] עליו ראיה. ואם לא יביא ראיה לדבריו ה"ז הפסיד לפי שאין מאמינים לטענתו, שמאחר שעד עכשיו היה טוען עליו שהיה גזלן שהוא מצאה וזה תפס בה אחר מכן, לא היה לו להשכירה לו בלא עדים. זה טוען ואומר הודה לי, וזה טוען ואומר תקפה ממני, מוציאין מידו וחולקין אותה כמשפט הראשון, שאם תקפה ממנו מה היה לו לעשות. ומ"מ כשטוען שכירות, אין להאמינו מתוך שיכול לומר תקפה, שאין מגו במקום חזקה כמו שכתבנו בבבא בתרא פרק ראשון [ה' ע"ב]. וחזקה גמורה היא שאין אדם משכיר בלא עדים למי שטוען עליו שהוא גזלן. כך הורו קצת המפרשים, וכן דעת רבותי. אבל אחד מגדולי המורים כתב, שאפילו טוען שתקפה ממנו אין מוציאין מידו עד שיביא ראיה לדבריו, לפי שאומרים לו אם מתחלה לא היה יכול לך איך יכול לך עכשו. והראשון נראה עיקר, שאם כדבריו למה נאמר בגמרא טעם השכירות, טענה זו היתה קרובה יותר לומר. שנים שבאו לפנינו והטלית ביד אחד מהן והאחר מתאחז ומסתרך בה ואומר שלי היא, אין בדבריו כלום, והמוציא מחבירו עליו הראיה. אע"פ שאמרנו למעלה, שאם תקפה האחד ושתק השני ולבסוף צוח שאין מוציאין אותו מידו, אם הקדישה האחד ושתק השני ולבסוף צוח אין הקדש חל עליה, שכל ממון שאין אדם יכול להוציאו בדיינין אין אדם יכול להקדישו. אבל ממון שאדם יכול להוציאו בדיינין אם הקדישו קדוש. בד"א בקרקע שאינה נגזלת והיא עומדת ברשות בעליה בכל עת, אבל גזל מטלטלין ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש, זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו, שנאמר ואיש כי יקדיש את ביתו קודש מה ביתו ברשותו אף כל שברשותו. היה לו פקדון ביד חבירו והקדישו הרי זה קדוש כל זמן שלא כפר בו הנפקד, לפי שהפקדון ברשות בעליו עומד בכל מקום שהוא כל זמן שלא כפרוהו.
<h2>דף ז.</h2>
זה שאמרנו בתחלת הפרק, ששנים התקופין בטלית וכל אחד אומר שלי היא שחולקין אותה, בד"א בששניהם תפוסין בה בשוה, כגון שזה תופס חציה תחת ידו וזה תופס חציו, או כגון ששניהן תפוסין בחוטין שבראש הטלית. אבל אם היה האחד תפוס בה יותר מחבירו, כל אחד נוטל עד מקום שידו מגעת והשאר חולקין ביניהן בשוה. ומ"מ אף על מה שהן תופסין תחת ידן הן נשבעין. ולא כמו שכתב אחד מגדולי המורים שאינן נשבעין אלא על השאר. ממה שכתבנו שכל מה שתחת יד כל אחד מהן הרי הוא שלו לגמרי כאילו נפסק, אתה למד לנטילת קנין שכל שיש ביד המוכר מן הטלית שלש אצבעות על שלש, שהוא שיעור כלי כמו שיתבאר בפרק הזהב [מ"ז ע"א], דיו ואע"פ שאינו יכול למשוך בו את כל הטלית. לפי שאנו רואין אותו פסוק כמו שאמרנו. לא היה בידו שיעור שלש אצבעות, אע"פ שהוא יכול למשוך בו את כל הטלית אין זה כלום, לפי שצריך שיהא בידו שיעור דבר הראוי לכלי. דכלי או דבר הראוי צריך, כמו שיתבאר לפנינו בפרק הזהב [מ"ז ע"א]. ואחד מגדולי המורים שכתב שכל שהוא יכול למשוך את הטלית במה שבידו דיו, לא נראו דבריו. אע"פ שאמרנו שמה שביד המוכר מן הטלית הרי הוא כפסוק וקנאו לגמרי, אינו יכול לעכבו לעצמו, לפי שקנין חליפין מתנה על מנת להחזיר הוא כמו שכתבנו בקדושין פרק ראשון [ו' ע"א]. ויש מי שכתב שיכול לעכבו לעצמו. הרי שהיו שניהן תקופין כל אחד בראש הטלית והיתה טלית מוזהבת מקצתה והיה מקום הזהב מקורב לידו של אחד מהן אינו יכול לטעון אחלוק אותה לרחבה כדי שיהיה כל הזהב בחלקו, אלא חולקין אותה לארכה כדי שיגיע לכל אחד חלקו מן הזהב. וכן [כל] חלוקה האמורה בענין זה הוא ששמין אותה בדמים, כמו שיתבאר לפנינו.
מלוה ולוה שהיו אדוקין בשטר, מלוה אומר שלי הוא ונפל ממני ומצאתיו, ולוה אומר שלי היה ופרעתיו לך, הרי זה דינו כטלית וחולקין. בד"א בשאין אחד תפוס בעיקר חיובו של שטר יותר מחבירו, כגון שהיה השטר כרוך לאורך השיטות, שאז יד שניהם שוה בו. אבל אם היה אחד תפוס בעיקר החיוב יותר מחבירו כל אחד נוטל מה שתחת ידו. כיצד הרי שהיה השטר כרוך לרוחב השיטות והיה בראש השטר כתוב הזמן והמלוה והלוה והמעות, והיה המלוה תפוס בראש השטר ששם עיקר החיוב, והלוה היה תפוס בשאר לשון השטר ובחתימת העדים, הרי המלוה גובה כל חובו במה שבידו. ואם משום חתימת העדים שהיא ביד הלווה, אין זה מזיק למלוה כלל, מאחר שהשטר שלם לפנינו בב"ד ועדים חתומין עליו. ומ"מ גרע כחו של מלוה קצת, שמאחר שאין חתימת העדים בידו, הרי הוא כשטר שאין עליו עדים שאינו גובה מן הלקוחות ומנכין לו מחובו העילוי שיש בין שטר שגובין בו מן המשועבד לשאינו גובה. ואע"פ שיש לו ללוה בני חורין אינו מפסיד עילוי זה בכך, שלפעמים שבני חורין נפסדין וצריך לחזור על המשועבד. וכן אם היה הזמן כתוב בראש השטר והלוה תפוס בו מנכין למלוה מחובו כפי השיעור שאמרנו, שגם שטר שאין בו זמן אינו גובה מן המשועבד.
המוציא על חבירו שטר חוב שיש עליו עדים ואין כתב ידם מתקיים ממקום אחר, וטען הלוה ואמר אמת הוא שלויתי בשטר זה, אבל פרעתיו לך, נאמן מגו שיכול לומר לא היו דברים מעולם ושטר מזויף הוא.
<h2>דף ח:</h2>
[היה אחד רוכב ואחד] מנהיג וכל אחד ואחד אומר כולה שלי שאני מצאתיה תחלה, חולקין את דמיה ביניהן בשבועה, כמו שכתבנו בענין טלית. זה שאמרנו שהרוכב על הבהמה קנאה, מסוגיית הגמרא נראה שאין הרוכב קונה עד שינהיג ברגליו, ואם אינו מנהיג ברגליו אע"פ שהבהמה מהלכת תחתיו לא קנה, שאני אומר שאינה מהלכת מחמתו כלל. והילכך נמצאת אומר שאחד רוכב ואחד מנהיג המנהיג קונה ולא הרוכב עד שיהא מנהיג ברגליו. וכן שנים רוכבין על הבהמה לא קנאוה כלל אם אינן מנהיגין ברגליהן, ואם היה אחד מהן מנהיג ברגליו והאחד אינו מנהיג זה שמנהיג ברגליו קנאה כולה והאחר לא קנה בה כלל. אבל לא כן דעת גדולי המורים, אלא שרוכב קונה ואע"פ שאינו מנהיג ברגליו. ולהן אנו שומעין הלכה למעשה. כבר כתבנו בקידושין פרק ראשון [כ"ה ע"ב] שמסירה קונה במקצת דברים. הילכך כל מקום שאמרו מסירה קונה אינו צריך שימסור המוכר ללוקח מיד ליד, אלא כל שאמר לו המוכר לך חזק וקני ואחז בה הלוקח במצות המוכר קנה. ואע"פ שבמקום זה משמע בגמרא שצריך שימסור מיד ליד, אין הדברים אמורים אלא להשמיענו שאין מסירה ואחיזה קונה אלא במקום שיש דעת אחרת מקנה, כגון במכר או במתנה, אבל במציאה או בנכסי הפקר שאין שם מי שימסור לו אין תקיפה ואחיזה מועילה בהן עד שימשוך או עד שינהיג.
<h2>דף ט.</h2>
דרכו של גמל שאינו מהלך אלא במשיכה ודרכו של חמור שאינו מהלך אלא בהנהגה. ולפיכך אין הגמל נקנה אלא במשיכה ואין החמור נקנה אלא בהנהגה, שזו היא דרכם. ויש צד אחד שקונה באחד מהן אע"פ שהוא שלא כדרכו, ונסתפק להן בגמרא אם היא ההנהגה שקונה בגמל ואע"פ שהיא שלא כדרכו או אם היא המשיכה שקונה בחמור ואע"פ שהיא שלא כדרכו. ולפיכך נראה לומר שאם היה אחד מושך ואחד מנהיג בגמל של מציאה או של הפקר שקנה המושך ולא המנהיג, ובחמור שקנה המנהיג ולא המושך, שאין ספק מוציא מידי ודאי. אבל אם היה אחד מנהיג בגמל ואחר כך בא אחר ומשך בו, המוציא מחבירו עליו הראיה וקנה המנהיג. וכן אם היה אחד מושך בחמור ואחר כך בא אחר והנהיג בו. זהו מה שנראה לפי סוגיית הגמרא. אבל אחד מגדולי המורים כתב, אם היה אחד מושך ואחד מנהיג בגמל או בחמור של מציאה המושך קנה ולא המנהיג. הנה שעילה המשיכה לגמרי. ונראה שלמד דבר זה ממה שאמרו סתם במסכת קדושין בהמה בין דקה בין גסה נקנית במשיכה. וסבור הוא לומר שלא יצא החמור מכלל זה. ודבר נכון הוא. היה אחד רכוב בבהמה ואחד תופס במוסרה, כלומר שאינו מושך כלל, הרכוב קנה הבהמה ומה שבראשה מן המוסרה, לפי שהוא כגופה של בהמה. והתופס במוסרה קנה ממנה מה שבידו. והשאר לא קנה אחד מהן. לפי שהתפוס במוסרה לא קנה, לפי שהגבהת ראש הבהמה אינה חשובה הגבהה כלל, והרי הוא כאילו מונח על גבי עמוד. והרכוב בבהמה לא קנה בהגבהת חבירו, לפי שמאחר שהוא אינו קונה בהגבהת ראש הבהמה אינו מקנה לחבירו בהגבהתו, כמו שכתבנו למעלה בענין חרש ופקח. טלית שהיתה מונחת חציה על גבי עמוד וחציה על גבי קרקע, ובא אחד והגביה חציה שעל גבי קרקע, לא קנאה אע"פ שיכול לנתקה ולהביאה אצלו מבלי שתגע בקרקע כלל. הילכך אם בא אחר והגביה חציה שעל גבי עמוד קנאוה שניהם. המגביה ארנקי של מציאה מלא מטבעות בשבת מה שעשה עשה וקנאו, ואע"פ שאין דרך להגביה מטבע בשבת.
המוכר בהמה לחבירו ואמר לו קנה כדרך שבני אדם קונין, אם היה בשדה אע"פ שלא הנהיג ולא משך אלא שרכב בה והלכה קנאה, לפי שדרך כל אדם לרכוב בשדה. היה בעיר ורכב בה לא קנה עד שינהיג או עד שימשוך או שיאחז בה בידו שהיא כמסירה. בד"א בסתם בני אדם שאין דרכן לרכוב אף בעיר, אבל אדם חשוב או אשה חשובה קונין אפילו בעיר ברכיבה לפי שדרכן לרכוב בעיר. וכן אם איש בזוי הוא קנה, שדרכו לרכוב בכל מקום. ויש מגדולי המפרשים שכתב, שכל אשה קונה אף בעיר ברכיבה, לפי שכך דרכה בכל עת, לפי שאין בה כח לאחזה ולא למשכה. רכיבה זו שאמרנו שקונה במקח וממכר, נראה לומר שאע"פ שאין הבהמה מהלכת כלל קנה, שאין רכיבה גרועה ממסירה ואחיזה שקונה בבהמה, כמו שכתבנו בקידושין פרק ראשון [כ"ה ע"ב]. אבל במציאה ובהפקר, שאין מסירה קונה, צריך שתהלך מחמתו, כמו שכתבנו למעלה. אע"פ שאין משיכה קונה ברשות הרבים, כמו שכתבנו בבבא בתרא פרק הספינה [פ"ד ע"ב], משיכת בהמה קונה ברשות הרבים, מאחר שיש לה רשות להתהלך שם, מה שאין כן בשאר מטלטלין. ויש מגדולי המורים שכתב, שאף משיכת הבהמה אינה קונה ברשות הרבים.
<h2>דף ט:</h2>
כליו של אדם קונין לו לאדם כל דבר הניתן בתוכן, כשם שחצירו קונה לו הנתון בתוכו, כמו שכתבנו בפרק הספינה [פ"ד ע"ב]. וכשם שאדם קונה בכלי שלו כך קונה בכלי מושאל, כמו שכתבנו שם. והאומר לחבירו משוך קופה זו וקנה כל מה שבתוכה קנה במשיכת הקופה כל מה שבתוכה, ואע"פ שלא הקנה לו הקופה. הרי שאמרנו שכליו של אדם קונין לו מדין חצרו, וחצר מהלכת אינה קונה, הילכך האומר לחבירו משוך בהמה זו וקני כלים שעליה לא קנאם ואע"פ שמשך את הבהמה, לפי שחצר המהלכת אינה קונה כמו שכתבנו. הילכך אע"פ שאמר לו קני הבהמה וקני כלים שעליה במשיכתה, הבהמה קנה אבל הכלים לא קנה מן הטעם שכתבנו.
האומר לחבירו משוך בהמה זו לקנותה או הגביה כלים אלו לקנותם או החזק בשדה זו לקנותה או כל כיוצא בדברים אלו, לא קנה, אע"פ שהחזיק זה בקרקע או הגביה את המטלטלין או משך את הבהמה, לפי שלשון לקנות אין משמעותו שיקנה עכשיו בחזקה זו או במשיכה זו, אלא לאחר זמן. וכל חזקה ומשיכה שאינה קונה לשעתה אינה קונה לאחר זמן, כמו שכתבנו בכתובות פרק האשה שנפלו [פ"ב ע"א] שהאומר לחבירו משוך בהמה זו ולא תקנה לך אלא לאחר שלשים יום שלא קנאה. הילכך אפילו אמר לו משוך בהמה זו ותקנה או החזק בקרקע זו ותקנה, לא קנה עד שיאמר לו משוך וקני או חזק וקנה. ויש מגדולי המפרשים שכתב, שאם אמר לו משוך ותקנה או החזק ותקנה קנה, ולא אמרו שלא קנה אלא באומר לו משוך מטלטלין אלו לקנות, או החזק בקרקע זו לקנותה לפי שאין משמעות לשון זה שהוא מתכוין להקנותו אלא כאומר לו שיכוין הוא לקנות. והראשון נראה עיקר.
כל חצר המהלכת כשם שאינה קונה דרך הילוכה כך אם עמדה אינה קונה, שכל שאילו מהלך לא קנה אפילו עומד ויושב לא קנה. בד"א בשהיא ראויה להלוך, אבל אם היתה כפותה שאינה ראויה להלך כלל הרי יצאת מכלל חצר המהלכת. הילכך אם היתה הבהמה כפותה ואמר לחבירו גרור בהמה זו וקני כלים שעליה, הרי זה קנה הכלים בגרירת הבהמה, ואע"פ שהבהמה אין דרכה ליגרר אלא לימשך דרך הילוכה. וכן אם אמר לו גרור בהמה זו כפותה וקנה אותה, הרי זה קנאה כאילו משכה דרך הילוכה. ויש מגדולי המורים וכן מגדולי המפרשים שכתב, שלא קנה הכלים בגרירת הבהמה עד שיקנה לו גוף הבהמה עצמה, כלומר שיאמר גרור בהמה זו הכפותה וקנה אותה וכלים שעליה, שאז קנה הכל. זה שאמרנו שחצר המהלכת אינה קונה, בד"א בשמהלכת מחמת עצמה, אבל מהלכת מחמת דבר אחר, כגון ספינה המהלכת במים, אין עליה דין חצר המהלכת כלל, והרי היא כאילו היתה ביבשה.
הרואה את המציאה לא קנאה עד שיגביהנה (אם) [או] יזכה בה באחת מדרכי הקניות. הילכך מי שראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי ונטלה סתם במצותו, יכול לעכבה לעצמו שלא ליתנה לחבירו, לפי שיכול לומר לו אע"פ שהגבתיה במצותך אינך קונה בהגבהתי, שאתה לא אמרת לי אלא שאתננה לך, ואין במשמעות לשון זה אלא שאתננה לך לאחר שאגביהנה, ועכשיו איני רוצה ליתנה לך אלא הריני זוכה בה. בד"א בשלא נתנה לו, אבל נטלה סתם ונתנה לו סתם הרי זכה בה המקבל ואין זה יכול לומר אני זכיתי בה תחלה ולא נתתיה לך אלא בתורת פקדון. אמר לו זכה לי בה והגביהה סתם, כל שהוא מודה לו שהגביהה לצרכו שוב אינו יכול לעכבה לעצמו, שהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. אבל [אם אינו מודה לו] אע"פ שהגביהה סתם אם רוצה לעכבה לעצמו יכול הוא לומר לו לא נתכונתי להגביהה לצרכך אלא לעצמי הוא שנתכונתי לזכות בה, והדין עמו. אע"פ שאמרנו שתנה לי אינה כזכה לי במקום זה, יש מקומות שלשון תן הוא כזכה, כמו שכתבנו בגיטין פרק ראשון [י"א ע"ב]. אע"פ שאמרנו שכל שהגביהה סתם יכול לומר שלא הגביהה לצורך חבירו, שני בני אדם שהתנו בדבור בלבד בלי שום קנין שכל מה שירויחו בין בגופם בין בממונם או כל מה שימצאו שיחלקו אותו ביניהם, (ו)תנאם קיים, וכל שלא חזר בו אחד מהם כל מה שהרויחו או כל מה שמצאו יש להן לחלוק, שמן הסתם כל אחד מהן עשה על דעת שיחלוק עם חבירו כל זמן שלא חזר בו. ואין אחד מהן יכול לומר שלא עשה אלא לדעת עצמו, לפי שכל אחד נעשה כשכיר לחבירו במה שחבירו גם כן משתדל לו. והילכך אין אחד מהן יכול לומר שחזר בו מן הסתם עד שיפרש. ומ"מ כל אחד מהם יכול לחזור בו ולבטל התנאי אפילו שלא בפני חבירו. כך שמעתי מרבותי. אבל אחד מגדולי המורים ראיתי שכתב שאפילו נשתתפו בקנין אין תנאם כלום, לפי שאין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם. ודברי רבותי נראין עיקר, שאין דרך בכאן לדבר שלא בא לעולם, שגופו הוא שמשעבד זה לזה למלאכה כעין שכיר, והגוף ישנו בעולם. כבר הארכנו בגמרא דכתובות פרק הכותב [פ"ד ע"ב] שאין אדם ראוי לתפוס לבעל חוב במקום שחב לאחרים כל שלא עשאו אפטרופא. אבל במקום שאינו חב לאחרים, כלומר שאין על זה הנתפס בעלי חובות אחרים, תופס אע"פ שלא עשאו שליח ולא אפטרופא. ותקנת חכמים היא שאין זה יכול לומר לו אינך בעל דברים שלי. וכתב אחד מגדולי המורים בתשובה, שאפילו במקום שאינו חב לאחרים אינו רשאי לתפוס אלא במי שמבזבז נכסיו ומפסידן ונראה לב"ד שכשיבא בעל חוב לא ימצא לו במה שיפרע ממנו. ותקנת חכמים היא כמו שאמרנו. וכן במי שהוא גוסס, כדי שלא יפלו הנכסים לפני היתומים. אבל באדם אמוד ושאנן בנכסיו אינו יכול לתפוס אפילו במקום שאינו חב לאחרים. ונראה לומר שאין הדברים אמורים אלא בחוב שכבר הגיע זמנו ליפרע, אבל כל שלא הגיע זמנו אפילו בעל חוב בעצמו אינו יכול לתפוס ואפילו באדם מבזבז נכסיו ומפסידן.
<h2>דף י.</h2>
מי שראה את המציאה ונפל לו עליה ובא אחר והחזיק בה זכה בה, ולא קנה זה בנפילתו כלל, ואע"פ שארבע אמותיו של אדם קונות לו כמו שיתבאר, זה מאחר שהפיל עצמו עליה הפסיד ארבע אמותיו, לפי שגלה בדעתו שאינו רוצה לקנות מדין ארבע אמותיו אלא בנפילתו, ולא זכו לו ארבע אמותיו, שמאחר שאין ארבע אמותיו של אדם קונות לו אלא מתקנת חכמים, הרי זה כאומר אי אפשי לתקנת חכמים. מה שאין כן בחצירו שהיא קונה לו בכל ענין. אע"פ שעני המהפך בחררה ובא חברו ונטלה ממנו נקרא רשע, כמו שכתבנו בקידושין פרק האומר, זה שהחזיק במציאה שתחת חבירו אינו נקרא רשע בכך, שאין הדברים אמורים אלא במקח וממכר שהיה יכול ליקח במקום אחר, אבל במציאה אין לומר כן. וכבר הארכתי בדבר זה בקידושין פרק האומר [נ"ט ע"א].
חצירו של אדם קונה לו דבר תורה, כמו שיתבאר לפנינו. וכנגדה תקנו חכמים שארבע אמותיו של אדם שיהו קונות לו בסימטא או בצדי רה"ר, אבל ברה"ר לא תקנו, לפי שהיא מופקרת לכל העולם. וכן בשדה אחר או בכל מקום שיש לו בעלים לא תקנו ארבע אמות אלו שתקנו לו לאדם. יש מן הראשונים ומגדולי המפרשים שכתבו שלא תקנו אותם אלא במציאה והפקר, כלומר שכל מציאה והפקר שיהיו בתוך ארבע אמותיו שיהיו קנויים לו, ואע"פ שלא יגביהם ולא יזכה בהם כלל. וטעם הדבר כפי מה שנתפרש בגמרא כדי שלא יבאו העולם לריב על המציאות ועל ההפקר, אבל במתנה או במקח וממכר שאין לומר בו טעם זה לא תקנו. ואחד מגדולי המורים כתב שבכל ענין תקנו אותן ואפילו במתנה ובמקח וממכר. וכן הסכמת האחרונים. וכן נראה עיקר, שאם בדבר שאין שם דעת אחרת מקנה קונות לו ארבע אמותיו, כל שכן בדבר שיש שם דעת אחרת מקנה.
ארבע אמות אלו שתקנו קונות ואע"פ שלא אמר יקנו לי ארבע אמותי. ונראה לומר שמכל מקום צריך הוא שידע באותו דבר שסביבותיו, אבל שלא מדעתו אין ארבע אמותיו קונות לו, שאפילו חצירו שאינה משתמרת אינה קונה לו שלא מדעתו כמו שיתבאר לפנינו. וכתב אחד מגדולי המפרשים שלא תקנו ארבע אמות אלא לעומד או ליושב בהן, אבל מהלך אין לו ארבע אמות. ארבע אמות אלו שאמרנו, נראה לומר שלכל צדדיו מודדין אותן לו, שהן שמונה על שמונה. וכן לכל אדם מודדין לו באמה שלו, כמו שכתבנו בעירובין [מ"ח ע"א] לענין שבת.
<h2>דף י:</h2>
אע"פ שאין מעשה קטן כלום דבר תורה, ואפילו יד לזכות לעצמו אין לו, התורה זיכתה יד לקטנה לקבל את גיטה כל שהגיעה לדעת, שהיא יודעת לשמרו. שנאמר וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה, כמו שכתבנו בגיטין פרק התקבל [ס"ד ע"ב]. וחצירו של אדם שקונה לו דבר תורה, נתרבה מדין ידו, כלומר שכל שיש לו יד לזכות לעצמו קונה לו חצירו. הילכך קטנה כשם שיש לה יד דבר תורה לקבל את גיטה, כך יש לה יד לזכות לעצמה בכל דבר, כלומר במציאה ובמתנה ובמקח וממכר וכן בכל דבר כדין הגדולה. וכשם שיש לה יד יש לה חצר. וכשם שיש לה חצר דבר תורה יש לה ארבע אמות של תקנת חכמים, שכל שיש לו חצר יש לו ארבע אמות. וזהו מה שאמרו קטנה יש לה חצר ויש לה ארבע אמות. אבל קטן שאין לו יד דבר תורה, כמו שכתבנו בגיטין פרק התקבל [ס"ד ע"ב], אין לו חצר, ואין לו ארבע אמות לקנות לו עד שהגיעה מציאה לידו. ובמסכת גיטין פרק התקבל כתבנו כיצד הקטן זוכה. ענין שליח לדבר עבירה כתבתיו בקדושין פרק האיש מקדש [מ"ב ע"ב].
<h2>דף יא.</h2>
הרי שכתבנו למעלה שחצירו של אדם קונה לו דבר תורה, הילכך מי שנכנס דבר של מציאה או של הפקר בשדהו, וראה בני אדם רצין אחריו לקחתו, והיה הוא עומד בצד שדהו ואמר זכתה לי שדי, זכתה לו ושוב אין אחר יכול לזכות בה. היה עומד בצד שדהו ולא אמר זכתה לי שדי או [אמר זכתה לי שדי] ולא היה עומד בצד [שדהו] לא הועיל לו כלל, ואם קדם אחר וזכה בו הדין עמו. כך כתבו המפרשים וכן גדולי המורים. היה דבר הניתן לו במתנה, יש מי שכתב שא"צ לעמוד בצד שדהו. ומהנראה שזה דבר של תימה, שהרי כתבנו למעלה [י' ע"א] שארבע אמותיו של אדם קונות לו ואע"פ שלא אמר כלום, והיאך אפשר לומר שחצירו שקונה לו דבר תורה יצטרך לומר תקנה לי שדי. לפיכך היה נראה עיקר כדברי האומר שאינו צריך לומר כלום.
<h2>דף יב.</h2>
זה שאמרנו ששדהו קונה לו כשעומד בצדו ואמר תקנה לי שדי, בד"א בדבר הנתון בתוכו, כגון מטלטלין וכיוצא בהן או כגון צבי שבור המתגלגל בתוך השדה או כגון גוזלות שאינן מפורחין שהיו מדדין בתוכו, שאם היה רץ אחריהן היה מגיען קודם שיצאו משדהו. אבל אם לא היה מגיען קודם שיצאו משדהו לא זכה בהן כלל, אפילו עומד בצד שדהו ואמר תזכה לי שדי. בד"א בדבר של מציאה או של הפקר, שאין שם דעת אחרת מקנה, אבל במתנה אע"פ שלא היה מגיען ברוצו אחריהן זכתה לו שדהו מאחר שהן מתגלגלין שם. ובפרק השואל [ק"ב ע"א] נכתוב יותר בענין זה. היה צבי רץ כדרכו וגוזלות מפורחין כדרכן אפילו במתנה לא קנה, ואפילו עומד בצד שדהו ואמר תזכה לי שדי. זה שאמרנו שצריך לעמוד בצד שדהו, יש מגדולי המפרשים שכתב שצריך להיותו עומד בתוך השדה ממש, אבל חוצה לו ובצדו לא הועיל כלום. וגדולי המורים אמרו שאפילו עומד חוצה לו כל שהוא עומד בצדו דיו, וכן עיקר. וכבר הארכתי בזה בעירובין פרק כל גגות [צ"ב ע"ב] ובגיטין פרק הזורק [ע"ז ע"ב]. כל דברים אלו שאמרנו שאין חצירו או שדהו של אדם קונה לו אלא בעומד בצדו ואומר תזכה לי שדי, אין הדברים אמורים אלא בחצר שאינה משתמרת, כגון שדה או גנה שאינן מוקפין מחיצות. אבל שדה או חצר המשתמרת לדעתו של אדם ממש קונה לו לאדם אפילו שלא מדעתו כלל, כמו שיתבאר בפרק השואל. אבל משתמרת לדעת אחרים אינה קונה לו. וסוגייתינו שבכאן מוכחת כן.
אע"פ שאמרנו שצבי רץ כדרכו וגוזלות המפורחין לא קנה לו חצירו כלל ואפילו במתנה מאחר שאינו מונח בתוכו, וכל שכן שאתה אומר שדבר העובר באויר שדהו לא קנה לו כלל אויר חצר המשתמרת, כלומר אויר שמן המחיצות ולמטה, שהוא כגוף החצר כמו שכתבנו בגיטין פרק הזורק [ע"ז ע"ב], נסתפק להן בגמרא אם קונה לו אוירו אם לאו בשאין סופו לנוח שם. כיצד הרי שזרק אדם ארנקי או כל דבר ואמר הרי זה נתון במתנה לכל הזוכה בו, ונכנס אותו דבר הנזרק דרך חצירו של ראובן בפתח זה ויצא בפתח האחר, כלומר שלא נח בחצר כלל. הילכך מאחר שהדבר ספק, אם חזר הנותן וזכה בו, מעמידין אותו בידו, שיש להעמיד ממון על חזקתו הראשונה. ואם לא חזר הנותן לזכות בו ובא אחר וזכה בו אין בעל החצר יכול להוציא מידו. ובפרק השואל [צ"ו ע"א] יתבאר כל דבר שעלה בגמרא בספק בענין דיני ממונות כיצד דינו. ונראה לומר שאין זה דומה למה שכתבנו למעלה [ט' ע"א] שאין המנהיג בחמור מוציא מיד המושך בו תחלה, לפי שאע"פ שאין דרכו של חמור במשיכה מ"מ הרי הוא מוחזק בו עכשיו, הילכך המוציא מחבירו עליו הראיה. אבל בכאן בעל החצר אינו מוחזק כלל בארנקי לאחר שיצא מרשותו. עוד נראה לומר שזה שנסתפק להם בגמרא באויר שאין סופו לנוח, אינו אלא בחצר שאינה מכוסה אבל בבית מכוסה כל שנכנס שם קנה בעל הבית, לפי שבית מכוסה הרי הוא כאילו כולו מלא, כמו שכתבנו בעירובין פרק חלון [ע"ו ע"ב]. ובפרק השואל [ק"ב ע"א] יתבאר יותר בענין אויר חצר.
כבר כתבנו בגיטין פרק הניזקין [נ"ט ע"ב] שמציאות קטן יש בהן גזל מפני דרכי שלום. ושם בפרק התקבל [ס"ד ע"ב] כתבנו בן כמה יהיה הקטן שיש לו יד לזכות לעצמו. וכל זמן שהבן סמוך על שולחן אביו בין גדול בין קטן תקנו ז"ל שתהא מציאתו לאביו משום איבה, שמאחר שהוא זנן [דין הוא] שתהא מציאתן שלו. הילכך קטן כל זמן שהאב זן אותו מציאתו של אביו. אבל כל שאין האב זן אותו, מציאתו לעצמו מפני דרכי שלום כל שהגיע לעונה שיש לו לזכות לעצמו, וכל שכן גדול שמציאתו לעצמו כל שאין האב זן אותו. מציאת הבת לאביה עד שתבגור, בין שסמוכה על שולחנו בין שאינה סמוכה על שולחנו, שנאמר בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה. וכבר כתבנו יותר מזה בענין מציאת הבת בכתובות פרק אע"פ. מציאת האשה לבעלה, כדי שלא תהיה לה איבה עם בעלה, כמו שכתבנו שם בפרק אע"פ. עבד ושפחה הכנענים מציאתן לרבן מפני שידן כידו. עבד ושפחה העבריים מציאתן לעצמן. אע"פ שאמרו שאשה ספק מגורשת שבעלה חייב במזונותיה מ"מ מציאתה שלה אע"פ שהוא זנה, שהרי יש איבה ביניהן ואין לחוש לכלום.
<h2>דף יב:</h2>
מציאת פועל לעצמו. בד"א בשלא שכרו בעל הבית אלא לעשות לו מלאכה. אבל שכרו לזכות לו מן ההפקר, כגון שהיו דגים צפין על פני המים ושכרו ללקט לו מהן או כל כיוצא בזה, כל מה שימצא באותו היום ואפילו שלא מאותו המין הכל לבעל הבית, שהרי ללקט לו מציאות שכרו.
לפנינו [לקמן ט"ז ע"א] יתבאר שאחריות טעות סופר הוא ואפילו שטר שאין בו אחריות גובה מנכסים המשועבדים. הילכך המוצא שטרי חוב בשוק, בין שכתוב בהן אחריות בין שאין כתוב בהן אחריות בין שהן בקנין בין שהן בלא קנין, כל זמן שאין כתוב בהן בפירוש שהן שלא [ב]אחריות, הרי זה לא יחזיר לא לזה ולא לזה, ואע"פ שהחייב מודה בהן שלא פרען, לפי שיש לחוש לקנוניא, כלומר שיש לחוש שכבר פרען והוא מערים עכשיו ואומר שלא פרען כדי שיטרוף המלוה בשטר זה הנכסים שמכר לו או שעבד לאחר מכן. ולפנינו יתבאר יותר בדין המוציא שטר חוב בשוק. היה החייב מודה וכתוב בהן שלא באחריות הרי זה יחזיר. בבבא בתרא פרק גט פשוט [קס"ז ע"ב] ביארנו כיצד כותבין שטר ללוה בזמן שאין המלוה עמו. הרי שעבר המוצא והחזיר השטר למלוה, כתב אחד מגדולי המורים שאם החזירו מוחזר וגובה בו את חובו. וכן בכל מקום שאמרו ז"ל לא יחזיר, אם החזירו מוחזר וגובה בו. ויש מהגדולים שכתב, שאע"פ שהחזירו אינו מוחזר ואינו גובה בו. וכן נראה עיקר. ולפנינו יתבאר המוצא שטרי חוב הרבה ביחד כיצד הוא מ[תנהג] וכן המוצא שטר שזמנו בו ביום.
<h2>דף יג.</h2>
שטר מתנה שיש בו קנין, משעת נטילת הקנין זכה המקבל, ואע"פ שלא הגיע השטר לידו, כל שלא התנה בפירוש בשעת נטילת הקנין שלא יזכה בו המקבל עד שיגיע השטר לידו. הילכך המוצא שטר מתנה בשוק שהוא בקנין, הרי זה מחזירו למקבל ואע"פ שהנותן טוען שלא הגיע לידו מעולם, ואין בזה שום חשש. כך כתבו קצת מן הראשונים, וכן עיקר כמו שיתבאר עוד לפנינו [לקמן י"ט ע"ב]. אלא שנראה לומר שאין הדברים אמורים אלא בשאין בהן אחריות, אע"פ שאחד מגדולי המורים כתב בתשובותיו שאפילו שטר שיש בו קנין לא זכה בו המקבל עד שיגיע השטר לידו, שבאותה שעה הוא זוכה בו למפרע מיום כתיבתו. ולפי דבריו המוצא שטר מתנה אפילו בקנין לא יחזיר אלא אם כן מודה בהן הנותן, שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנן. וכבר כתבנו יותר בענין זה בבבא בתרא פרק יש נוחלין [קל"ה ע"ב]. ולפנינו [י"ט ע"ב] יתבאר יותר בשטרי מכר וכן בשטרי מתנות בלא קנין. ובבבא בתרא פרק גט פשוט [קס"ז ע"ב] כתבתי כיצד כותבין שטר ללוה בזמן שאין המלוה עמו או למוכר בזמן שאין הלוקח עמו. מצא שטר כתובת אשה בשוק, אע"פ שהבעל מודה לא יחזיר לאשה, הכל כמו שכתבנו בשטר חוב. כך כתב אחד מגדולי המורים. ודבר פשוט הוא.
<h2>דף יד.</h2>
ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות, ובא בעל חובו של ראובן לטרפה ממנו, יכול ראובן ללכת ולדון עם בעל חובו כדי להפיצו מעל שמעון, ואין בעל חוב יכול לומר לו אין אתה בעל דברים שלי והרי אני דן עם שמעון שהקרקע בידו, לפי שיכול ראובן לומר לו אם אתה זוכה בדין ומוציאה ממנו סופו של שמעון לחזור עלי. ולא עוד אלא אפילו שמכרה שלא באחריות אין בעל חובו יכול לדחותו שלא לדון עמו, לפי שיכול לומר לו אע"פ שלא קבלתי עלי אחריות אין רצוני שיהיה לשמעון תרעומת עלי אם תזכה בדין ותוציא את הקרקע מידו, לפיכך אני רוצה לדון עמך לפי שאני יודע יותר ממנו בדברים שהיו ביני לבינך. והילכך הרי ראובן זה דן עם בעל חובו כאילו היה הקרקע ממש בידו. ויכול לסלקו ממנו במעות, ואפילו היתה משועבדת לו באפוטיקי מפורש. ראובן שמכר שדה לשמעון בין באחריות בין שלא באחריות, והחזיק הלוקח בשדה באחת מדרכי הקניות, כגון נעל גדר ופרץ או שכתב לו את השטר אבל עדיין לא נתן מעות, ועד שלא הספיק לתתם יצאו עליה עוררים, יכול לחזור בו ולומר לו אין רצוני לתת את המעות מאחר שיש עליה עוררין, שלא היה בדעתי לקנות בכך כל זמן שיצאו עליה עוררין. בד"א שלא החזיק בה אלא באחד מדרכים אלו שאמרנו, אבל אם החזיק בה חזקה גמורה, כגון שהיתה שדה אחרת סמוכה לאותה שדה וערב את המצרים, או שהלך סביבות אותה שדה וסבב את כל המצרים ותקן בהם כל מה שהיה צריך לתקן, הרי זו חזקה גמורה ואינו יכול לחזור בו, ואע"פ שלא נתן את המעות, ואע"פ שקבל לו אחריות ויצאו עליה עוררין, לפי שיכול לומר לו אע"פ שיצאו עליה עוררין לכשיטרפוה ממך תחזור עלי ואשלם לך. בד"א בשהוא אמוד שיש לו נכסים שיכול להשתלם ממנו, אבל אם אינו אמוד בכך יכול לומר איני רוצה לתת לך את המעות לפי שתוציאם ולא אמצא ממה שאשתלם ממך. ויש מי שכתב בשם הגאונים שאע"פ שנתן את המעות יכול לחזור בו כל שיצאו עליו עוררין עד שיחזיק בשדה חזקת המצרים שאמרנו, וכן כתב אחד מגדולי המורים ונתן טעם בדבר לפי שהוא כמום שנתגלה בשדה. הרי שאמרנו שאפילו באחריות משהחזיק בו חזקת המצרים אינו יכול לחזור בו לפי שיכול לומר לו לכשיטרפוה ממך תחזור ותשתלם ממני, בד"א בשקבל לו אחריות סתם, אבל אם קבל עליו אחריות בפירוש להפיץ ולהדיח כל עורר וטוען שיערער עליו, כדרך שכותבין עכשיו בשטרות, אפילו לאחר שהחזיק בה חזקת המצרים שאמרנו יכול לחזור בו עד שיפיץ מעליו כל עורר וטוען. וכבר נכתב כל זה בכתובות פרק מי שהיה נשוי [צ"ב ע"א].
<h2>דף יד:</h2>
הלוקח שדה מחבירו והשביחה בהוצאותיו, או שהושבחה מאיליה כגון שנתיקרה או שעלו בה אילנות מאיליהן, או כיוצא בדברים אלו שהם שבחים הבאין מאיליהן, ואחר כך נמצאת שאינה שלו כלומר שהיתה גזולה ביד המוכר ובא הנגזל והוציאה מן הלוקח עם כל שבחיה ועם כל הפירות שאכל, שכך דינו כמו שיתבאר, הרי הלוקח חוזר על המוכר וגובה ממנו קרן ושבח ופירות בין שפירש לו אחריות השבח והפירות בשעת המכירה בין שלא פירש על הדרך שיתבאר לפנינו, אלא שהקרן בלבד כלומר דמי הלקיחה הוא שגובה אפילו מנכסים המשועבדין כלומר ששעבדן המוכר אחר שלקח זה את השדה. אבל השבח והפירות אינו גובה אלא מנכסים בני חורין מפני תיקון העולם, כמו שכתבנו פרק הניזקין [גיטין מ"ח ע"ב].
הרי שגזל הגזלן קרקע מושבחת והוכספה בידו ואחר כך מכרה, וחזר הלוקח והשביחה בהוצאותיו כפי שהיתה מתחלה, כשבא הנגזל להוציאה ממנו נותן לו כל הוצאותיו וחוזר וגובה אותן מן הגזלן שהוכספה בידו. ומדברי אחד מגדולי המפרשים נראה שנוטל את הכל בלא שום הוצאה, וחוזר הלוקח וגובה הוצאותיו מן הגזלן.
<h2>דף טו.</h2>
ממה שהתירו בכאן בענין שבח ופירות בדרך מקח וממכר היה נראה ללמוד למי שלוקח הלואתו של חבירו בפחות שמותר כמו שיתבאר בפרק איזהו נשך [ע"ה ע"א], שיכול המוכר לקבל אחריות כל השטר בזמן שקנו ממנו בשעת המכירה, שהרי זה דרך מקח וממכר, ודומה לשבח ופירות שאמרנו. אלא שנראה שיש עוד לחלק ביניהן שהשבח והפירות אפשר שיהיו ואפשר שלא יהיו, אבל זהו שנוטל מאה ומתחייב מיד במאתים הרי זה אסור. ואין זה חילוק ברור, אלא שאין הדעת נותנת להתירה. ובפרק איזהו נשך [ס"ה ע"א] אאריך עוד בדבר זה.
בעל חוב שבא ליפרע מנכסי הלוה ולא מצא לו נכסים בני חורין והוצרך לטרוף מן המשועבדין, כשם שטורף עיקר הקרקע כך טורף כל שבח שהשביחו בו הלוקחים בין בהוצאתם בין שהם שבחים שבאו מאיליהן. אלא שאם הם שבחים שהשביחו בהוצאתם אינו טורף מהן אלא המחצית ומניח המחצית האחר ללוקח כמו שכתבתי בבבא בתרא פרק מי שמת, ואם הם שבחים הבאים מאיליהן טורף את הכל ואינו מניח ללוקח כלל. למה טורף המלוה את השבח שהשביח הלוקח בהוצאותיו, לפי שעל דעת זה ירד לתוך הקרקע, שהרי בשעה שלקחו כתב לו המוכר באחריות שקבל עליו אני אעמוד כנגד כל עורר וטוען ואטהר ואשקיט לך מקח זה שאתה לוקח ממני הוא ושבחיו שזהו שבח הבא מאיליו, ועמליו שזהו שבח שמחמת הוצאה. והילכך על דעת זה ירד לתוך השדה והשביחה שכשיבא הבעל חוב או הנגזל ויטרפנו ממנו שיחזור על המוכר על עיקר השדה ועל הוצאותיו ושבחיו. ומ"מ שבח שמחמת הוצאה אינו גובה אלא המחצית, שהרי גם לו מחויב המוכר באחריותו. ומאחר שהיה המוכר משועבד לשניהן, [לשניהן] הוא שהשביח זה את השדה. הילכך חולקין אותו בין שניהן, מה שאין לומר כן בשבח הבא מאיליו. ונראה לומר שטעם הדבר, שמאחר שגופו של שדה היה משועבד תחלה לבעל חוב וגופו של שדה ממש הוא שהשביח שלא מחמת שום הוצאה כלל, שעבודו של מלוה חל עליו מתחלה. ולפיכך אין ללוקח לחלוק בו. הרי אמרנו שטעם הדבר שגובה בעל חוב השבח שהשביח הלוקח בהוצאותיו, לפי שעל דעת כן ירד מתחלה מחמת אותו תנאי שהתנה עם המוכר. הילכך מתנה שאין כתוב בה אחריות או מכר שכתוב בו בפירוש שלא באחריות, אין בעל חוב טורף מהם שבח שמחמת הוצאה כלל, אבל שבח הבא מאיליו גובה הכל. שטר מכר אע"פ שאין כתוב בו אחריות כלל, גובה ממנו כאילו כתוב, שהרי אמרנו שאחריות טעות סופר הוא.
נפלה לו לגזלן בירושה לא זכה בה הלוקח הראשון כלל, שמאחר שהירושה מאיליה באה לו אין כאן שום הוכחה שדעתו להעמידה בידו. נתנה לו הנגזל במתנה, הרי זכה בה הלוקח, שיש לומר שהוא טרח עמו כדי שיתננה לו במתנה בידו כדי להעמידה ביד הלוקח. כך כתב אחד מגדולי המורים, וכן נראה עיקר, אע"פ שרבותי אמרו שאין מעמידין אותה ביד הלוקח.
כיצד הנגזל נוטל את השבח שהשביח קרקעו מן הלוקח או מן הגזלן. אם הם שבחים שהשביחו מאיליהן נוטלן ואינו נותן ללוקח כלום וחוזר [הלוקח] על [המוכר ואם הש]ביח בהוצאותיו נותן [לו הנגזל הוצאו]תיו. ואין לו לחזור על המוכר אלא על הקרן. בד"א בשלא היה שם שבח יתר על ההוצאה כלל, אבל אם היה שם שבח יתר על ההוצאה, כגון שהוציא מאה והשביח במאתים, נוטל הנגזל את הכל ונותן ההוצאה בלבד, וחוזר הלוקח וגובה מן המוכר השבח היתר על ההוצאה. היתה ההוצאה יתירה על השבח אין הנגזל נותן לו הוצאה אלא כפי השבח בלבד, והשאר מפסיד הלוקח ואינו נוטלו לא מן המוכר ולא מן הנגזל, שהרי היה אצלו מופסד ועומד.
השביחו והיתה ההוצאה יתירה על השבח, אין לו ללוקח אלא הוצאת שיעור שבח בעל חוב, והשאר אינו גובה אותו לא מבעל חוב ולא ממוכר. ואם לא היה חובו של מלוה כנגד הכל אלא כנגד הקרקע מבלי השבח בלבד, נותן לו הוצאה שיעור שבח ונוטל את הכל. ואם היה חובו כנגד הכל, נוטל חצי השבח ואינו נותן לו הוצאה כלל, וחוזר הלוקח וגובה מן המוכר הוצאה שכנגד השבח בלבד, כמו שכתבנו. זהו הדרך הנכון אשר דרכו בו גדולי המורים בענין זה, והוא עיקר. אבל יש מן הגאונים שכתבו שאין בעל חוב גובה ממתנה שום שבח כלל ואפילו שבח הבא מאיליו, וכן אינו גובה ממכר שום שבח כלל, בין שבח דמאיליו בין דמחמת הוצאה, אלא אם כן כתב לו לוה למלוה אחריות דאקנה, כלומר ששעבד לו כל נכסיו שקנה ושיקנה, שאז גובה חצי שבח מן הלוקח. אבל אם לא כתב לו דאקנה אינו גובה שום שבח כלל מאחר שלא היה בעולם בשעת שעבודו. וכבר הארכנו בענין דאקנה בבבא בתרא פרק מי שמת [קנ"ז ע"א]. וכן יש מגדולי המפרשים שכתב, שלעולם אין בעל חוב גובה יתר על חובו ואפילו בשהקרקע אצלו אפותיקי. אלא שאם השבח שהשביח הלוקח יתר על ההוצאה נוטל הלוקח במעות מן הבעל חוב מה שיש שם יתר על חובו, והשאר יחזור על המוכר וגובה אותו ממנו.
כשהלוקח בא ליפרע מן המוכר מה שטרף ממנו הבעל חוב, גובה ממנו את הכל, בין שבחים דמאיליהן בין דמחמת הוצאה, ואע"פ שהשבח יתר על ההוצאה, שהרי כתבנו למעלה שכן דינו של אחריות שיגבה את הכל. אלא שאם ההוצאה יתירה על השבח, שאין לו אלא הוצאה שיעור שבח מבעל חוב או ממוכר, על דרך שכתבנו למעלה. וכבר כתבנו למעלה שאין שבח ופירות נגבין אלא מנכסים בני חורין.
<h2>דף טו:</h2>
כשם שטורף בעל חוב את השבח הבא מאיליו כך טורף את הפירות שבקרקע. בד"א בשלא הגיעה עונתן לגמרי ליבצר או ליקצר, אבל הגיעה עונתן לגמרי הרי הן כתלושין ואין בעל חוב גובה אותן כלל. כך הסכימו כל המפרשים ועיקר. ואע"פ שמדברי גדולי המורים נראה שאע"פ שהגיעה עונתן גובה אותן בעל חוב, לא נתבררו דבריהן. ואפשר שאין דעתן לומר אלא על אותן שהן צריכין לקרקע במקצת. ואל נא תמוש מזה.
לעולם אין בעל חוב טורף מן הלוקח אלא בכדי חובו בלבד. הילכך אם לא היה חובו כנגד כל הקרקע נוטל כפי חובו מן הקרקע והשאר מניחו ללוקח. ואינו יכול לומר לו ללוקח אסלק אותך מעל כל הקרקע ואתן לך היתר על חובי במעות, אלא צריך להניח לו מקצת הקרקע. בד"א בשיש במה שמניח לו שיעור קרקע שיהיה ראוי בפני עצמו על הדרך שכתבנו בבבא בתרא פרק ראשון [י"א ע"א], אבל אם אין שם שיעור קרקע חייב ליתן לו מעות. בד"א שאינו נוטל יתר על חובו בשלא עשאו אצלו הלוה אפותיקי כמו שאמרנו, אבל אם עשאו אצלו אפותיקי והשביח הלוקח את הקרקע בהוצאותיו אפילו השביח שוה אלף במאה אינו נותן לו אלא הוצאותיו בלבד ואע"פ שאין חובו כנגד כל השבח, לפי שיכול הוא לומר לו קרקע שלי הוא שהשביח.
לוקח שבא לפרוע את בעל החוב ולסלקן מעל הקרקע כדי שלא יטרוף ממנו כלל, הרשות בידו. בד"א בשלא עשאו אצלו הלוה אפותיקי מפורש, אבל אם עשאו אצלו אפותיקי מפורש כגון שאמר לו לא יהא לך פרעון אלא מזה אין הלוקח יכול לסלקו במעות.
אע"פ שאמרנו למעלה ששבח ופירות אינן נגבין אלא מנכסים בני חורין, אם העמידו בדין עליהן ופסקו עליו לתת, גובה אפילו מן הנכסים ששעבד לאחר העמדה בדין, שהעמדה בדין קול יש לה, והרי הוא כשטר. ולפנינו יתבאר אם נאמן לומר פרעתי לאחר העמדה בדין אם לאו.
הרי שהכיר בה הלוקח בשעה שלקחה שהיתה גזולה ביד המוכר והושבחה בין על ידי הוצאה בין בשבחים שבאו מאיליהן, ואחר כך בא הנגזל והוציאה ממנו עם כל שבחיה ועם הפירות שאכל, הרי הלוקח חוזר על המוכר וגובה ממנו את הקרן בלבד. אבל שבח ופירות אינו גובה ממנו כלל, לפי שמאחר שהכיר בה שלא היתה שלו ולקחה אין כאן מכר כלל אלא הרי המעות אלו כפקדון אצל המוכר. הילכך אם היה נוטל ממנו שבח או פירות היה נראה כנוטל שכר מעותיו, ולפיכך אינו גובה ממנו לא שבח ולא פירות. בד"א בשלא קבל עליו המוכר את האחריות, אבל קבל עליו אחריות הרי יצאו מעות אלו מתורת פקדון ובאו לתורת דמי מכירה וגובה ממנו שבח פירות. בד"א בשהיה לו למוכר קרקע לגבות ממנו את השבח ואת הפירות, שאז אינו נראה כנוטל רבית מאחר שאינו נוטל ממנו מעות מיותרות אלא קרקע הוא שגובה כפי מה שטרפו ממנו. וכן אם לא היה קרקע למוכר וקנו ממנו על השבח ועל הפירות בשעת המכירה, הרי זה נוטל ממנו שבח ופירות אף במעות, לפי שמאחר שנשתעבד לו עליהן בשעת המקח אין זה נראה כנוטל שכר המתנת מעותיו. מה שהצריכו דברים אלו בהכיר בה שאינה שלו ולא הצריכו כן בנמצאת שאינה שלו, לפי שבכאן אע"פ שקבל עליו את האחריות לא נתנו המעות לגמרי על דעת מקח גמור, מאחר שהיה מכיר בה שלא היתה שלו, מה שאין כן בנמצאת שאינה שלו שהוא על דעת מקח גמור נתן מעותיו מאחר שלא היה מכיר בגזלה. ממה שהתירו בכאן ליטול ממנו שבח ופירות בשיש לו קרקע או בשקנו ממנו בשעת המכירה, לא התירו אלא בשהוא דרך מקח וממכר, אבל בדרך הלואה לא התירו. כיצד, הרי שאסור ללוות סאה בסאה, כמו שיתבאר לפנינו בפרק איזהו נשך [ע"ה ע"א]. הילכך אע"פ שקנו מן הלוה בשעת ההלואה על מה שישביח הסאה אסור, לפי שנעשה בדרך הלואה, לפי שרבית בדרך הלואה הוא שאסור דבר תורה.
אחריות טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר. כיצד, הרי שהלוה ראובן לשמעון מנה או שלקח ממנו שדה, אע"פ שלא נזכר שם אחריות כלל בשעת ההלואה או בשעת המכר, צריך הסופר לכותבו בשטר. ואם לא כתבו הרי זה טעה ודנין על פי אותו שטר כאילו נכתב בו אחריות בפירוש. כללו של דבר, כל שטר מכר או הלואה אע"פ שאין כתוב בו אחריות הרי הוא כאילו כתוב, עד שיהיה מפורש בשטר שנעשה אותו מעשה שלא באחריות. איזהו האחריות שרשאי הסופר לכתוב כל אחריות, בין אחריות כל באי עולם שזהו אחריות דגזילה, בין אחריות שמחמתו שזהו אחריות בעל חובו בלבד כמו שכתבנו בבבא בתרא פרק חזקת [מ"ד ע"א]. בד"א בשאמרו לו סתם כתוב את האחריות או שלא אמרו לו כלל, שהכל שוה כמו שאמרנו. אבל אמרו לו כתוב אחריות דמחמתו, אינו רשאי לכתוב אחריות אחר, אבל אמרו לו כתוב אחריות דגזלה רשאי לכתוב אף דמחמתו. בד"א בהלואה או במכר, כמו שאמרנו, אבל במתנה אינו רשאי לכתוב אחריות כלל אא"כ פירשו לו, ולא עוד אלא אפילו אמרו לו כתוב אחריות אינו רשאי לכתוב אחריות דמחמתו אלא אחריות דגזלה בלבד. אבל אמרו לו סתם כתוב לו את האחריות כותב הכל. וכבר כתבנו למעלה [י"ד ע"ב] שיש לו שבח ללוקח ואע"פ שלא נתפרש בשטר אחריות השבח. ובבבא בתרא פרק מי שמת [קנ"ז ע"ב] כתבתי יותר בענין אחריות.
הלוקח [מגזלן ואח"כ קנאה הגזלן מן בעל השדה] זכה בה הלוקח, ושוב אין הגזלן [יכול להוציאה מן הלוקח שהשדה ב]רשותו. דמאחר שלקחה סתם, אנו עדים שמתחלה עם כל זכות שתבא לידו מכרה לו, כדי שיעמוד בנאמנותו, ומעשיו האחרונים מוכיחין על הראשונים שמאחר שלקחה סתם כדי להעמידה ביד לוקח הוא שקנאה. ומאחר שכן, אע"פ שהיה מחזר אחר כך להוציאה מן הלוקח אין בדבריו כלום, שכבר זכה בה הלוקח מיד שלקחה הגזלן מבעלים הראשונים. ואע"פ שבאותה שעה שלקחה זה לא היתה של גזלן, ואין אדם מוכר לחבירו דבר שלא בא לרשותו כמו שכתבנו בכמה מקומות וכמו שיתבאר לפנינו, מ"מ מאחר שזה החזיק מיד בקרקע סומך היה בדעתו במקח זה ולפיכך קנאה.
<h2>דף טז.</h2>
כשם שאמרנו בלוקח שאם חזר הגזלן ולקחה מבעלים הראשונים שמעמידין אותה בידו, ה"ה ג"כ אם קבלה מן הגזלן במתנה ואחר כך חזר הגזלן ולקחה מבעלים הראשונים שמעמידין אותה ביד מקבל המתנה, שאף במתנותיו נוח לו שיעמוד בנאמנותו. בד"א שמעמידין אותה ביד הלוקח או ביד מקבל המתנה, בשלא לקחה סתם כמו שאמרנו ולא פירש בשעת המקח כלל, [אבל] אם פירש בשעת המקח שאינו לוקחה כדי להעמידה ביד הלוקח הרשות בידו להוציאה מן הלוקח. וכן אם עשה שום מעשה שגלה דעתו שאין רצונו להעמידה ביד הלוקח הדין עמו. כיצד, כגון שמכרה או הורישה או נתנה במתנה לאחר קודם שיקחנה מבעלים הראשונים, הרי גלה דעתו שאין רצונו להעמידה ביד הלוקח הראשון ואינו חושש לנאמנותו. ויש מגדולי האחרונים שכתב שאף הלוקח לא זכה בה, שמאחר שאנו רואים שלא [חשש] לנאמנותו אצל הלוקח הראשון למה נאמר שיחוש יותר לנאמנותו עם השני. לקחה סתם ואחר כך מכרה או נתנה או הורישה לאחר אין זה כלום, לפי שמיד שלקחה סתם זכה בה הלוקח הראשון. ואחד מגדולי המורים שכתב שאע"פ שמכרה או נתנה לאחר אחר שלקחה מן הגזלן לא זכה בה הלוקח הראשון, אין דבריו נכונים במקום זה.
גבאה בחובו הגזלן מן הנגזל, רואין אם יש לו קרקע אחרת שהיה יכול ליפרע ממנו ורצה הוא ליטול את זאת הרי זה כאילו חזר ולקחה, ולעמוד בנאמנותו הוא שעשה כן. אבל אם לא היה לו קרקע אחרת והוצרך ליטול את זאת, אין כאן הוכחה כלל, ולא זכה בה הלוקח, שלא נטלה אלא ליפרע מחובו. וכתבו רבותי שהוא הדין גם כן אם היתה זאת סמוכה למצר של גזלן או שהיתה זאת עדית, שאע"פ שהיתה לו קרקע אחרת לנגזל ואמר הגזלן בזאת אני רוצה ליפרע, שאין כאן הוכחה כלל, ולא זכה בה הלוקח, שאני אומר שלא עשה כן אלא משום שהיתה סמוכה למיצר שלו או משום שהיתה עדית. ונראה שאין זה נכון, שלא אמרו שאין שם הוכחה אלא כשהוא מוכרח ממש ליטלה כדי שלא יפסיד את חובו לגמרי, אבל מפני שהיתה סמוכה למיצר שלו או מפני שהיתה עדית היאך ניבטל ההוכחה. דודאי מאחר שהוא יודע שמכרה לאחר לא היה לו להביאה לרשותו אע"פ שהיא סמוכה למיצר שלו או שהיתה עדית. אלא ודאי אין אנו מבטלין ההוכחה אלא (כל שהיה) [כשהיה] מוכרח ליטלה. וזה נראה עיקר. כל דברים אלו שאמרנו בענין זה שנתכוין להעמידה בפני הלוקח, כתבו גדולי המורים שאין הדברים אמורים אלא בנמצאת שדה שאינה שלו, כלומר שלא הכיר בה הלוקח כשלקחה. אבל הכיר בה הלוקח בשעת לקיחה שהיתה גזולה בידו אין לומר בזה שהוא רוצה לעמוד בנאמנותו. ויש מגדולי המפרשים שכתב, שאפילו הכיר בה הדברים אמורים. ובודאי שהשמועה מתפרשת יפה בדרך זה. אבל מ"מ הלכה למעשה אין לנו לזוז מדברי גדולי המורים. עוד יש לדעת שאין כל דברים אלו אמורים אלא בשעדיין השדה ביד הלוקח, שלא הוציאה הנגזל מתחת ידו, אבל אם לאחר שהוציאה הנגזל מתחת יד הלוקח חזר הגזלן ולקחה מהנגזל שוב אין לומר שלהעמידה ביד הלוקח הוא שלקחה. כך כתבו גדולי המורים. ויש מן הראשונים שכתב, שאפילו לאחר שהוציאה הנגזל מידו הדברים אמורים. וראיה יש לדבריו ממה שאמרו בגמרא שאע"פ שחזר הגזלן ולקחה מן הנגזל אחר שהעמידו הלוקח בדין וכתבו לו אדרכתא על נכסיו על שמכר לו שדה גזולה אעפ"כ זכה בה הלוקח עד שיתחילו ב"ד להכריז על נכסיו אבל אם חזר ולקחה לאחר שהתחילו בית דין להכריז על נכסיו שוב לא זכה בה הלוקח, ואם עדיין לא הוציאה הנגזל מידו היאך כותבין אדרכתא והיאך מתחילין להכריז. אבל מ"מ אין לנו אלא כדברי גדולי המורים. ומה שאמרו בגמרא, אפשר לומר שמיד שבא הנגזל להוציאה ממנו ונתברר הדין כתבו לו אדרכתא על נכסי הגזלן עד שלא הספיק הנגזל להוציאה ממנו.
האומר לחבירו מה שאירש מאבי מכור לך, מה שתעלה מצודתי מכור לך, לא אמר כלום, לפי שאין אדם מוכר דבר שלא בא לרשותו או דבר שלא בא לעולם, כמו שכתבנו בבבא בתרא וכן במקומות אחרים. אבל יכול הוא לומר מה שאירש מאבי היום מכור לך [משום כבוד אביו]. כיצד משום כבוד אביו, כגון שהיה אביו גוסס ואין לו לצורך תכריכיו ולא לצורך קבורתו יכול הוא למכור ולומר מה שאירש מאביו היום אני מוכר לך ממנו כך וכך. והוא שלא ימכור ליתר מכדי צרכי תכריכיו וקבורתו. ומ"מ אם לא מצא מי שיקנה ממנו בצמצום והוצרך למכור יותר מוכר [עד כדי שיעור שימצא], משום כדי חייו כגון שאין לו מה שיאכל. הילכך משום כדי חייו של אותו היום יכול לומר לחבירו מה שתעלה מצודתי היום מכור לך.
<h2>דף טז:</h2>
הרי שאמרנו שאין אדם מוכר דבר שעדיין לא בא לרשותו. הילכך האומר לחבירו שדה זו שאני רוצה ליקח לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו לא אמר כלום. והילכך אפילו לקחה לאחר מכן אינו חייב למכרה לו. ולא עוד אלא אפילו אמר לו שדה שאקח מכאן ועד זמן פלוני תהא קנויה לך מעכשיו לא אמר כלום. ולפנינו בפרק איזהו נשך [ס"ו ע"ב] יתבאר יותר בענין מוכר דבר שלא בא לעולם.
כשם שהנותן או המוכר קרקע לחבירו אע"פ שהחזיר לו את השטר לא חזרה מתנתו, כמו שכתבנו בבבא בתרא פרק גט פשוט [קס"ט ע"א], כך שומא שעשו ב"ד לבעל חוב אע"פ שהחזיר לו את שטר השומא לא חזרה שומתו. אלא צריך המלוה לעשות לו שטר מכר, לפי ששומת ב"ד מכירה גמורה היא. ואע"פ שהיא חוזרת לעולם, כמו שיתבאר לפנינו בפרק המפקיד [ל"ה ע"א], משום ועשית הישר והטוב, מ"מ לשעתה מכר גמור הוא. הילכך כל זמן שלא כתב לו שטר מכר לא הועיל החזרת השומא כלל. ואחד מגדולי המפרשים שכתב שהחזרת השומא מספיק, לא נראו דבריו.
<h2>דף יז.</h2>
הרי שכתבנו למעלה שהעמדה בדין יש לה קול ונגבית מן המשועבד ששעבד לאחר שעמד בדין. הילכך מי שעמד בדין ונתחייב בין מחמת הודאתו בין מצד אחר, כל שנתברר הדבר שלא פרע לאחר שיצא מב"ד, גובין ממנו אפילו ממה ששעבד לאחר שעמד בדין, בין שכתבו לו לתובע פסק דין בין שלא כתבו לו. ואע"פ שכל שלא כתבו לו יכול לומר פרעתי, כמו שכתבנו למעלה, אין בכך כלום, שאעפ"כ להיותו גובה ממה ששעבד לאחר שעמד בדין, העמדה בדין עושה אותו כמלוה בשטר לענין זה, כלומר להיותו גובה ממה שישעבד לאחר מכן, כמו שכתבנו.
התובע לחבירו בב"ד מנה שיש לו בידו על פה וחייבוהו ב"ד לשלם, בין שאמרו חייב אתה ליתן לו בין שאמרו לו צא ותן לו, ויצאו מב"ד וחזר ואמר פרעתי, נאמן וישבע היסת ונפטר. בד"א בשקבל עליו את הדין, אבל אם לא קבל עליו את הדין אינו נאמן לומר פרעתי. הילכך בכל מקום שהוא נאמן לומר פרעתי, אם לאחר שיצאו מב"ד חזר התובע לב"ד שיכתבו לו פסק דינם, אינם רשאים לכתוב עד שיהו נמלכין בנתבע, שיש לחוש שמא פרעו ואם היה בידו פסק הדין לא היה נאמן לומר פרעתי, כמו שיתבאר לפנינו.
הרי שחייבוהו ב"ד לפרוע ואמרו לו צא תן לו, וקבל עליו את הדין, ולאחר שיצאו מב"ד חזר ואמר פרעתי, ובאו עדים והעידו שהן יודעין שלא פרעו כלל, הרי זה הוחזק כפרן לאותו ממון שכפר בו, ושוב אינו נאמן לעולם לטעון עליו שפרעו שלא בעדים. בד"א בשטען כן בב"ד, אבל אם טען חוץ לב"ד פרעתי לא הוחזק כפרן בכך, לפי שאין אדם עשוי להקפיד על מה שהוא טוען חוץ לב"ד. היה החיוב מאה ולא טען פרעתי אלא על החמשים, לא הוחזק כפרן אלא על החמשים, אבל על השאר לא הוחזק כפרן ויכול לאחר מכן לטעון פרעתי. הרי שטען בב"ד פרעתי, ובאו עדים והעידו שתבעו פעם אחת ולא רצה לפרעו וסירב בפני עדים על מאמר ב"ד, לא הוחזק כפרן בכך ואם טען אחר כך פרעתי נאמן. ואחד מגדולי המפרשים כתב שמאחר שסירב פעם אחת שוב אינו נאמן לומר פרעתי. וזה ודאי דבר של תימה, (א)אע"פ שיש בסוגיית הגמרא קצת סיוע לדבריו. חייבוהו ב"ד לפרוע, ולא אמרו לו צא תן לו אלא חייב אתה ליתן לו, ואחר כך תבעו בב"ד שיפרענו ואמר פרעתי, ובאו עדים והעידו שלא פרעו כלל, לא הוחזק כפרן בכך שלא יוכל עוד לטעון פרעתי שלא בעדים, לפי שמאחר שלא אמרו לו ב"ד צא תן לו, כסבור הוא שעדיין לא חייבוהו ב"ד לגמרי, וזה שאומר פרעתי אינו אלא שהוא נשמט מהם עד שיעיינו בדינו.
הטוען לחבירו בב"ד מנה לי בידך שהלויתיך או שהפקדתי אצלך, ענה הלה ואמר לא היו דברים מעולם, ובאו עדים והעידו שהלוהו או שהפקיד אצלו מנה, הרי זה הוחזק כפרן לאותו מנה ושוב אינו נאמן לטעון עליו פרעתי שלא בעדים. בד"א בשאמר לא היו דברים מעולם, אבל ענה ואמר אין לך בידי כלום לא הוחזק כפרן בכך וגם אינו חייב לשלם על פי העדים, שאני אומר שמה שאמר אין לך בידי כלום רצונו לומר שלא נשאר לו בידו כלום ומה שהלוהו או מה שהפקיד אצלו כבר החזיר. ומכאן אתה למד שאין תשובת אין לך בידי כלום דאינה מספקת, ומצריכין הדיינין אותו לפרש ולומר אם הוא אומר שפרע לו מה שהלוהו או שלא היו דברים מעולם. כך הסכימו גדולי המורים. וכבר כתבתי למעלה יותר מזה. וכן בשבועות פרק העדות.
מי שחייבוהו ב"ד שבועה, ולאחר שיצא מב"ד חזר ואמר נשבעתי, נאמן. וכתב אחד מגדולי האחרונים, שאין הדברים אמורים אלא בנשבעין ולא משלמין, אבל בנשבעין ונוטלין אינו נוטל עד שיביא ראיה שנשבע, ודברי טעם הם. וכתב גאון שאם היתה שבועה של תורה, מחייבין אותו לישבע היסת שכבר נשבע מה שחייבוהו ב"ד. אבל אם היתה שבועת היסת אין מחייבין אותו לישבע כלל. ואחרים אמרו שלא מצינו חיוב שבועה אלא על כפירת ממון, אבל לא על כפירת שבועת [היסת], ומכל מקום יכול הוא להחרים סתם. טען בב"ד נשבעתי, ובאו עדים והעידו שלא נשבע, הרי זה הוחזק כפרן לאותה שבועה, ושוב אינו נאמן עוד לומר נשבעתי שלא בעדים, כמו שאמרנו לענין ממון. בד"א בשבועה שחייבוהו ב"ד, אבל חייב עצמו שבועה, אע"פ שטען בב"ד כבר נשבעתי ובאו עדים שלא נשבע כלל, לא הוחזק כפרן, שאני אומר שלא היה אומר כן אלא לדחותו מעליו מאחר שלא חייבוהו ב"ד בכך.
המוצא שטר חוב בשוק, בין בקנין בין בלא קנין, וכתוב בו זמנו בו ביום, כלומר שבו ביום נעשה החיוב, הרי זה יחזירנו למלוה. בד"א בשהלוה מודה, אבל אם אין הלוה מודה לא יחזיר שיש לחוש שמא נפרע, שאדם עשוי לפעמים לפרוע חובו בו ביום שלוה, ולמה יחזיר אף בשהלוה מודה ואין אנו חוששין שכבר נפרע ומה שאומר שלא נפרע לפי שרצונו ללוות פעם אחרת, כדי שלא יצטרך לעשות שטר אחר, והילכך יש לחוש שמא יבא המלוה לטרוף בו מן הלקוחות בשטר שכבר נמחל שעבודו שהוא כחרס ממש. אין לחוש לכך, שהמלוה לא היה רוצה בכך, מאחר שאין לו שום הנאה בכך, שמא ישמע הדבר לבית דין ויפסיד את חובו. זה שאמרנו שאע"פ שאין בו קנין כל שהחייב מודה יחזיר. בד"א בשכתוב בו קיום, שבודאי מאחר שכתוב בו קיום כבר הגיע ליד המלוה, שאין דרך הלוה לקיים את השטר. אבל אם אין כתוב בו קיום לא יחזיר. ונראה שטעם הדבר, שאע"פ שזמנו בו ביום ואין אנו כותבין שעות, עדיין יש לחוש כל שלא כתוב בו הנפק שמא עדיין לא הגיע ליד המלוה ומכר הוא כבר לאחרים בו ביום וזכה להם, ואם היו מחזירין לזה היה טורף מהן כדין שני שטרות היוצאין ביום אחד שלא כדין, שעל דרך האמת אם היה להן ללקוחות עדים שעד שלא הגיע השטר ליד המלוה מכר להן לא היה טורף מהן כלל, ומשום כך אין להחזיר עד שיהא בו קיום.
<h2>דף יז:</h2>
כל הטוען אחר מעשה ב"ד אין בדבריו כלום. כיצד, כגון כתובה ומזון האשה והבנות, וכן כל כיוצא בזה שהן מתקנת חכמים, אע"פ שאין בידן שטר אין הנתבע יכול לומר פרעתי, שכל מעשה ב"ד הרי הוא כשטר עד שיביא ראיה שפרע. וכן מי שנתחייב לחבירו ממון בדין וכתבו לו ב"ד פסק דינם, הרי הוא כשטר ואינו נאמן לטעון פרעתי שלא בעדים. וכן כל כיוצא בזה שהוא מעשה ב"ד. זה שאמרנו שכתובה בכלל מעשה ב"ד, לומר שאין אדם נאמן על אשתו אע"פ שגירשה לטעון שפרע לה כתובתה, וכל שהוציאה גיטה שלם מתחת ידה תגבה כתובתה ואינו נאמן לומר פרעתי. בד"א במקום שנהגו לסמוך על [תקנת] חכמים ואין דרכם לכתוב כתובה. אבל במקום שנהגו לכתוב כתובה נאמן לומר פרעתי כל שאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה, לפי שהרי הורעה באותו מקום תקנתן של חכמים, מאחר שלא היה דרכן לסמוך עליה והיו נוהגין לכתוב.
כשם שגרושה גובה כתובתה בגט שבידה נראה לומר שהוא הדין בעידי גירושין, וכל שהביא ראיה שגירשה בעלה גובה כתובתה במקום שאין כותבין כתובה אע"פ שאין בידה כתובה. כשם שאמרנו בגרושה כך הדין באלמנה, שכל שאין דרך אותו מקום לכתוב כתובה גובה כתובתה מן היורשין אע"פ שאין בידה כתובה. אבל במקום שנהגו לכתוב כתובה כל שאין כתובה יוצאה מתחת ידה אינה גובה כלל. ואפילו מזונות אין לה, שאני אומר שמחלה כתובתה לבעלה או סמוך למיתה התפיסה מעות ונתפרעה. זה שאמרנו שגובה כתובה במקום שאין כותבין משום כח מעשה ב"ד, אין הדברים אמורים אלא בעיקר כתובה שזהו מנה ומאתים, אבל תוספת אע"פ שהדבר ברור שהוסיף לה בשעת נישואין או שהיה מודה בכך נאמן לומר פרעתי כל שאין בידה שטר. שאע"פ שתנאי כתובה ככתובה כמו שכתבנו בכתובות פרק אע"פ [נ"ד ע"ב], אין הדברים אמורים לעשות חוב שנתחייב בו מעצמו כתנאי ב"ד, שלא יוכל לטעון פרעתי. וכבר הארכתי בדברים אלו בכתובות פרק הכותב [פ"ט ע"א].
<h2>דף יח:</h2>
המוצא גט אשה בשוק, בזמן שהבעל מודה שכבר הגיע לידה יחזיר לאשה, ואע"פ שמאחר שנפל היה לחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ותבא לטרוף לקוחות שלא כדין, שהרי לא יצאתה מרשות בעלה בין לאכילת פירות בין לכל דבר עד שהגיע גט לידה כמו שכתבנו בגיטין פרק שני [י"ז ע"ב]. מאחר שהוא מחזירו על פי ב"ד אין לחוש לכך, שכל דבר הנעשה על פי ב"ד קול יש לו, וכשתבא לטרוף יאמרו לה שתביא ראיה אימתי הגיע גיטה לידה. אין הבעל מודה שהגיע לידה לא יחזיר לא לזה ולא לזה. לבעל לא יחזיר, שמא כבר הגיע לידה והיה לה לגבות כתובה, ואם יחזירוהו לו הפסיד כתובה. לאשה לא יחזיר, ואע"פ שהיא טוענת שכבר נתגרשה בו, מאחר שאין הבעל מודה לדבריה. ואע"פ שהאשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת חזקה אין האשה מעיזה פניה בפני בעלה, אין הדברים אמורים אלא בשאין שם לא גט ולא עדים שיסייע לה, אבל כל שיש שם דבר שמסייע לה מעיזה ומעיזה, כמו שכתבנו בכתובות פרק האשה שנתארמלה [כ"ב ע"ב]. וכבר הארכתי הרבה בענין גט הנאבד בגיטין פרק כל הגט [כ"ז ע"א]. ועוד יתבאר בו יותר בפרק שלפנינו [כ"ח ע"א].
<h2>דף יט.</h2>
המוצא שיחרורי עבדים, בזמן שהרב מודה יחזיר לעבד, ואע"פ שהיה לחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי, כמו שכתבנו בגט אשה, החזרה הנעשית על פי ב"ד קול יש לה, וכשיבא לערער על הלקוחות בגט שיחרורו הכתוב בניסן יאמרו לו שיביא ראיה אימתי הגיע גט שחרורו לידו.
המוצא בשוק אפותיקאות של שכיב מרע, כלומר שטר אפותיקי שעשה לוה למלוה מחוב על פה שהיה לו עליו, ושעבד לו בעדו שכיב מרע שדה מיוחד לאותו חוב באפותיקי מפורש שלא יהא לו פרעון אלא ממנו, בזמן שהשכיב מרע אומר להחזיר מחזירין, כמו שכתבנו בצואותיו. בזמן שמת והיורש אומר להחזיר אין מחזירין, הכל כמו שכתבנו בענין הצואות.
<h2>דף יט:</h2>
המוצא דאתיקאות, שהן שטרי צואות וזכיות של שכיב מרע, בזמן שהוא מודה שהגיעו ליד הזוכה, יחזיר למקבל המתנה. ואין בזה שום חשש, אפילו תאמר שמעולם לא הגיעו לידו של זה, אלא לאחר שכתבן נמלך שלא ליתנן לזה אלא לאחר, ואחר כך כתב וזיכה לאותו אחר נקנה מן הדין, ועכשיו הוא מתחרט במה שנתן לאותו שני ורוצה ליתנו לזה, ולפיכך הוא אומר שיחזירוהו לו כדי שיזכה בכך באותה מתנה. אין לחוש בכך, ששכיב מרע מאחר שהרשות בידו לחזור בו עד לאחר מיתה דבריו האחרונים קיימים. הילכך אין בזה שום הפסד לאותו אחר שכתב ונתן לו אחר כך, שהרי הוא האחרון והוא זוכה לנכסים מן הדין. זהו טעמו של דבר המפורש בגמרא מלשון הגאון. ויש מן האחרונים חולקין, שהרי מן הדין זה האחרון הוא הוא שקונה אע"פ ששטרו ראשון, לפי שהרי הוא אומר שיחזירו לו את שטרו, והרי גלה בדעתו שאין רצונו שיקנה אותו האחרון אלא זה. ומה לנו אם שטרו ראשון אם לאו, מאחר שהוא האחרון בזכיה. ונראה לומר שגם זה דעתו של גאון שהאחרון הוא שיזכה לעולם כל שיתבאר הדבר מי היה האחרון. בד"א שמחזירין מתנות של שכיב מרע כמו שאמרנו, בשהשכיב מרע בעצמו הוא שאומר להחזיר, אבל אם מת ויורשיו אומרים להחזיר, כלומר שהן מודין שהגיע לידו של זוכה בחיי מורישן, אין שומעין להן, שיש לחוש לקנוניא שמא לא הגיעו לידו בחיי מורישן והיורשין נתנו אותן נכסים במתנה לאחר ועכשיו הן מתחרטין בהן ומערימין עם זה לחלוק עמו, ולפיכך אומרים שיחזירו לו צואת מורישן כדי שיוציא ממנו.
המוצא בשוק שטרי מתנות ואפותיקאות של בריא אע"פ ששניהן מודין לא יחזיר. שמאחר שהוא אינו יכול לחזור במתנותיו יש לחוש שמא כתב לזה ולא זיכה לו את השטר, ולא קנה כלל מאחר שלא זיכה לו, ואחר כך נמלך וכתב לאיש אחר וזיכה לו, ועכשיו הוא מתחרט בו, ולפיכך הוא אומר שיחזירו לזה את השטר כדי שיוציא ממנו. בד"א שיש לחוש לזה, בשטרי מתנות ואפותיקאות שאין בהן קנין, לפי שאע"פ שכתב וחתם אינו זוכה עד שיגיע השטר [לידו] ומאותה שעה ואילך בלבד הוא שזוכה אע"פ שזמנו של שטר קודם לכן ימים רבים. הילכך בהן הוא שיש לחוש למה שכתבנו. אבל שטרי מתנה שיש בהן קנין, הרי זה יחזיר למקבל המתנה, ואע"פ שהנותן עומד וצווח שלא הגיעו מעולם לידו, לפי שמשעת נטילת הקנין זכה בהן כמו שכתבנו למעלה [י"ב ע"ב]. ומהנראה שיש עוד לדקדק, שאפילו בשטרי מתנות שיש בהן קנין היה לחוש לקנוניא, דאפילו בשהנותן מודה לא היה ראוי להחזיר, שהרי אפשר שאחר שזכה זה חזר ונתנו לנותן עצמו, והנותן מכרו או נתנו לאחר, ועכשיו הוא מתחרט ואומר שיחזירו לו את השטר כדי שיוציא ממנו. נראה לומר שעיקר הדבר כך הוא שכל שטר שאין בו אחריות נכסים שנחוש לטריפת לקוחות שלא כדין, כל שאין לחוש לו לשמא לא הגיע השטר לידו ולא זכה בו מעולם אין חוששין לו לדבר אחר כלל, מאחר שסופו של שטר זה שלפנינו אין בו שום חששא. הילכך שטר מתנה זה אין בו חשש לשום שעבוד שבגופו. שאם משום שמא לא הגיע לידו, הרי משעת הקנין זכה בו. ואם משום שעבוד שאר נכסים, הרי אין בו אחריות. ולפיכך אין לחוש לו לכלום. ומעתה נמצאת אומר ששטר מתנה שיש בו אחריות וכל שכן שטרי מקח וממכר אע"פ ששניהן מודים לא יחזיר. [א"ה כאן נמצאת בכתב יד הגהה בגליון וזה לשונה, נ"ל דשטרי מתנה בקנין כי אמר תנו אע"ג דאיכא אחריות ליכא למיחש שמא זיכה לזה המקבל והדר יקבלנו לנותן עצמו במכר, והשתא משום קנוניא הוא דאמר תנו. דאדרבה לקוחות הוה להו למיחש להך מתנה דקלא אית לה, ולא איבעי להו למזבן עד דמחוי להו מוכר שטר זביני ממקבל דהדר זבנה לנותן, דהא קיימא לן [ב"ב קס"ט ע"א] המחזיר שטר מתנה לא חזרה מתנתו וצריך למיכתב ליה שטר זביני מהן על כן נמצא דטורף לקוחות כדין. עכ"ל ההגהה]. וזהו שלא שנו במשנתנו המוצא שטרי מקח וממכר מה יהא דינם, לפי שהם בכלל שטרי חוב [שיש בהן] אחריות. הילכך המוצא שטר מכר שהוא בקנין, וכתוב בו בפירוש שלא [ב]אחריות, הרי זה יחזיר ואע"פ שאין המוכר מודה, שהרי הוא כשטר מתנה. אבל אם אין כתוב בו שלא באחריות בפירוש לא יחזיר, שהרי כתבנו למעלה [ט"ז ע"א] שאחריות אע"פ שלא נכתב הרי הוא כאילו נכתב בשטרי מקח וממכר ובשטרי חוב. כך הסכמת רבותי בדברים אלו שכתבתי בשטר שיש בו קנין. וכן נמצא למקצת מגדולי הראשונים. וכן נראה עיקר. אבל גדולי המורים רוח אחרת עמהן, מהן בחיבוריהן ומהן בתשובותיהן, ודעתן לומר שאפילו שטר מתנה שיש בו קנין אין המקבל זוכה בו עד שיגיע לידו, שבאותה שעה זוכה בו למפרע מיום כתיבתו. ולפיכך אמרו שאפילו שטר מתנה שיש בו קנין לא יחזיר עד שיודה בה הנותן שכבר הגיע לידו, כמו שנתבאר למעלה.
המוצא שוברין בשוק, כלומר שטרי מחילות שנעשו על שטרי חוב, בזמן שהמלוה מודה יחזיר ללוה בין יש בהן קנין בין אין בהן קנין, ואין לחוש לכלום, ואע"פ שאין שטר החוב ביד המלוה. שאם אתה אומר שמא כתב השובר למסרו בניסן ולא מסרו עד תשרי ומכר המלוה את השטר לאיש אחר בין ניסן לתשרי ויוציא זה השובר שנכתב בניסן ויפסיד את הלקוחות שלא כדין, אין לחוש לכך שהרי אע"פ שאין כאן שובר היה יכול למחול [משמצאו], והילכך אין לנו לחוש לומר שהוא אומר שקר, והודאתו בשובר אנו חושבין אותה כמחילתו. הרי שהחזירו את השובר ונמצא אחר כך שכבר מכר את השטר לאיש אחר, כשבאין הלקוחות להשתלם מן המוכר לפי שמכר להן שטר פרוע, אינן משתלמין ממנו כפי סך כל השטר אלא מה שלקח מהן בלבד, לפי שאין כאן מכר כלל. ואם היה נוטל מהם יותר ממה שקבל היה נראה כרבית. ואין זה דומה למה שכתבנו למעלה [ט"ו ע"ב] בנמצאת שדה שאינה שלו שיש לו שבח, לפי שמכירת הקרקע מכר גמור לפירות מ"מ. וכן חזר הגזלן ולקחה מבעלים הראשונים הרי היא מתקיימת בידו. הילכך יש שם צדדין שהוא מקח גמור, מה שאין כן במכירת שטר שמאחר שלא היה שלו בשעת המכר אין כאן מכר כלל, ולפיכך אין לו להשתלם אלא מה שנתן, ואם נתנה לו במתנה אין לו עליו כלום. ובכתובות פרק הכותב [פ"ו ע"א] הארכנו בענין מוחל, שאם מחל אחר שנתן או אחר שמכר משתלמין מן המוכר כפי סך כל השטר מדין מזיק שעבודו של חבירו. כך כתבו גדולי המורים, וכן דעת רבותי, וכן עיקר אע"פ שיש מי שרצה להוכיח מסוגייתנו שבמקום זה שאף המוחל אינו משלם אלא מה שנטל. המוצא שובר ואין המלוה מודה שנתנו ללוה, הרי זה לא יחזיר לא לזה ולא לזה. בד"א בשאין בו קיום, אבל יש בו קיום יחזיר ללוה כמו שיתבאר בסוף הפרק [כ' ע"ב].
<h2>דף כ.</h2>
המוצא אגרות של מזונות, כגון המתחייב לזון את בת אשתו, כמו שכתבנו בכתובות פרק הנושא, או כיוצא בזה, הרי זה יחזיר למי שנכתבו בשמו לפי שאינן בני פרעון ואין בזה שום חשש. וכן המוצא שטרי חליצה ומיאונין הרי זה יחזיר לאשה ואין בזה שום חשש. המוצא שטרי טענות שטענו שני האנשים אשר להן הריב בבית דין, הרי זה יחזיר, ואין בזה שום חשש של הפסד שלא כדין לאחד מהן, לפי שאע"פ שיש פעמים שאדם יכול לחזור ולטעון, כמו שכתבנו בבבא בתרא פרק חזקת [ל"א ע"א], מאחר שנכתבו הטענות שוב אינן יכולין לחזור ולטעון.
כבר כתבנו למעלה [ט"ז ע"ב] ששומא הרי היא כמכר או כמתנה, ואע"פ שהחזיר לו שטר השומא לא חזרה שומתו עד שיכתוב לו שטר אחר. הילכך המוצא בשוק אגרות שום ששמו ב"ד קרקע לבעל חוב הרי זה יחזיר לבעל השומא ואין בזה שום חשש. וכן אתה אומר בשטרי חליטות ואדרכתות, כלומר שבית דין מחליטין אותן קרקעות ביד המלוה על חובו ומדריכין אותו בהן, שכל אלו אע"פ שהחזירם לו המלוה אינם כלום עד שיכתוב לו שטר מכר. וזה הוא ששנינו וכל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר.
אע"פ שכתבנו למעלה שהמוצא שטר חוב אע"פ שחייב מודה לא יחזיר, יש פעמים שמחזירין, כגון שמצאו בכלי וזה בא ונתן סימן הכלי. כיצד, הרי שמצא שטר בחפיסה שהוא כלי חרס, או בדלוסקמא שהיא כעין שק, אם בא המלוה ונתן סימן הכלי הרי זה יחזיר לו. ויש מי שכתב שכל שנמצאו בחפיסה אע"פ שאינו אומר סימן החפיסה, אלא שאמר בתוך חפיסה היה מונח הרי זה יחזיר לו, לפי שאין דרך בני אדם להניח שטר בחפיסה, אבל כל שמצאו בדלוסקמא לא יחזיר עד שיתן סימני הדלוסקמא. ונראה לומר שלא אמרו להחזיר שטר למלוה אלא כשהוא מונח בתוך כלי והוא נותן סימני הכלי, לפי שאין דרך להחזיר ללוה שטר בתוך כלי וגם הלוה עצמו אין דרכו להניחו בכלי, אבל על סימני גופו ואפילו סימן מובהק אין מחזירין לו כלל, וזה פשוט. ומכאן נראה ללמוד שאע"פ שהלוה נותן סימן הכלי אין מחזירין לו. וכן נראה לומר שאע"פ שהלוה נותן סימן מובהק שבגוף השטר אין מחזירין לו. ואע"פ שכל שהאשה אומרת סימני הגט מחזירין לה כמו שיתבאר בפרק שלפנינו [כ"ח ע"א], אינו דומה, לפי שהאשה אם לא הגיע גיטה לידה לא היתה יודעת סימניו. אבל לוה, שכותבין לו את השטר אע"פ שאין המלוה עמו, יודע הוא סימניו, ואע"פ שאין טעם זה מספיק אלא לשטר בקנין אבל שטר בלא קנין אין כותבין אותו ללוה כמו שכתבנו בפרק גט פשוט [קס"ז ע"ב], אעפ"כ אפילו שטר בלא קנין אין מחזירין אותו ללוה ואע"פ שהוא אומר סימניו, לפי שלפעמים המלוה מראה את השטר ללוה, מה שאין לומר כן בגט אשה. כל זה כתבתי לפי מה שנראה לי. אבל ראיתי לאחד מגדולי המורים שכתב שבין לוה בין מלוה כל שאומר סימני החפיסה או הדלוסקמא מחזירין לו.
המוצא [שלשה] שטרות או יותר כרוכין כעין ספר, כלומר זה בראשו של זה, או אגודה של שטרות, כלומר זה על גב זה, וכרוכין כולן ביחד, הרי זה יחזיר למי שנותן בהן סימן. ולמה אמרו שלשה ולא פחות מכן, לפי שהמוצאן צריך להכריז שטרות מצאתי, וזה בא ואומר כך וכך היו. ולפיכך צריך שיהיו שלשה, שאם לא היו אלא שנים אע"פ שבא ואמר שנים היו אין זה סימן, שמכלל ההכרזה הוא שומע ששנים היו, שמיעוט שטרות שנים. ונראה לומר שהוא הדין אם מצאן כל אחד ואחד כרוך או כפול בפני עצמו וקשורין כולן ביחד וזה בא ואמר כך וכך היו, שמחזירין לו. וזה שנתפרש בגמרא תכריך ואגודה, ולא הזכירו קשורין, משום שלא תטעה ותאמר שאם בא ואמר קשורין היו שיחזירו לו אע"פ שלא אמר סימן אחר.
המוצא שלשה שטרות בשם לוה אחד שלוה משלשה בני אדם, הרי זה יחזיר ללוה, שאם מן המלוין נפלו מי נתנן כולן ביחד. בד"א בשיש בהן קיום, שאז ודאי יש לומר שנפלו מן הלוה, אבל אם אין בהן קיום יש לחוש שמא המלוין היו מוליכין אותן ביחד אצל הסופר לכתוב קיומן ומהן נפלו. אבל במקוימים אין לחוש לכך, שאם תאמר מיד הסופר נפלו לאחר שקיימן, אין דרך המלוה להשהות שטר מקוים ביד הסופר. לא היה בהן קיום, יחזיר למי שיתן סימן מנינם, כמו שאמרנו.
המוצא שלשה שטרות בשם אדם אחד שהלוה לשלשה בני אדם, הרי זה יחזיר למלוה ואין צריך שיתן סימן כלל, שאם תאמר של לווין הן מי נתנן כולן ביחד. בד"א בשכתובין בכתב שלשה סופרין, שאז אין לחוש לכלום, שאם בכתב סופר אחד יש לחוש שמא מן הלווין הן שהלכו אצל אותו הסופר שיכתוב להן שטרות על שם אותו מלוה שהיו רוצין ללוות ממנו ומיד הסופר נפלו. אבל כשהן מכתב שלשה סופרים אין לחוש לכלום, שאם תאמר שמא הלווין היו מוליכין אותן ביחד לכתוב להם קיום, אין דרך הלוה לקיים שטרו. ונראה לומר שזה שאנו מצריכין שיהיו מכתב שלשה סופרים, אין הדברים אמורים אלא בשטר שיש בו קנין, שכותבין אותו ללוה אע"פ שאין המלוה עמו. אבל בשטר שאין בו קנין, שאין כותבין אלא אם כן מלוה עמו, אפילו כתובין בכתב סופר אחד הרי זה יחזיר למלוה. היו מכתב סופר אחד ובקנין כמו שאמרנו, הרי זה יחזיר למי שנותן סימן מנינם.
המוצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו, יהא מונח עד שיבא אליהו, כלומר שאם מצא בין שטרותיו שטר שלוה ראובן משמעון ואינו זכור אם הפקידו אצלו הלוה או המלוה או אם מקצתו פרוע, יהא מונח עד שיבא אליהו ולא יחזירנו לא לזה ולא לזה. ונראה לומר שהוא הדין בשטר מכר, כמו שכתבנו למעלה [י"ט ע"ב] ששטר מכר בכלל שטרי חוב לענין זה. ועוד נראה שהוא הדין לשטר מתנה, ואע"פ שהמוצאו חייב להחזירו, זה שמצאו ברשותו יש לו להסתפק בו.
הרי שדיני ממונות בשלשה, זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, והשנים בוררין להן עוד (אחר) [אחד] והן הנקראים שטרי בירורין, כלומר שכתבו להן בשטר הדיינין שבררו להן, הילכך המוצא שטרי בירורין הרי זה יחזיר ואע"פ שאין בהן קנין. ואין בזה שום חשש של הפסד שלא כדין לאחד מהן, לפי שמאחר שנכתבו בשטר הברורין שבררו להן שוב אין אחד מהן יכול לחזור בו. ואע"פ שנמצא לאחד מגדולי המורים בתשובותיו שיכולין לחזור בהן כל שלא גמרו ביניהן את הדין, אפשר שאין דעתו לומר כן אלא בשלא כתבו להן שטר, אבל כל שכתבו להן שטר בירורין אפילו בלא קנין שוב אינן יכולין לחזור בהן, כמו שכתבתי בבבא בתרא פרק גט פשוט [קט"ז ע"ב]. החזרה זו האמורה בשטרי טענות ובשטרי בירורין נראה לומר שלשניהן במעמד אחד הוא שמחזיר, אלא שבאו להודיענו שאע"פ שהאחד מסרב ואומר שלא להחזיר שהוא רוצה לבטל הענין, אין שומעין לו לפי שאין לו רשות לחזור בו לאחר שנכתב כמו שכתבנו.
<h2>דף כ:</h2>
שובר היוצא מתחת ידי מלוה בין כתוב בכתב ידו בין בכתב סופר וכתוב בו עדים אינו אלא כמשחק ופסול, שאני אומר שלא עשה כן אלא שיהא מזומן לכשיבא הלוה לפרעו. בד"א כשנמצא שטר החוב בין השטרות השלמים, אבל נמצא בין שטרותיו הקרועין הרי זה כשר ודנין על פיו. המוצא שובר מקוים, הרי זה יחזיר ללוה, לפי שאין דרך המלוה לקיים את השובר. לא היה מקוים שואלין את העדים, ואם אומרים שאמת הדבר שפרע יחזיר ללוה. לא היו יודעים העדים אם פרע אם לאו, והיה יוצא מתחת ידי שליש, יעשו בו מה שהשליש אומר, שהרי האמינו המלוה כשמסרו בידו. הילכך כל שאין העדים מצויין לקיימו יעשו בו מה שהשליש אומר. שובר היוצא לאחר חיתום שטרות, כלומר שסמוך לעדים, או בתוך השיטות היה כתוב כך וכך נפרע משטר זה, הרי זה שובר כשר ודנין על פיו, שאם לא פרעו לא היה כותב בשטרו כך. הילכך נמצאת אומר שאם נמצא בין שיטות השטר גרד או סמוך לעדים ממש, הרי שטר זה פסול, שאני אומר שובר היה בו ומחקו.
המוצא שטר חוב בין בשטרות אחרים קרועים ואותו השטר חוב שלם, ויש עמהן שובר אפילו בלא עדים שאותו השטר חוב פרוע, הרי זה יחזיר ללוה. שאפילו תאמר שמיד המלוה נפל, בודאי פרוע הוא מאחר שהיה בתוך שטרותיו הקרועין, שאיפלו נמצא ברשותו בענין זה היה בחזקת פרוע כמו שיתבאר.
<h2>דף כא.</h2>
הרי שחייב הכתוב להחזיר אבדה לבעלים, שנאמר השב תשיבם לאחיך. ונאמר גם כן לא תוכל להתעלם, שאם ראה אבדה שהיא של ישראל והעלים עיניו ממנה ולא ניטפל בה להחזירה עובר בלאו כמו שיתבאר לפנינו [כ"ו ע"ב]. ואיזו היא אבדה שחייבה התורה להחזיר, כל שאין הבעלים מתיאשין ממנה, שזו היא אבדה שיש בה סימן כמו שיתבאר. הילכך יש אבדות שהן מדעת ויש אבדות שהבעלים מתיאשין מהן. וכל אבדה שהיא מדעת או שהבעלים מתיאשין ממנה אינו צריך להכריז עליה ולהחזירה לבעלים כמו שיתבאר לפנינו, אלא נוטלה והרי היא שלו. בד"א כשמצאה אחר יאוש, אבל מצאה קודם יאוש אע"פ ששמע אחר כך שהבעלים מתיאשין ממנה חייב להכריז ולהחזירה לבעלים שהרי באיסור באה לידו. הילכך יש אבדות שהן מוכיחות שהרגישו בהן הבעלים בשעת נפילתן ונתיאשו מהן משום כבדן ומהם משום חשיבותן. וכן יש אבדות שאדם מכיר בהן שהן מדעת, כיצד כל שיש בו סימן או במקומה על הדרך שיתבאר לפנינו, אין הבעלים מתיאשין ממנה אע"פ שידענו בפירוש שהרגיש בנפילתה. אבל כל אבדה שאין בה סימן והדבר מוכיח שהרגישו הבעלים בנפילתה או שהיא אבדה מדעת הרי הן שלו. ולפיכך אמרו אלו מציאות שלו.
מצא מעות מפוזרין הרי אלו שלו, לפי שסתם מטבע אין בהן סימן והבעלים מרגישין בנפילתן, לפי שמתוך חשיבותן אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ויודע מה שנפל ממנו. ולפנינו [כ"ה ע"א] יתבאר כיצד חשוב מפוזר וכיצד חשוב שאינו מפוזר. וכן אתה אומר בלשונות של ארגמן, שמתוך חשיבותן אדם ממשמש בהן בכל שעה ויודע מה שנפל, ולפיכך מאחר שאין בהן סימן הרי אלו שלו. ומכאן אתה דן לכל כיוצא בזה, שהוא דבר חשוב שאין בו סימן, שהוא של מוצאו. וכן אתה אומר במוצא כריכות שהן של תבואה, שהן עמרין קטנים, ברשות הרבים, שהם שלו, שמפני כבדן אדם מרגיש בהן בנפילתן, הילכך כל שמצאן ברשות הרבים בין דרך נפילה בין דרך הנחה הרי אלו שלו. שאע"פ שהמקום סימן כמו שיתבאר לפנינו, ברשות הרבים מנשפין הן ברגלי האדם ואי אפשר להיות מקומן סימן. אבל ברשות היחיד, דרך נפילה הרי אלו שלו, דרך הנחה חייב להכריז משום מקום כמו שיתבאר לפנינו [כ"ג ע"ב]. בד"א בשאין בהן סימן בגופן ממש, אבל יש בהן סימן בגופן בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים בין דרך נפילה בין דרך הנחה חייב להכריז. שאע"פ שברשות הרבים נדרסין הן ברגלי האדם, אין לחוש לכך, שאפילו סימן העשוי לידרס סימן הוא, ואין לחוש שמא ישחת. רשות היחיד האמור בענין זה זהו שדה של הפקר שבאמצע בקעה. ורשות הרבים זהו רשות הרבים שבתוך העיר. אבל מסילות שמעיר לעיר הנקראין סרטיא דרך אחר יש להן כמו שיתבאר לפנינו [כ"ד ע"ב].
המוצא אלומות, שהם עמרים גדולים, בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים, אם דרך נפילה הרי אלו שלו, אם דרך הנחה חייב להכריז משום מקום, שמתוך כבדן אינן נשפין ממקום למקום ברגלי האדם ומקומן הוא סימן.
וכן המוצא עגולי דבלה וככרות של נחתום וחרוזין של דגים וחתיכות של בשר וגזי צמר שאינן צבועין כלל ואניצי פשתן הרי אלו שלו בין שמצאן ברשות היחיד בין ברשות הרבים. שכל אלו ודאי דרך נפילה הן, לפי שאין דרך להניח בדרכים עגולי דבלה ולא דגים ולא חתיכות של בשר, לפי שהן נמאסין. ואע"פ שצבורי פירות חייב להכריז כמו שיתבאר לפנינו, לפי שמאחר שהן צבורין צורתן מוכחת עליהן שבודאי דרך הנחה הן מה שאין כן באלו שאין שם דבר מוכיח כלל שהן של דרך הנחה. וכן גיזי צמר ואניצי פשתן אין דרך להניחן בדרכים כלל, מה שאין כן בכריכות שדרך להניחן בדרך לפעמים. הילכך כל אלו, מאחר שאין בהן סימן בגופן ומתוך כבדן אדם מרגיש בהן בשעת נפילתן, הרי אלו של מוצאן. למה אמרו שאין בהם סימן, לפי שעגולי דבלה מן הסתם אין שום סימן בגופן, ואם משום משקל שהוא סימן כמו שיתבאר לפנינו [כ"ג ע"ב], נראה לומר שמאחר שדרך נפילה הן אין לומר שהיה יודע משקל לאלה שנפלו. וחתיכות בשר גם כן מן הסתם אין בהם סימן, וכן אניצי פשתן וגיזי צמר, לפי שכולן דרך אחד להן. וככרות של נחתום דרך כל הנחתומין לעשות רושם אחד בככרותיהן. וחרוזין של דגים גם כן דרך אחד לכולן. ואין לומר שיהיה מנין הדגים סימן, לפי שדרך הדייגים להשים מנין ידוע בכל חרוז וחרוז, ולפיכך מן הסתם אין בהן סימן. אין הפרש בכל אלו בין שמצאן אחד אחד בין שמצא מהן שנים או שלשה ביחד, שאע"פ שמנין סימן כמו שיתבאר לפנינו, לא אמרו אלא בדבר הנמצא בדרך הנחה כגון צבורי פירות כמו שנתבאר, או שמצא דבר כרוך או קשור ביחד. אבל כל הנמצא מפורר ומפוזר אין לומר בו שיהא מנין סימן, לפי שמי שנפל ממנו מתיאש לפי שאינו יודע אם נפלו כולן במקום אחד או בשנים ושלשה מקומות, וכן אינו יודע אם ימצא הכל אחד אם לאו. אבל כשנפל קשור או אגוד ביחד אינו מתיאש, שהרי יודע שבמקום אחד נפל הכל. כך כתבו האחרונים, וטעם נכון הוא. אבל אחד מגדולי המורים ראיתי שכתב שאפילו מפורר ומפוזר חייב להכריז משום מנין כמו שיתבאר עוד לפנינו [כ"ג ע"ב].
המוצא פירות מפוזרין הרי אלו שלו, כלומר כגון שמצא בגורן תבואה מפוזרת קב של תבואה בתוך ארבע אמות או ביתר מכן, שבודאי אבדה מדעת היא לפי שאין אדם טורח לאסוף קב תבואה המפוזרת בתוך ארבע אמות או ביותר. מצא חצי קב בתוך שתי אמות או קביים בתוך שמונה אמות הרי זה לא יטול מן הספק. ויש מי שכתב שפירות מפוזרין כל שהן מוכיחין שהן דרך נפילה בכל ענין שמצאן הרי אלו שלו, לפי שמתוך כבדן אדם מרגיש בהן בנפילתן.
<h2>דף כא:</h2>
מצא קציעות מפוזרין בדרך, ואפילו בצד שדה קציעות, הרי אלו שלו. לפי שקציעות אין בהן סימן, ומתוך חשיבותן אדם מרגיש בהן בשעת נפילתן, ומאחר שהן מפוזרין ודאי דרך נפילה הן, הילכך אין לחוש לכלום. אבל אם מצאן צבורין חייב להכריז, כמו שיתבאר לפנינו. וכן תאנה הנוטה לדרך ומצא תחתיה תאנים הרי אלו שלו, לפי שמאחר שדרך התאנים ליפול והם נמאסים בנפילתן, הבעלים מתיאשין מהן מתחלה. היה גדר סביב התאנה הרי אלו אסורין, שהרי גלו הבעלים בדעתם שאין מתיאשין מהן. וכן נראה לומר שאם נתן תבן או דבר אחר תחת התאנה כדי שלא יתלכלכו הנופלות הרי אלו אסורות. זיתים וחרובין בין שתחת האילן בין שחוץ לאילן אסורין, לפי שאינן עשויין ליפול, ועוד שאינן נמאסין בנפילתן.
<h2>דף כב:</h2>
תמרים בין חוץ לדקל בין שתחת הדקל מותרין, לפי שמתחלה הוא מתיאש מן הנופלין בין מאיליהן בין על ידי הרוח, משום שבהמה וכלבים המצויין שם אוכלין אותן, מה שאין [כן] בזיתים וחרובין שהן מרים ואין לחוש לבהמה וכלבים. לא היו מצויין שם בהמה וכלבים ולא שקצים ורמשים או שעשה גדר סביבות הדקל הרי אלו אסורין. וממה שכתבנו אתה למד לשאר האילנות כל אחד לפי מה שהוא. היה קרקע של יתומים קטנים אסור בכל ענין, לפי שאינן בני ייאוש.
<h2>דף כג.</h2>
סימן שדרכו לבא מאיליו, כלומר שאין דרך העולם לעשותו משום סימן, יש לחוש לו שמא נעשה משום סימן וחייב להכריז. כיצד, הרי שמצא עגולי דבלה ובתוכו חרס או ככר של נחתום ובתוכו מעות חייב להכריז, שיש לחוש שהבעלים עשאוהו לסימן.
אע"פ שכל אבדה שיש בה סימן חייב להכריז כמו שיתבאר לפנינו, בד"א בשבאה לידו קודם ששמע יאוש הבעלים, אבל אם באה לידו לאחר ששמע שהבעלים מתיאשים ממנה אינו חייב להחזיר אלא הרי היא שלו. איזהו יאוש, כגון ששמעו הבעלים מתאוננין ואומרין אוי לו לחסרון כיס שכך וכך נאבד ממני, וכן כל כיוצא בדברים אלו.
<h2>דף כג:</h2>
המשקל המדה והמנין סימנין מובהקין הן להחזיר בהן אבדה. הילכך המוצא כלי כסף וכלי נחושת או חתיכות של עופרת או של שאר מיני מתכות אם אמר כך וכך הוא משקלן הרי זה סימן מובהק, ובלבד שיכוין ממש את המשקל. אמר סימן המדה בדבר העשוי למשקל או סימן המשקל בדבר העשוי למדה כל שכן שהוא סימן מובהק כמו שיתבאר לפנינו.
הקשר היה נראה במקצת לפי סוגיית הגמרא שהוא סימן, אלא שלא ראיתי מי שכתב כן. ומ"מ אם הוא קשר משונה לגמרי נראין הדברים שהוא סימן. וכן מצאתי לאחד מגדולי המורים.
חתיכת בשר שהיא חתוכה שלא כשאר חתיכות, הרי זה סימן וחייב להכריז. ולפיכך אמרו המוצא חתיכת דג משונה משאר חתיכות או דג נשוך חייב להכריז, שהנשיכה בו לסימן.
המקום הרי הוא סימן כמו שכתבנו למעלה [כ"א ע"א]. הילכך המוצא חבית של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות ושל זיתים, אם מצאה מגולה הרי זו אבדה מדעת ואינו חייב להכריז, ואם מצאה מכוסה נוטלו ומכריז כמו שיתבאר לפנינו. הילכך מי שבא ואמר סימן מקום מושבה הרי זה סימן ומחזירין אותו לו אע"פ שלא אמר סימן אחר. בד"א בשסיים מקום מושבה ממש, אבל אם בא ואמר על שפת הנהר היתה עומדת, אין זה סימן, לפי שדרך החביות לתתן על שפת הנהר כשמורידין אותן מן הספינה.
כל דבר שהוא מוכיח שיש בו יאוש בעלים, כגון שהעלה חלודה או כיוצא בו, הרי הוא של מוצאו, אע"פ שיש בו סימן. ומעשה באחד שמצא זפת בתוך גת ובא לפני חכמים והתירו לו אע"פ שהיה מונח במקום מסוים, לפי שראו בו עשבים. בד"א בשלא היה זפת לבעל הגת, אבל היה של בעל הגת אין לו ליגע בו, שדבר שהוא שלו והוא ברשותו אין לומר בו יאוש כמו שיתבאר לפנינו [כ"ה ע"ב].
איזהו תלמיד חכם שמחזירין לו אבדה בטביעות העין, כל שהוא מוחזק שאינו משנה בדיבורו כלל, שאין לו לשנות בדבריו זולתי בשלשה דברים שהשינוי צריך בהן, שאם ישאלו לו שנית מסכתא פלונית שיאמר לא דרך צניעות. ויש מי שכתב שזהו במסכת נדה בלבד כדי שלא ישאלו לו בה. וכן אם ישאלו לו ישנת במטה זו שיאמר לא ואע"פ שישן בה, שמא ימצא בה קרי. וכן שישנה בית אכסניא שלא ישבחנו, כדי שלא יטריחוהו האורחים יותר מדאי. הילכך אם הוא מוחזק שאינו משנה בדבורו אלא בשלשה דברים הללו מחזירין לו אבדה בטביעות העין, ואם לאו אין מחזירין.
<h2>דף כד.</h2>
יש מיני כלים שהן עשויין כולם בענין אחד ואין שום סימן בזה יותר מזה, והרי הן כמטבעות שאין שום סימן בגופן. ואלו הן מחטין וקרדומות ומזלגות ומזמרות וכיוצא מדברים אלו מכלים שצורתן שוה, כגון כלי חרס וכיוצא בהן, המוצא אותן חדשים שלא נשתמש בהן אדם מעולם הרי אלו שלו, שהרי הן כדבר שאין בהן סימן. אבל המוצא אותן ישנים אע"פ שאין בהן סימן חייב להכריז. ואם יבא תלמיד חכם ויכירם בטביעות העין יחזירם לו, לפי שמחזירין אבדה לתלמיד חכם בטביעות העין כמו שיתבאר. וכן אתה אומר שצריך להכריז בכל דבר שאין בו סימן משום תלמידי חכמים.
הכרזה שמכריזין אותה משום תלמידי חכמים לא היו מכריזין אותה אלא במקום שתלמידי חכמים מצויין שם, כגון בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ויש מגדולי האחרונים שהוסיף לומר שאינו צריך להכריז אלא אם מצא במקום ששם תלמידי חכמים מצויין בכל עת. ולפנינו [כ"ח ע"ב] יתבאר שבזמן הזה אין מכריזין.
בד"א שהמוצא כלים אלו שאמרנו שאינו חייב להכריז אלא משום תלמידי חכמים, בשמצאן אחד אחד או שנים שנים קשורין ביחד, לפי שאפילו שנים קשורין ביחד אין מנין סימן, שהרי יש להכריז מחטין מצאתי כמו שכתבנו בסוף פרק של מעלה בענין שטרות [כ' ע"ב]. אבל מצאן שלשה שלשה או יתר מכן קשורין ביחד הרי זה חייב להכריז משום מנין. וכן אם מצאן בחרוזין, כגון שמצא בחרוז של מחטין או של קרדומות, אינו חייב להכריז משום מנין, לפי שכל האומנין עושין המחרוז במנין אחד כמו שכתבנו למעלה בענין דגים. אבל מצא שני מחרוזין קשורין ביחד חייב להכריז משום מנין. כך נראה תקון דברים אלו. וראיתי לאחד מגדולי המורים שקצר בענין זה הרבה, ונראה מדבריו שאפילו בדבר מפוזר מנין סימן.
הרי שאמר הכתוב כן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו וכו'. ומפי השמועה למדנו אבדה שאבודה ממנו ומצויה אצל כל העולם הוא שחייב להחזיר אבל אבודה ממנו ומכל העולם אינו חייב להחזיר. ולפיכך אמרו המוצא בזוטו של ים, כלומר בעומקו של ים, ובשלוליתו של נהר הרי אלו שלו, בין דבר שיש בו סימן בין דבר שאין בו סימן, שהרי זו אבודה ממנו ומכל העולם. נהר זה שאמרנו, נהר שאינו פוסק. אבל נהר שמפסיקין אותו כדי לנקותו כדי שיגרו מימיו אין זו אבודה מכל העולם כמו שיתבאר. אבל מ"מ זרם מים ששוטף ועובר אין לך זוטו של ים גדול ממנו, והמציל מהן הרי אלו שלו. ובבבא קמא פרק הגוזל [קט"ז ע"א] יתבאר יותר בענין שטיפת נהר בע"ה. כשם שאמרנו בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר כך אמרו במציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס אפעה הרי אלו שלו, שגם אלו אבודין ממנו ומכל העולם. וכן כל כיוצא באלו שהוא דבר אבוד לגמרי. ומעשה בדיה אחת, שהוא העוף הנקרא בולטור, שחטף בשר והשליכו בין האילנות ובא מעשה לפני חכמים ואמרו הרי הוא של מוצאו, דכזוטו של ים הוא. נראין הדברים שבאבדות אלו אין הפרש בין שמצאן המוצא קודם ידיעת הבעלים באבדה בין לאחר מכן, וכן כתבו מקצת המפרשים. עוד כתבו רבותי שאפילו הבעלים צווחים ואומרים שאינן מתיאשין אין בדבריהם כלום, שהרי אנו רואין שאבודה ממנו ומכל העולם. ודבר נכון הוא. ומדברי אחד מגדולי המורים נראה שצריך שידעו הבעלים באבדה, שהוא כתב טעם הדבר לפי שהבעלים מתיאשין מהן. ואע"פ שיש בגמרא קצת סיוע לדבריו, הלשון הראשון נראה עיקר, שאבדות אלו אין טעם ההיתר לפי שהן בני יאוש מן הסתם, אלא הטעם בהן לפי שהם אבודין מכל העולם ואין כאן חיוב החזרת אבדה. ואע"פ שאמרו בגמרא מפני שהבעלים מתיאשין מהן, לא על אלו אמרו כן אלא על אבדה שנמצאת במקום שהרבים מצויין שם, שטעם ההיתר בהן מפני שהבעלים מתיאשין מהן כמו שיתבאר, שהן ודאי אינן אבודין מכל העולם.
המוצא בסרטיא ובפלטיא גדולה ובכל מקום שהרבים מצויין שם, בין דבר שיש בו סימן בין דבר שאין בו סימן, הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתיאשין מהם. רבים אלו שאמרנו, גוים. אבל ישראל חייב להכריז, שאין הבעלים מתיאשין, כך כתבו גדולי המורים. ויש מהגדולים שכתב שאפילו רבים ישראל, וכן מצאתי לאחד מגדולי הראשונים.
המוצא בעיר שרובה גוים הרי אלו שלו, בעיר שרובה ישראל חייב להכריז. עיר שרובה גוים ומצא במקום שישראל בלבד מצויין שם חייב להכריז. ומעשה באחד שמצא כיס של מעות בתוך הנהר בעיר שרובה גוים, ובא מעשה לפני חכמים וחייבוהו להכריז, לפי שאותו הנהר היה דרכו להפסיקו ולנקותו, והמפסיקים אותו והמנקים אותו היו ישראל, הילכך יש לומר שמישראל נפל, ולא נתיאש לפי שידע שישראל עתידין לנקותו. וכן מקום שרבים של ישראל מצויין שם וגוים דרין וקבועין באותו מקום, כגון בתי מדרשות ובתי כנסיות של ישראל שדרים בתוכן גוים, הרי הוא כרוב גוים והמוצא בהם מציאה הרי הוא שלו מפני שהבעלים מתיאשין ממנה.
מקום שהרבים מצויין שם שאמרנו שהמוצא בו מציאה הרי היא שלו, נראה לומר שאפילו שלשה קרויין רבים. ואע"פ שהמוצא בעיר שרובה ישראל חייב להכריז ואע"פ שמוצאה ברשות הרבים, כלומר במגרש הגוים שרשות הרבים עוברת שם, מקום שהרבים מצויין שם ענין בפני עצמו ורשות הרבים ענין בפני עצמו. שהעוברים ברשות הרבים שבתוך העיר לפי שעה אינן עושין אותו מקום שהרבים מצויין שם, שמקום שהרבים מצויין שם אינו אלא מקום שהרבים מתקבצים שם לשאת ולתת, כגון שווקים וכיוצא בהן או כגון מסילות שמעיר לעיר, וזו היא סרטיא ופלטיא שלעולם אין הרבים נמנעים משם, אבל דרכי הרבים שבתוך העיר אינן נקראין מקום שהרבים מצויין שם. הילכך אע"פ שמצא במגרש הגוים חייב להכריז, מאחר שרובה של עיר ישראל. ואע"פ שגוים דרים בתוך הבתים שבאותו מגרש, אין לחוש לכך, שאין דירתן קבועה בדרכים. כך נראה ענין דברים אלו, אע"פ שרבותי אמרו שבשביל שלשה אינו נקרא מקום שהרבים מצויין שם עד שיהיו מצויין שם רבים ממש. מאחר שהיתה מציאה שבסרטיא ובפלטיא תלויה ביאוש הבעלים כמו שאמרנו, צריך שתהיה אותה מציאה מאותן דברים שאדם מרגיש בנפילתן מחמת חשיבותן או מחמת כבדן כמו שכתבנו בתחלת הפרק [כ"א ע"א].
<h2>דף כד:</h2>
המוצא חבית של יין בעיר שרובה גוים, יינה אסור בהנאה וקנקנה מותר. בא ישראל ונתן סימניה הרי היא של מוצאה ומותרת לו אף בשתיה. ובכל מקום שאמרנו בענינים אלו הרי היא שלו, אע"פ שבא ישראל ונתן סימניה, ואפילו הוא עומד וצווח על אבדתו, אין לחוש, והרי הוא כצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים. ומ"מ ראוי לאדם להתחסד וללכת בדרך טובים, ואם הדברים ניכרין שהיא של ישראל יעשה לפנים משורת הדין ויחזירנה לו, שכך אמרו [כ"א ע"א] לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהן על שורת הדין ולא עשו לפנים משורת הדין.
הרי שכתבנו בתחלת הפרק [כא ע"א] שכל אבדה שיש בה סימן חייב ליטפל בה ולהחזירה. ולפיכך אמרו אלו מציאות שחייב להכריז. מצא פירות בכלי או כלי כמות שהוא. מעות בכיס או כיס כמות שהוא, כלומר שמאחר שכל כיס וכל כלי יש בו סימן חייב להכריז אף על הפירות ועל המעות, ומחזירין אף המעות והפירות בסימני הכלי או הכיס, ואין חוששין שמא הכלי או הכיס היה שאול ביד בעל הפירות כמו שיתבאר לפנינו והמשאיל שהכלי בלבד שלו הוא שבא ונתן סימני הכלי. ולא סוף דבר בשהפירות בתוך הכלי והמעות בתוך הכיס הוא שחייב להכריז ולהחזיר, אלא אפילו מצא כלי ולפניו פירות כיס ולפניו מעות, כל שהדברים מראין שמאותו כלי או מאותו כיס שלפניו נפלו הפירות או המעות, חייב להחזיר את הכל בסימני הכלי כל שבעל האבדה אומר שהכל שלו. כיצד, כגון שהיו מקצת הפירות או מקצת המעות בתוך הכלי או הכיס ומקצתן בקרקע, ולא עוד אלא אפילו לא נשארו כלל מן הפירות ומן המעות בכלי ובכיס, כל שפני הכלי או הכיס מכוונין אצלן חייב להכריז על הכל, שמראין הדברים שמהן נפלו. בד"א בכלי שאין לו שפה לפיו סביב, אבל בכלי שיש לו שפה כל שלא נשארו מן הפירות בתוך הכלי אינו חייב להכריז אלא על הכלי בלבד, שבודאי לא היו הפירות בתוך הכלי, שאי אפשר שלא היה נשאר מהן בתוכו מאחר שיש לו שפה. ומכאן אתה דן לכל כיוצא בזה, שאם מצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן והדברים מראין שזה בתוך זה היה שחייב להכריז על הכל ואם בא [אדם] ונתן סימן ואמר שהכל שלו מחזיר ואם לא שאל אלא דבר שיש לו סימן, [זכה] המוצא בדבר שאין בו סימן.
המוצא פירות צבורין או מעות צבורין חייב להכריז, שמאחר שהן צבורין מראין הדברים שאינן דרך נפילה, הילכך אפילו לא היה אלא צבור אחד מכריז, וזה בא ונותן סימן מקום הנחתן שהמקום סימן הוא כמו שאמרנו. וכן אם היו שנים או שלשה צבורין ובא ואמר מנינם מחזירין לו, שהמנין סימן בדבר מונח או קשור כמו שאמרנו [כ"ב ע"ב]. וכן אם מצא מעות צרורין נוטל ומכריז, כמו שיתבאר לפנינו.
<h2>דף כה.</h2>
המוצא כריכות ברשות היחיד חייב להכריז, לפי שמקומן סימן. וכן ככרות של בעל הבית בכל מקום, לפי שכל בעל הבית עושה סימן ידוע לככרותיו. וכן גזי צמר הבאין מבית האומן, לפי שצבען סימן. [ו]כן כדי יין וכדי שמן שמצאן סתומין או מכוסין, לפי שמקומן סימן, כמו שכתבנו למעלה [כ"ג ע"ב]. לא נתן סימן במקום, ונתן סימן שהן סתומין או קשורין, הרי זה סימן. בד"א קודם שנפתחו האוצרות, אבל לאחר שנפתחו האוצרות אין פתיחתן סימן.
מצא שלשה מטבעות או יותר עשויין כמגדל, כלומר שמונחין זה על גב זה, חייב להכריז, שבודאי דרך הנחה הן, ויבא ויתן סימן במנינם או במקומן. [ו]למה אמרו שלשה ולא שנים, לפי שהמוצא יש לו להכריז מטבעות מצאתי ומיעוט מטבעות שנים, והילכך הבא ואומר שנים היו אין כאן סימן, כמו שכתבנו בפרק ראשון [כ' ע"ב] בענין שטרות. מצא מטבעות מוטלין בקרקע אפילו מקצת מטבע זה על מקצת מטבע זה הרי אלו כמפוזרין והן שלו, כמו שכתבנו למעלה [כ"א ע"א]. מצאן כסולם, כלומר רוב מטבע זה על רוב מטבע זה, כל שאילו מכניס תחתיהן קיסם ונוטלן בבת אחת הרי הן כאילו עשויין כמגדלין וחייב להכריז. מצאן עשויין כאבני בית קוליס, שהן אחת מכאן ואחת מכאן ואחת על גביהן, חייב להכריז. מצאן כעיגול, כלומר עשויין כמין טבעת, או שמצאן מכוונין כשורא או כחצובא, שהשנים זה כנגד זה והאמצעי מכוון ביניהן, הרי זה לא יגע בהן, לפי שכל ספק הינוח בדבר שאין בו סימן אין לו ליגע [בו] כמו שיתבאר [כ"ה ע"ב].
<h2>דף כה:</h2>
כבר כתבנו למעלה בתחלת הפרק [כ"א ע"א] שאין סימן למטבע. הילכך המוצא סלע בשוק הרי היא שלו, ואפילו מצאו חבירו ואמר לו שלי היא חדשה היא של מדינה פלונית היא או של מלך פלוני היא, אין בדבריו כלום. ולא עוד אלא אפילו היה שמו כתוב עליה ואמר שמי כתוב עליה אין חוששין לו, לפי שמטבעות אינן אלא להוצאה ואין דרך העולם לעכבן אצלן חוששין שמא הוציאה. והילכך אפילו היתה סדורה או היה בה נקב ואמר את סימניה, אין מחזירין לו, שחוששין שמא הוציאה. וזהו מה שאמרו אין סימן למטבע, כלומר שלפי שניתנו להוצאה אין להן שום סימן. כך כתבו גדולי המורים. ויש מי שכתב שלא אמרו אין סימן למטבע אלא לפי שכל מין ומין טבוע בענין אחד ואין שום שינוי ביניהן, והילכך אין להם שום סימן. ואפילו שמו כתוב עליה יש לחוש שכל המטבעות שלו כתב שמו עליהן, והרי הן כשאר מינין של מטבעות שאין להן סימן. והראשון נראה עיקר.
אע"פ שאמרנו שחוששין במטבעות להוצאה, בשאר מיני מציאות אין חוששין למכירה כלל, שלא אמרו לחוש אלא במטבעות לפי שאינן עומדין אלא להוצאה כמו שאמרנו. אבל בשאר דברים אין חוששין להם למכירה כלל וכל הבא ונותן את סימניה מחזירין לו. שאע"פ שתאמר שמכרה, הלוקח הוא שהפסיד על עצמו, ששמע ההכרזה ולא בא. ועוד שמאין יודע המוכר שאותו חפץ שמכר נאבד שיבא ויתן את סימניו. ולפיכך אין חוששין לא למכירה ולא לשאלה, כמו שכתבנו למעלה.
כשחייבה תורה השבת אבדה לבעליו לא חייבה אלא בדבר שיש בו הוכחה שהוא דרך אבדה או דרך שכחה, אבל דבר שהוא מוכיח שהונח שם לדעת אין לו ליגע בו כל שהוא במקום המשתמר כמו שיתבאר לפנינו, בין שהוא דבר שיש בו סימן בין שהוא דבר שאין בו סימן. ומה שאמרנו למעלה שהמוצא מטבעות עשויין כמגדלין נוטל ומכריז ואע"פ שהוא דבר מוכיח שהונחו שם לדעת, זהו לפי שאינם במקום המשתמר, ובודאי לא הניחום שם הבעלים אלא לפי שעה ושכחום. והילכך הרי זו אבדה, ולפיכך חייב ליטול ולהכריז. כל דבר שהוא בספק אם הונח שם לדעת או שלא לדעת ואינו במקום המשתמר, אם הוא דבר שיש בו סימן נוטל ומכריז, ואם הוא דבר שאין בו סימן לא יגע בו. וזהו מה שאמרו מצא אחר הגפה, שהוא מקום סתום במקצת, או אחר הגדר או בשבילין שבשדות גוזלות המקושרין הרי זה לא יגע בהן, שמא הונח שם לדעת, ומאחר שאין בהן סימן הוא מפסידן מהבעלים. בד"א בשהן מידדין שאין להם מקום קבוע שיהא סימן. אבל לא היו מידדין נוטל ומכריז, שהמקום סימן כמו שכתבנו למעלה. וכן אם היו קשורין בקשר משונה, נראין הדברים שהקשר סימן כמו שכתבנו למעלה [כ"ג ע"ב]. ואחר מגדולי המורים שנראה מדבריו שכל שהוא בספק הנחה אפילו דבר שיש בו סימן לא יטול, אין דבריו נכונים במקום הזה. ובבבא בתרא פרק לא יחפור [כ"ג ע"ב] הארכנו יותר בגוזל הנמצא בין השובכים.
הרי שאמרנו שאין ליגע בהן, אם עבר ונטל ולא זז משם מחזיר למקום שנטל, שמאחר שלא זז משם אין כאן שום הפסד לבעלים. אבל אם זז משם חייב ליטפל בהן ואין לו להחזירם לאותו מקום שמא מיד שנטלם באו הבעלים ולא מצאום, ונתיאשו מהם לפי שלא היה בהן סימן, והרי הוא כמפסידן מהן. ויש מי שכתב שאע"פ שלא זז משם, כל שנטלן בידו חייב ליטפל בהן ואין לו להחזיר שם. ואחד מגדולי המורים כתב שכל דבר שאין בו סימן אם עבר ונטלו זכה בו. ודבריו צ"ע, שלא ראיתי כן לאחד מן המפרשים.
המוצא כלי באשפה העשויה ליפנות תמיד, בין מכוסה בין מגולה, הרי זו אבדה מדעת ואינו חייב להכריז אלא הרי הוא שלו. מצאו באשפה שאינה עשויה ליפנות, אם מכוסה לא יגע בה, שלדעת הונח שם, ומאחר שהוא מכוסה משתמר הוא. ואם מגולה, נוטל ומכריז, שהרי אינו משתמר. נמלכו [בעלים] לפנות האשפה נוטל ומכריז. מצא בגל או בכותל ישן דברים שהעלו חלודה הרבה, שמראין הדברים שהן שם מימי קדם בזמן שהיתה אותה העיר של גוים, הרי אלו שלו. ואע"פ שהגל והכותל לאחד אחד לא קנה לו חצירו, והרי הוא של מוצאו. לפי שמאחר שממון זה אינו נודע כלל, הרי זה כאבוד ממנו ומכל העולם, (והרי) [והוי] כמציל מזוטו של ים שהוא שלו.
מצא בכותל חדש, כלומר בחור שבכותל, מחציו ולפנים של בעל הבית שבודאי בעל הבית הצניעו שם, מחציו ולחוץ שלו בין דבר שיש בו סימן בין דבר שאין בו סימן, שבודאי מבני רשות הרבים הוא ולא מבעל הבית. ולמה לא תקנה לו חצירו לבעל הבית, לפי שהוא כחצר שאינה משתמרת ואינו קונה עד שיאמר תזכה לי חצירי, כמו שכתבנו בפרק ראשון [י"ב ע"א], והילכך הרי הוא של מוצאו. בד"א בדבר שהעלה חלודה, שמראין הדברים שנתיאשו הבעלים ממנו, כמו שכתבנו למעלה [כ"ג ע"ב] בענין זפת. אבל דברים שלא העלו חלודה, בין דבר שיש בו סימן בין דבר שאין בו סימן, לא יגע בו, שבודאי לדעת הונח שם. הילכך כל שהוא במקום המשתמר לא יגע בו, כמו שכתבנו למעלה. מחציו ולפנים שאמרנו שהוא של בעל הבית, אין הפרש בין שהעלה חלודה בין שלא העלה חלודה, דמה שהוא שלו והוא ברשותו אין לומר בו יאוש כמו שכתבנו למעלה בענין זפת. וכתב אחד מגדולי המורים שאין הדברים אמורים אלא בשטען בעל הבית שהוא שלו או שהוא יורש, שבית דין נזקקין לו. אבל אם הודה שהוא מציאה הרי הוא של מוצאו ואין לבעל הכותל בו כלום. וכן בכל מה שיתבאר לפנינו שהוא לבעל הכותל אין הדברים אמורים אלא כשהוא טוען שהוא שלו.
<h2>דף כו.</h2>
נמצאו בו דברים שהן מוכיחין שבני רשות הרבים הניחום שם אפילו מחציו ולפנים הרי הוא של מוצאו. ואם הם מוכיחין שבעל הבית הניחם שם אפילו מחציו ולחוץ הרי הוא של בעל הבית. כיצד, הרי שהיה סכין וידו לחוץ או כיס ופיו לחוץ, נראין הדברים שבני רשות הרבים הניחום שם. יד הסכין או פי הכיס לפנים, נראין הדברים שבעל הבית הניחם שם. היו דברים שאין בהם הוכחה, כגון לשונות של כסף או של זהב או כל כיוצא בזה, והיה החור ממולא מהן, חולקין, ואע"פ שהחור מדרון לצד הבית או לצד רשות הרבים. וכל זה בשבעל הבית טוען שהוא שלו כמו שכתבנו. היה דרך בעל הבית להשכיר את ביתו לאחרים, דינו של מוצא עם השוכר האחרון, בין שמצא בחור בין שמצא בתוך הבית. הילכך אפילו שעשאו פונדק לשלשה ישראלים כאחד ומצא בתוך הבית אפילו שוה [שתי] פרוטות חייב להחזיר, שאני אומר שותפין הן, כמו שיתבאר. הרי שעשה ביתו פונדק לשלשה גוים כאחד, אפילו מצא בתוך הבית הרי הוא שלו, שהרי זה כמוצא במקום שרבים גוים מצויין שם, שהוא שלו כמו שכתבנו למעלה [כ"ד ע"א]. ונראה לומר שזה שהצריכו שלשה גוים זהו בשבעל הבית דר שם, אבל אם אינו דר שם אפילו לא שכרה אלא לגוי אחד, כל הנמצא שם הרי הוא של מוצאו.
<h2>דף כו:</h2>
ראה סלע שנפלה משנים, אפילו אין בה אלא שוה פרוטה חייב להחזיר, שמי שנפל ממנו אינו מתיאש, שאומר מאחר שלא היה אחר עמי אלא זה, אתבענו בדין ואשביענו, כך כתב אחד מהגאונים. ואע"פ שאין משביעין היסת על הספק, כל שיש רגלים לדבר משביעין, כמו שכתבנו בקידושין פרק האיש מקדש [מ"ג ע"ב] בענין מי ששלח מעות לחבירו על ידי שליח.
ראה סלע שנפלה משלשה בני אדם ואין בה שוה שתי פרוטות אינו חייב להחזיר, לפי שאם כולן שותפין בו אין בה שוה פרוטה לכל אחד. ופחות משוה פרוטה אינו חייב להחזיר, כמו שיתבאר לפנינו [כ"ז ע"א]. ואם היא של אחד מהן, אותו שנפל ממנו מתיאש מיד, לפי שאומר לא היה אדם אחר עמנו אלא אנחנו שלשתנו ואם דעתן להחזיר, מיד היו מחזירין, ובדין איני יכול לתבען לפי שכל אחד ישמט ויאמר לא אני מצאתיה. זה שאמרנו שאינו חייב להחזיר נראה לומר שאין הדברים אמורים בשראה אותו ממש בשעת נפילה, שאם כן מיד שראה עובר על לא תוכל להתעלם כמו שיתבאר. היה בה שוה שתי פרוטות חייב להחזיר, שאפילו תאמר שהן שותפין, יש לחוש שמא האחד מחל חלקו אצל השאר, ויש בה שוה פרוטה לכל אחד. אבל בפחות מכאן אין לחוש [שמא] השנים מחלו אצל האחד, שאין לחוש לכל כך.
מי שראה שנפל סלע מחברו ונטלה לפני יאוש על מנת לגוזלה עובר משום [לא תגזול] ומשום השב תשיבם ומשום לא תוכל להתעלם. ואע"פ שהחזיר אחר כך, לא תקן כלום, ואיסורין שעשה עשה, מאחר שהמציאה נקנית ביאוש לגמרי הרי קונה ביאוש ואינו אלא כנותן לו מתנה, כך כתב אחד מגדולי האחרונים. ויש מי שכתב שאם החזירה אינו עובר אלא על לא תוכל להתעלם. נטלה לפני יאוש על מנת להחזירה ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה אינו עובר אלא משום השב תשיבם. המתין עד לאחר שנתיאשו הבעלים אינו עובר אלא על לא תוכל להתעלם.
מאחר שאמרנו [כ"א ע"א] שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה, כיצד אתה מוצא נטילת סלע לפני יאוש, נראה לומר שבודאי אי אפשר לומר שמיד שנפלה ממש הוא מכיר חסרונו, שאם כן הרי הוא שוחה ונוטלה, אלא לאחר שעה הדברים אמורים. הילכך הרואה בשעת הנפילה ממש, דבר ידוע הוא שעדיין לא הרגישו הבעלים, והרי זה לפני יאוש ועובר. ולפיכך מוכרח אתה לומר, שמה שהתרנו בראה שנפל משלשה אינו בשראה בשעת נפילה ממש אלא בשראה שלשה בני אדם עוברים ואחר כך מצא שם מציאה.
מי שנפל ממנו סלע בחול ובא אחר ומצאה הרי היא שלו, שבודאי מאחר שידע שנפל בין החול נתיאש, שאין דרך לימצא שם. ואע"פ שאנו רואין אותו מביא כברה ומכביר את החול אין כאן הוכחה שלא נתיאש, שאני אומר לא על שלו ממש הוא מחזר אלא שחושב שמא נפל שם גם כן מאחרים ואולי ימצא, ובדעת רעועה הוא שעושה כן כבני אדם המחפשים בקרקע אולי ימצאו שום דבר אע"פ שלא נפל מהם כלום.
המוצא בחנות של חנוני בין דבר שיש לו סימן בין דבר שאין בו סימן הרי אלו שלו, מפני שהוא כמוצא במקום שהרבים מצויין שם, שכך דרך החנות. והוא שיהו רוב המצויין שם גוים. כך כתב טעם הדבר אחד מגדולי המורים. ויש מי שכתב שאפילו רוב המצויין שם ישראל הרי אלו שלו, לפי שבעל האבדה מתיאש שאומר מן הסתם החנוני מצאה, ומאחר שלא החזירה דעתו לגוזלה, ובדין לא אוכל לתבעו לפי שישחת על ידי הנכנסין שם. וזה נראה עיקר. ולמה לא תקנה לו חצירו לחנוני, לפי שלא אמר תקנה לי חצירי, מאחר שהיא כחצר שאינה משתמרת בשביל הרבים הנכנסין שם. ועוד שעל ידי שהרבים נכנסין שם הוא כמפקיר החנות לכל העולם. מצא על התיבה שלפני החנוני הרי אלו של חנוני. וכל שכן אם מצא בין תיבה לחנוני. ואחד מגדולי המורים כתב שאפילו מצא על גבי התיבה הרי אלו שלו.
מצא בחנות של שלחני וכן על השלחן שלפני השלחני הרי אלו שלו, ואפילו מצא שם מעות צרורין ומונחין על השלחן, וכל שכן אם מצאן שאינן צרורין. ואחד מגדולי המפרשים כתב שעל הודאי הוא שאמרו צרורין לפי שאין דרך השלחני להיות לפניו מעות צרורין אלא מן הבאין לפרוט הוא שנפלו, אבל אם מצא על השלחן מעות שאינן צרורין הרי אלו של שלחני, לפי שדרכו להיות לפניו מטבעות להתנאות בהן. הלוקח פירות מחבירו או ששלח לו חבירו פירות ומצא בתוכן מעות מפוזרות הרי אלו שלו, שמי שנפלו ממנו כבר נתיאש. ואם צרורין נוטל ומכריז.
<h2>דף כז.</h2>
היה הדבר ידוע שחבירו דש אותן פירות בעבדיו ושפחותיו הכנעניים שידן כידו חייב להחזיר, שבודאי הרי הן שלו ולא נתיאש מהן, שיודע ש[בודאי כ]ל שימצא חבירו בתוכן יחזיר לו. בד"א בשהלוקח היה בעל הבית, כלומר שאינו תגר, אבל אם היה הלוקח תגר הרי אלו שלו, שבודאי המוכר מתיאש מכל אשר בתוכם, לפי שיודע שהתגר ימכרם מיד לאחר או יערבם עם פירותיו. ויש מי שכתב שאם מצאן התגר מיד עד שלא שהה בכדי שיוכל למוכרן לאחר או לערבן עם פירותיו חייב להחזיר, שבתוך זמן זה אין בעל הבית מתיאש.
מאחר שכלל הכתוב כל האבדות ואמר כן תעשה לכל אבדת אחיך, למה פרט שור וחמור שה ושלמה, שנאמר את שור אחיך או את שיו נדחים, ונאמר וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו. שור ושה לומר לך שאפילו בגזת השה ובגזת זנב השור חייב ליטפל בהן ולגוזזן ולהחזירן לבעלים. חמור, לומר לך שאפילו בסימני האוכף מחזירין את החמור, ואע"פ שאינו אומר סימנים בגוף החמור. שלמה, לומר לך מה שלמה זו מיוחדת שיש לה סימנין וכל שיש לו סימנין יש לו תובעין, כלומר שאין הבעלים מתיאשין מאחר שיש בה סימנין, אף כל דבר שיש בו סימנין חייב להכריז, שאין הבעלים מתיאשין, להוציא דבר שאין בו סימן שהבעלים מתיאשין ואין לו תובעין, שאינו חייב להכריז כמו שכתבנו בתחלת הפרק [כ"א ע"א].
אבדה שלא היה בה שוה פרוטה בשעת אבדה, ובשעת מציאה היה בה שוה פרוטה, כגון שהוקרה אחר כך, או שהיה בה שוה פרוטה בשעת אבדה ובשעת מציאה לא היה בה שוה פרוטה, כגון שהוזלה, אינו חייב ליטפל בה ולהחזירה, אלא הרי היא שלו, שנאמר אשר תאבד ממנו ומצאתה, כלומר צריך שיהא בה שוה פרוטה בין בשעת אבדה בין בשעת מציאה כמו שיתבאר לפנינו. נראין הדברים שאע"פ שאין גזל בפחות משוה פרוטה וגם אינו חייב להחזיר, שאסור לאדם לגזול... חבירו אפילו פחות משוה פרוטה [פן יבואו בני אדם ויחסרו כל] ממונו פחות פחות משוה פרוטה. ובסנהדרין פרק ארבע מיתות [נ"ז ע"א] יתבאר יותר בזה, וכן בקמא פרק הגוזל עצים [ק"ג ע"א].
<h2>דף כח.</h2>
הסימן המובהק לגמרי סומכין עליו בכל מקום דבר תורה, ואפילו בגט אשה כגון שאמרה נקב יש בו בצד אות פלונית. וכתב אחד מגדולי המורים שאף המדה והמנין והמשקל ומקום האבדה שכתבנו למעלה [כ"ב ע"ב] שהן סימנין, סימנין מובהקין לגמרי הן, ודנין עליהן בכל מקום דבר תורה. הרי שבאו שנים ונתנו סימני האבדה, וכל אחד ואחד אומר שלי היא, אם סימנין של זה מובהקין יותר משל זה תנתן לבעל הסימנין המובהקין, ואם שניהן שוין יהא מונח אצלו עד שיבא אליהו. הביא האחד עדים שנפל ממנו אע"פ שנתן האחר סימנין מובהקין לגמרי ינתן לבעל העדים. היו סימנין של שניהן שוין והביא האחד עד אחד שממנו נפל, עד אחד אינו מעלה ואינו מוריד ויהא מונח. הביא זה עידי אריגה וזה עידי נפילה תנתן לעידי נפילה, שאפשר שאחר שארגה מכרה לזה. זה אומר מדת רחבו וזה אומר מדת ארכו, תנתן למדת ארכו שהוא סימן מובהק יותר, לפי שנקל לשער מדת הרוחב ממדת האורך ואפשר שזה שיער מדת רחבה של טלית כשהיה חבירו מתכסה בה. זה אומר מדת ארכו כך ומדת רחבו כך, וזה אומר מדת ארכו ורחבו ביחד כך אע"פ שכיון בכלל כל המדה, תנתן למי שאמר בפרט מדת ארכו כך ומדת רחבו כך שהוא סימן מובהק יותר. זה אומר מדת ארכו כך ומדת רחבו כך, וזה אומר כך משקלו, תנתן לבעל המשקל, שבדבר שאינו מצוי לישקל ומצוי לימדד המשקל סימן מובהק מן המדה. אבל בדבר שמצוי לישקל ולא לימדד המדה סימן מובהק מן המשקל, כמו שכתבנו למעלה.
גט שנאבד והבעל אומר שנפל ממנו והאשה אומרת שממנה נפל, אע"פ שהבעל אומר סימנין מובהקין אלו אין מחזירין לו, שדבר ברור הוא שיודע הוא סימניו מאחר שהיה בידו. אבל אם האשה אומרת סימנין מובהקין שלו ינתן לה. איזהו סימן מובהק, כגון שאמרה נקב יש בו בצד אות פלונית. אבל אמרה סתם נקב יש [בו אין] זה סימן מובהק להחזיר בו את הגט, משום שנסתפק להם בגמרא אם סימנין שאינן מובהקין לגמרי מן התורה או של דבריהן. ומאחר שכן אע"פ שבענין ממון אפשר אפילו בסימנין שאינן מובהקין לגמרי, בענין גט ובשאר איסורין של תורה אין לעשות מעשה אלא בסימנין מובהקין לגמרי שסומכין עליהם דבר תורה כמו שכתבנו למעלה. ולפיכך אין מחזירין לה עד שתאמר נקב יש בצד אות פלונית. אמרה סימני החוט שקשור בו הגט הרי זה סימן מובהק. בד"א כשאמרה מדת ארכו, אבל אמרה סימני צבעו של חוט אין זה סימן כלל, וכן אם אמרה מדת רחבו של חוט אין זה סימן. ונראה שטעם הדבר לפי שדברים אלו אפשר לה לכוונם אפילו בזמן שהוא ביד הבעל אפילו בראית פעם אחת. נמצא בחפיסה ונתנה היא סימן שהוא מונח בחפיסה, לא ינתן לה, לפי שהיא יודעת שבעלה מניח חפציו בחפיסה. ונראה לומר שאע"פ שהיא אומרת סימני החפיסה ממש לא ינתן לה מן הטעם שאמרנו. וכבר הארכנו בפרק ראשון בענין שטר חוב שנמצא בחפיסה.
<h2>דף כח:</h2>
הרי שכתבנו בתחלת הפרק שהמוצא אבדה חייב להכריז עליה כדי שיחזירנה לבעלים. כיצד היא דינה של הכרזה, בראשונה כל המוצא אבדה היה מכריז עליה בירושלים שלשה רגלים שהיו שם כל ישראל, ואחר הרגל האחרון שבעת [ימים כדי] שילכו לביתם בשלשה, וידע כל אחד אם נאבד ממנו דבר, ויחזור בשלשה האחרים וביום השביעי שיודיע למוצאה. ואע"פ שמהלך כל ארץ ישראל ארבע מאות פרסה, ובשלשה ימים לא היו כולם מגיעין לבתיהם, לא הטריחו באבדה יותר מדאי. לאחר שרבו האנסין שאומרין שכל המוצא אבדה שהיא של מלך, התקינו שיהא מודיע לשכניו ולמיודעיו ודיו. בזמן שהיו מכריזין לא היה מכריז סתם מציאה מצאתי, אלא שם האבדה היה מכריז בפירוש. כלומר, שאם מצא כלי או גלימה או מעות צרורין אומר בפירוש כלי פלוני מצאתי או גלימא מצאתי או מעות מצאתי, וזה בא ונותן סימניו ונוטל. הילכך עכשיו, אע"פ שאין מכריזין, צריך להודיע לשכניו ולמיודעיו שם החפץ שמצא. ובראשונה כל מי שאבדה לו אבדה היה נותן סימנין מובהקין שלה ונוטלה, ואם לא היה נותן סימנין מובהקין לא היה נוטלה. משרבו הרמאין התקינו שאע"פ שיאמר סימנין מובהקין לא יתנו לו עד שיביא עדים שאינו רמאי.
אע"פ שהעדים שהעידו אינן חוזרין ומגידין, כמו שכתבנו בכתובות פרק האשה שנתארמלה, כל שהדברים מוכיחין שטעו ולא הבינו מה שישאלו מהן חוזרין ומגידין. ומעשה באחד שאבדה לו אבדה ואמרו לו הבא עדים שאין רמאי אתה וטול. הלך והביא עדים שיעידו שאינו רמאי, ושאל הדיין לעדים אתם יודעין בו שהוא רמאי. אמר לו כן, לפי שהיו סבורין שהיה שואל להן אתם יודעים בו שאינו רמאי, שכך היה לו לשאול. אמר להן בעל האבדה רמאי אני. אמרו לו אין אנו אומרים אלא שאינך רמאי. ואמרו חכמים אין אלו כחוזרין ומעידין, שדברים מוכיחין הם שהוא לא היה מביאן להעיד עליו שהוא רמאי אלא הם לא הבינו שאלת הדיין. וכן יש לומר בכל כיוצא בזה.
המוצא מציאה במקום שחייב להכריז עליה או להודיע לשכניו כמו שאמרנו, והכריז או הודיע ולא באו הבעלים, צריך להניח אצלו עד שיבא אליהו. וצריך להטפל בכל דבר ודבר כדי שלא יפסד וישיבנו לבעליו בשלימותו, שנאמר והשבותו לו, כלומר ראה היאך תשיבנו לו שלא יאכיל עגל אחד אפילו לאלף עגלים ולא סיח אחד אפילו לאלף סיחין ולא אווז לאווזין ולא תרנגול לתרנגולין. ולפיכך אמרו כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל וכל דבר שאינו עושה ואוכל ימכר. כיצד, אם היה פרה או חמור מיטפל בהם שנים עשר חדש ומשכירן ומאכילן שכרם, ואם הותיר יצניע לבעלים. משנים עשר חדש ואילך שם דמיהן ומניחן. ותרנגולת שמטלת ביצים, הרי היא כעושה ואוכל, ומיטפל בה שנים עשר חדש. ונראה לומר שאם אין שכרם מספיק למזונותיהן, שאינו מיטפל בהן אלא כדין עגלים כמו שיתבאר. עגלים וסיחים שאינן עושין ואוכלין וכן כל [דבר] שטיפולו יתר משכרו מטפל בהן שלשה חדשים. בד"א כשיש להם מקום מרעה לרעות, אבל כל שאין להם מרעה וצריך להאכילן אינו מיטפל בהן אלא שלשים יום בלבד. מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן. אוזין ותרנגולין מיטפל בהן שלשים יום. בד"א בגדולים שאין טרחותם מרובה, אבל קטנים אינו ניטפל בהם אלא שלשה ימים, מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן.
כל מקום שאמרנו שם דמיהן ומניחן, זהו שיכול לשומן לעצמו ולעכבן אצלו אם ירצה. ואע"פ שאמרו גבאי צדקה שאין להם עניים לחלוק פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמן משום חשדא, כמו שכתבנו בבבא בתרא בפרק ראשון [ח' ע"ב], וכמו שיתבאר לפנינו בפרק המפקיד [ל"ח ע"א], במשיב אבדה אין לחוש לכך, שמאחר שהוא משיב אבדה לא יבאו לחשדו. ויש מגדולי המפרשים שכתב שאעפ"כ אינו יכול לשומן לעצמו אלא למוכרן לאחרים. וגדולי המורים יש להן דרך אחר בענין זה, שכל שהוא עושה ואוכל, כגון פרה וחמור ותרנגולת, שם דמיהן וישארו אצלו בשותפות בינו ובין בעל האבדה, כדין כל השם בהמה מחבירו. וכל שאינו עושה ואוכל, כגון עגלין וסיחין ואווזין ותרנגולין, מוכרן בב"ד. אבל שלא בב"ד אינו רשאי למוכרן, וכל שכן שאינו רשאי לשומן לעצמו ולעכבן אצלו. הרי שמכר ובאו המעות לידו, שכן ראוי לעשותן מן הדין, בין שימכור בב"ד בין שימכור מעצמו שישארו המעות בידו עד בוא בעל האבדה. ונתנו לו חכמים רשות שישתמש בהן כחפצו ורצונו. בד"א בדמי אבדה, לפי שטרח בהן, כלומר שמצא חפצים ומכרן ובאו המעות לידו. אבל מצא מעות צבורין או פירות צבורין, שחייב להכריז כמו שכתבנו למעלה, לא התירו לו להשתמש בהן כלל מאחר שלא היה לו שום טורח בדבר.
<h2>דף כט.</h2>
שומר אבדה הרי הוא כשומר שכר, לפי שהוא פטור מכל מצוה שתבוא לידו כל [זמן] שהוא עסוק בשמירתה, ואפילו מלתת פרוטה לעני. ולפיכך עשאוהו כשומר שכר וחייבוהו בגנבה ואבדה, אבל מן האונסין פטור. בד"א בשומר האבדה עצמה או מעות אבדה, לפי שאינו רשאי להשתמש בהן. אבל שומר דמי אבדה חייב בכל אונסין כשואל, שמאחר שנתנו לו רשות להשתמש בהן העלוהו משומר שכר לשואל והעמידוהו ברשותו בין שנשתמש בהן בין שלא נשתמש בהן. ובפרק המפקיד [מ"ג ע"א] יתבאר יותר בענין המפקיד מעות אצל שולחני.
<h2>דף כט:</h2>
כשם שאמרנו שצריך ליטפל בבעלי חיים כדי שיעשה השבה שלמה ולא יאכיל עגל לעגלים, כך צריך ליטפל ולטרוח בשאר מטלטלין כדי שלא יפסדו. ולפיכך אמרו מצא ספרים קורא בהן פעם אחת לשלשים יום כדי שלא ירקבו, ואם אינו יודע לקרות גוללן אחת לשלשים יום. כשהתירו לקרות בהן אחת לשלשים יום לא התירו שילמוד בהן לכתחלה, וכן לא התירו שיקרא עמו אחר. בד"א [בשני עני]נים, לפי שזה מושך אצלו וזה מושך אצלו ונמצא הספר נקרע, אבל בענין אחד יכול לקרות אחר עמו. אבל שלשה אין קורין אפילו בענין אחד. כשהוא קורא בו לא יקרא וישנה ולא יקרא ויתרגם. ואם הספר הוא בגליון כעין ספר תורה לא יפתח בו יותר משלשה דפין בבת אחת.
המוצא תפילין אינו צריך ליטפל בהן כלל, אלא שם דמיהן מיד, לפי שתפלין דבר המצוי בכל עת ואין הבעלים מקפידין בכך. מצא כסות מנערה אחת לשלשים יום כדי שלא יאכלם סס. וכשהוא מנערה לא ינערנה אלא ביד וביחידי, כלומר שלא ינערוה שנים ביחד כדי שלא תקרע. כשם שצריך לנערה כך צריך לשטחה באויר. בד"א לצרכה בלבד, אבל לצרכו ולצרכה כדי להתכבד בה אסור. נזדמנו לו אורחים, אפילו לצרכה אסור משום עין הרע או משום גנבים.
השואל ספר תורה מחבירו הרי זה לא ישאילנו לאחר, שאין השואל רשאי להשאיל ולא השוכר להשכיר, כמו שכתבנו בגיטין פרק כל הגט [כ"ט ע"א] ואפילו בדבר שיש בו מצוה כגון ספר תורה אין לו רשות להשאילו לאחר. ולפנינו בפרק האומנין [ע"ט ע"ב] יתבאר כיצד אין השואל רשאי להשאיל ולא השוכר להשכיר. וכן אין לו ללמוד בו לכתחלה אם לא השאילו לו בפירוש לכך. וכתב אחד מגדולי האחרונים שאין הדברים אמורים אלא בספרי פסוק, לפי שהלומד בהן צריך להשתמש בהן יותר, אבל בספרי תלמוד כל המוסיף דעת צריך להפך בהן יותר מתחלתו לסופו ומסופו לתחלתו, והילכך כל אדם לומד בהן מאחר שהשאילוהו לו. המפקיד ספר תורה אצל חבירו גוללו כל שלשים, אבל לא ילמוד בו, אלא כדרך גלילתו רשאי לקרות בו. אבל לצורך עצמו אסור לפותחו. ויש מגדולי המורים שכתב שאין עליו לגוללו אלא אחת לשנים עשר חדש.
<h2>דף ל.</h2>
כלי פשתן אינן צריכין ניעור, הילכך לא יגע בהן כלל. מצא כלי עץ משתמש בהן בכדי שלא ירקבו. כלי נחושת משתמש בהן בחמין, אבל לא על ידי האור מפני שמשחיקן. כלי כסף משתמש בהן בצונן אבל לא בחמין מפני שמשחירן. מגרפות וקרדומות משתמש ברך, אבל לא בקשה מפני שמפחיתן. כלי זהב וכלי זכוכית אינן מעלין חלודה לעולם, ולפיכך לא יגע בהן עד שיבא אליהו. כתב אחד מגדולי המורים, כל אותן הימים שמיטפל באבדה קודם שימכרנה בב"ד, אם האכילן משלו נוטל מן הבעלים. ויראה לי שנוטל בלא שבועה מפני תקון העולם ע"כ. כדרך שאמרו באבדה שצריך ליטפל בה כדי שלא תפסד, כך אמרו בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים. ואם היו דברים שיש בהן טורח הרבה, כגון שהפקידו אצלו כשווג מרובה או כיוצא בו, הרי זה נוטל שכרו.
אמר הכתוב בענין אבדה לא תוכל להתעלם, חזר וכתב והתעלמת, להודיעך שלפעמים צריך להתעלם, כגון שהיה כהן והאבדה בבית הקברות, או שהיתה (אבדתו) [מלאכתו] מרובה משל חבירו כמו שיתבאר לפנינו [ל"א ע"ב], או שהיה זקן ואינה לפי כבודו. ולפיכך אמרו שק או קופה ואין דרכו ליטול הרי זה לא יטול. הילכך כל שבשלו מחזיר בשל חבירו מחזיר, כל שבשלו פורק וטוען בשל חבירו פורק וטוען. היה דרכו להחזיר בשדה ולא היה דרכו להחזיר בעיר ומצא את האבדה בשדה אין אומרין מאחר שמצאה במקום חיוב יחזירנה אפילו בעיר, אלא הרי זה מחזירה בשדה בלבד ודיו. כך כתב אחד מגדולי המורים. ויש מגדולי המפרשים וגם מגדולי המורים שכתב שמאחר שמצאה בשדה שהוא מקום חיובו מחזירה אף בעיר עד בית הבעלים. וזה עיקר, שכך גרסת הספרים.
<h2>דף ל:</h2>
זקן ואינה לפי כבודו שאמרנו שאינו חייב להחזיר, אם היתה בעלי חיים והכישה כלל עד שהלכה מחמתו הרי זה נתחייב להחזירה לגמרי, שהרי הוציאה מדרכה ואפשר שמחמתו תברח ותלך. ויש מגדולי המפרשים שכתבו שאפילו בשאר מטלטלין שאינן בעלי חיים חייב אם הגביהן שחייב בהן להחזירן. אע"פ שאמרנו שזקן ואינה לפי כבודו אינו חייב מן הדין להחזיר, כל שמוחל על כבודו ועושה לפנים משורת הדין ומחזיר אף בשאינו לפי כבודו תבא עליו ברכה, שנאמר והודעת להם וגו', דרשו ז"ל והודעת להם זו בית חייהם כלומר אומנות, את הדרך זו גמילות חסדים, אשר ילכו זו בקור חולים ואפילו לבן גילו ואע"פ שהמבקר בן גילו נוטל אחד מששים בחליו, בה זו קבורה ואפילו זקן ואינה לפי כבודו, ואת המעשה זה הדין, אשר יעשון זה לפנים משורת הדין. ואמרו ז"ל לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהן על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין.
<h2>דף לא.</h2>
כבר כתבנו למעלה [כ"ה ע"ב] שכל דבר שהוא מוכיח שבדעת הבעלים הונח שם אין לו ליגע בהן. הילכך חמור או פרה רועים בדרך הרי זה לא יגע בהן, שכן דרך הבעלים להניח בהמותיהן בדרכים לרעות. ראה אותן רועין בין הכרמים חייב להחזיר משום אבדת קרקע, שאפילו באבדת קרקע חייב ליטפל שנאמר לכל אבדת אחיך לרבות אבדת קרקע. ולפיכך אמרו ראה מים שוטפין ובאין בקרקע חבירו הרי זה גודר בפניהן. ואם היה הקרקע שרועים של גוים לא יגע בהן. היה שם חשש שמא יהרגום הגוים על שמקלקלים כרמיהם חייב להחזיר. בד"א שכל שמצאן רועים אינו חייב להחזיר, בשמצאן ביום, אבל מצאן בלילה חייב להחזיר. מצאן בהשכמות ובבין השמשות שלשה ימים זה אחר זה אע"פ שמצאן רועים חייב להחזיר, שבודאי אבדה... הן. מצאן רצים בדרך, אם פניהם כלפי העיר לא יגע בהן, אם פניהם כלפי המדבר חייב להחזיר. מצאן רצין בין הכרמים הרי זה אבדה וחייב להחזיר לפי שהן מתקלקלין בין הגפנים. מצא חמור וכליו הפוכים הרי זה אבדה וחייב להחזיר. מצא טלית או קרדום באיסרטיא הרי זו אבדה וחייב להחזיר. מצא טלית בצד גדר או קרדום בצד גדר אין זו אבדה ולא יגע בהן, שכן דרך העולם שמניחין כסותם וכליהם לפי שעה במקום המשתמר קצת. ומדברים אלו אתה למד לכל כיוצא בהן שהדברים מראין שהן דרך אבדה או דרך הנחה.
הרי שאמר הכתוב בענין אבדה השב תשיבם וגו', כמו שכתבנו בתחלת הפרק [כ"א ע"א], ואמרו ז"ל השב אפילו מאה פעמים במשמע. ולפיכך אם מצא בהמתו תועה והחזירה וברחה החזירה וברחה אפילו מאה פעמים חייב. תשיבם, רבתה התורה השבות הרבה לומר לך שאין צריך השבה דעת בעלים, כלומר שאין צריך להודיעם, אלא כל שהחזירם לביתו ולגנתו ולחורבתו פטור. והוא שיהא מקום המשתמר, כלומר שאין הבהמה יכולה לצאת מהן בפני עצמה. וכן זה שאמר הכתוב הוכח תוכיח, רבתה תורה תוכחות הרבה, לומר לך שחייב להוכיח אפילו מאה פעמים על עברה אחת. וכן אם הוכיחו על עברה אחת חייב לחזור ולהוכיחו על עברה אחרת. וכן אפילו תלמיד לרב אם ראהו עובר חייב להוכיחו. ונראה לומר שהוא הדין וכל שכן שחייב להוכיח את אביו, שהרי בכל מקום החמירו בכבוד הרב יותר מכבוד האב, כמו שיתבאר לפנינו [ל"ג ע"א], ומאחר שחייבתו תורה להוכיח את רבו, כל שכן שחייב להוכיח את אביו. ובקדושין פרק ראשון [ל"ב ע"א] כתבנו כיצד מוכיח הבן את האב. ונראין הדברים שבאותו לשון שמוכיח את אביו יש להוכיח את רבו כל שכן. וכן זה שאמר [הכתוב] בענין פריקה עזוב תעזוב עמו ובענין טעינה הקם תקם עמו, עזוב והקם לומר לך שחייב לפרוק ולטעון עמו אפילו מאה פעמים, תעזב ותקים לומר שאפילו אין הבעלים שם חייב לפרוק ולטעון. ולפנינו [ל"ב ע"א] יתבאר אם בחנם אם בשכר. ונראה לומר שבפריקה ובטעינה בלבד הוא שחייבה תורה ליטפל עם הבעלים ולעזרם, אבל אבדה כל זמן שהבעלים שם כגון שהיתה בהמתו תועה והוא מרדף אחריה או כיוצא בדברים אלו לא חייבתו תורה ליטפל בה כלל מאחר שהבעלים שם. בד"א בשהוא לבדו יכול לה, אבל אם הוא לבדו אינו יכול לה הרי זה חייב.
<h2>דף לא:</h2>
וכן זה שאמרה התורה בענין הרוצח מות יומת המכה, לומר לך שאם אין אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו שאתה יכול להמיתו בכל מיתה שתרצה. וכן זה שאמר הכתוב בענין השבת העבוט השב תשיב העבוט כבוא השמש, וכן אם חבול תחבול שלמת רעך לומר לך שבין משכנו ברשות ב"ד בין משכנו שלא ברשות ב"ד בין כסות יום בין כסות לילה חייב להחזיר כמו שיתבאר בפרק המקבל [קי"ג ע"א]. וכן זה שאמר הכתוב בענין צדקה פתוח תפתח את ידך וגו' וכן נתון תתן וגו', לומר לך שחייב אתה ליתן בין לעניי עירך בין לעניי [עיר] אחרת בין מתנה מרובה בין מתנה מועטת. וכן זה שאמר הכתוב בענין הענקת עבד עברי הענק תעניק לו, לומר לך שבין נתברך בעל הבית בגללו בין לא נתברך חייב להעניקו, ואע"פ שכתוב באותו ענין אשר ברכך וגו'. וכן זה שאמר הכתוב בענין הלואת עני העבט תעביטנו, לומר לך שאם אינו רוצה להתפרנס דרך מתנה שתתן לו דרך הלואה. וכבר הארכנו בדבר זה בכתובות פרק מציאת האשה [ס"ז ע"ב].
כשחייבה תורה השבת אבדה לא חייבה שיתבטל ממלאכתו ויפסיד את שלו ויציל את של חבירו אלא כגון שהיה יושב ובטל, שאז חייב ליטפל באבדת חבירו ולהשיבה לו. וכן אם היה עוסק במלאכה ולא יפסיד בביטול מלאכתו יותר ממה שראוי לו בשכרו מבעל האבדה הרי זה חייב להתבטל ממלאכתו ולהשיב את האבדה ונוטל שכרו מבעליה. היה עסוק במלאכה שהיה שכרה סלע ונתבטל ממנה וישיב את האבדה ולא טרח בהשבה אלא בכדי שראוי ליטול חצי סלע הרי זה אינו יכול לומר לבעל האבדה [תן] לי סלע שכך הפסדתי, אלא הרי זה נוטל ממנו כפועל בטל. כיצד, שמין ואומרין מלאכה זו שנתבטל ממנה כמה היה שכרה בזמן שהפועלים בטלין, ומחייבין את בעל האבדה לתת לו כך. ויש מגדולי המפרשים שכתב בענין אחר, ששמין ואומרין מלאכה זו שהיה עוסק בה היתה כבדה והשבה שעשה אינה מלאכה כבדה. כמה שכר העוסק במלאכה נקלה כזו מועט משכר העושה מלאכה כבדה כאותה שהניח. ונותנין לו השכר שהיה ראוי למי שעושה מלאכה נקלה כזו.
היו שם הבעלים מצויין והתנה עמהם ואמר אתה נותן לי כל מה שאני מפסיד בביטול מלאכתי, חייב ליתן לו כל מה שהפסיד. ובבבא קמא פרק הגוזל [קט"ו ע"ב] יתבאר בענין זה יותר בע"ה. לא היו שם הבעלים והיו שם שלשה בני אדם, הרי זה חייב להתנות בפניהם ולומר ראו שאני מתבטל מן הסלע ועל מנת כן אני מתבטל שאחזור ואקח אותו מבעל האבדה, ונותנין לו רשות והולך ומשיב את האבדה, ומחייבין את בעליה ליתן לו כל מה שהפסיד מאחר שהתנה בפני שלשה שראויין להיות ב"ד. התנה בפני שנים לא עשה ולא כלום. כיוצא בדבר אתה אומר, מי שיש לו סחורה בשותפות עם חבירו ורוצה לחלקה, ואין חבירו מצוי, אינו יכול לחלוק עד שיביא שלשה שבקיאין באותו דבר ויחלוק בפניהן. חלק בפני שנים לא עשה ולא כלום, שאין שנים ראויין ליקרות ב"ד.
<h2>דף לב.</h2>
כבר כתבנו למעלה [ל"א ע"א] שחייב אדם לפרוק ולטעון בהמת חברו אפילו מאה פעמים בין בעליו עמו בין אין בעליו עמו, שנאמר עזוב תעזוב והקם תקים. ומ"מ כל זמן שהבעלים שם אינו חייב ליטפל כלל אלא אם כן הבעלים מיטפלין עמו, אבל אם הלכו הבעלים וישבו להם ואמרו לו הואיל ועליך מצוה אם רצית לפרוק פרוק, פטור שנאמר עזוב תעזוב עמו. ואם היה בעליו זקן או חולה חייב. בד"א שאם אין הבעלים מיטפלין שאינו חייב בחנם, אבל אם נתנו לו שכר חייב ליטפל משום צער בעלי חיים [שהוא מן] התורה כמו שיתבאר.
מצא בהמה ברפת המשתמר במקצת, כלומר שאין רגל הרבים עוברת שם לגמרי בכדי שיהו מתעים אותה, אינו חייב בה, ואפילו היה הרפת חוץ לתחום. היתה רגל הרבים עוברת בתוכה עד שאפשר לבהמה לתעות מחמתן חייב, שהרי היא כמוצאה ברשות הרבים גמורה.
כבר כתבנו למעלה [ל' ע"א] שאם היתה האבדה בבית הקברות והוא כהן אינו רשאי ליטמא כדי להשיבה. וכן אם אמר לו אביו ליטמא לצרכיו ולכבודו או שאמר לו אל תחזיר את האבדה שאני צריך אותך לשמשני, הרי זה לא ישמע לו, לפי שהוא ואביו חייבין בכבוד המקום, שנאמר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו, כלומר אתה ואביך חייבים בכבודי.
מצוה מן התורה לפרוק בחנם אבל לא לטעון אלא בשכר. כיצד, אע"פ שהיה בטל מן הסלע מצוה עליו להתבטל ולעזרו לפרוק המשאוי מעל החמור. אבל לטעון אינו חייב להתבטל אלא אם כן נותן לו שכרו, כמו שכתבנו באבדה [ל"א ע"ב]. ויש מי שכתב שאפילו לפרוק לא אמרו בחנם אלא בזמן שהוא יושב ובטל, אבל בזמן שהוא עוסק במלאכה אינו חייב להתבטל אלא אם כן נותן לו שכרו, כמו שכתבנו באבדה. אבל לטעון אינו חייב אלא בשכר אפילו בזמן שהוא בטל.
<h2>דף לב:</h2>
זה שחייבה תורה בפריקה יותר מבטעינה, הטעם משום צער בעלי חיים. ומכאן אתה למד שצער בעלי חיים אסור מן התורה, כמו שכתבנו בשבת פרק מפנין [קכ"ח ע"ב] וביום טוב פרק משילין [ל"ז ע"א]. כך הסכימו הגאונים, וכן כתב אחד מגדולי המורים. וכן הסכימו רבותי, וכן עיקר אע"פ שמצאתי לאחד מגדולי האחרונים שכתב שאין צער בעלי חיים מן התורה, עוד כתב שלא חייבה תורה לפרוק אלא בזמן שהבהמה רבוצה תחת המשא, כפשטו של מקרא, וכל זה משום שהוא סובר שאין צער בעלי חיים מן התורה. ולא כן נראין הדברים, אלא בכל ענין חייב לפרוק. אפילו בהמת גוי ומשוי גוי חייב ליטפל בה בפריקה [כמו] בהמת ישראל משום צער בעלי חיים כמו שכתבנו ואע"פ שהיא טעונה יין נסך. אבל בטעינה אינו חייב. אלא שאמרו ליטפל עמו משום איבה. הילכך אם היה המשוי של יין נסך יכול לישמט מטעם האיסור ואין לו להטעין עמו. בהמת ישראל והוא חמר אחר בהמתו אע"פ שהמשוי של גוי חייב ליטפל עמו אף בטעינה משום צערו של ישראל.
אוהב צריך לפרוק ושונא צריך לטעון, מצוה לטעון עם השונא מלפרוק עם האוהב אע"פ שצער בעלי חיים מן התורה. וכל כך למה, כדי לכוף את יצרו. שניהן שונאין, מצוה לפרוק משום צער בעלי חיים. שונא זה שאמרו אינו השונא האמור בכתוב שנאמר כי תראה חמור שונאך, ששונא האמור בכתוב זהו שראה בו דבר ערוה שמצוה לשנאתו ולמה יכוף את יצרו, אלא שונא האמור בענין זה ששונא אותו בלא טענה. ומשום כך הצריכוהו לטעון עמו כדי לכוף את יצרו. כך כתב אחד מגדולי האחרונים ונכון. ויש מי שכתב שאף בשונא האמור בכתוב הדברים אמורים, ומה שאמרו לכוף את יצרו, יצרו של שונא אמרו כדי שיכנע. בכל מקום שחייב לפרוק אין הפרש בין שיש על הבהמה יתר מכדי משאה בין שאין עליה אלא כדי משאה.
<h2>דף לג.</h2>
כתוב אחד אומר בענין פריקה וטעינה כי תראה וכתוב אחד אומר כי תפגע. ולפיכך אמרו ז"ל איזו היא ראיה שיש בה פגיעה, אחד משבעה ומחצה במיל, שזהו מאתים וששים אמות ושני שלישי אמה, אבל ברחוק מזה אין זקוק לו. אע"פ שטען עמו אם בעל הבהמה רוצה חייב ללוותו עד פרסה ונוטל שכרו.
אע"פ שחייב אדם ליטפל באבדת חבירו כמו שאמרנו, אם היה צריך ליטפל באבדת עצמו, אבדתו קודמת לשל כל אדם ואפילו לאבדת אביו ורבו, שנאמר כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לשל כל אדם, כלומר הזהר שלא תביא עצמך לידי אביון, כמו שכתבנו למעלה.
אבדת אביו ואבדת רבו של רבו קודמת לשל אביו, שאביו מביאו לעוה"ז ורבו שלמדו חכמה הביאו לחיי העולם הבא. ואם היה אביו שקול כנגד רבו אבדת אביו קודמת. אביו ורבו נושאין משוי, מניח של רבו ואח"כ מניח של אביו. היו אביו ורבו בבית השבי פודה את רבו ואחר כך פודה את אביו, ואם היה אביו תלמיד חכם פודה את אביו ואחר כך פודה את רבו. רבו שאמרו לענין אבדה במקום אביו, זהו שרוב חכמתו ממנו, כלומר שאם למד משנים או שלשה אותו שלמד ממנו רוב חכמתו בלבד כלומר שרוב תלמודו הוא שיש לו לנהוג בו כבוד מאביו, אבל לענין קריעה או קימה אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת חייב לקרוע עליו קרע שאינו מתאחה ולקום מפניו מלא קומתו כדרך תלמיד לרב, כמו שכתבנו בקדושין פרק ראשון [ל"ג ע"א]. וכן חברים השקולים הלומדים ביחד ומסבירין זה לזה בהלכה עומדין זה בפני זה ומקרעין כדרך תלמיד על הרב.
העוסק במקרא מדה ואינה מדה ואין מקבלין עליה שכר. העוסק במשנה מדה שנותנין עליה שכר. והעוסק בתלמוד, שזהו סברת המשניות וטעמן, אין לך מדה גדולה מזו. ולעולם יהא אדם זהיר בתלמוד, ששגגת תלמוד עולה זדון, שנאמר והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם, הגד לעמי פשעם אלו תלמידי חכמים שאפילו שגגות נעשות להן כזדונות, ולבית יעקב חטאתם אלו עמי הארץ שאפילו זדונות נעשות להן כשגגות. וכולן כלל הכתוב כאחד, שנאמר שמעו דבר י"י החרדים אל דברו וגו' אומות העולם יבושו וישראל לא יבושו.
<h2>דף לג:</h2>
המפקיד או המשכיר או המשאיל בהמה או כלים או פירות או כל דבר אצל חבירו, ונגנבו או אבדו או אפילו פשעו בהן, ורצו השומרין ושלמו לבעלים, הרי נעשית הבהמה והכלים ברשות השומר וכל ריוח שיזדמן בהן אחר כך לכשימצאו בין מחמת כפל בין מחמת יוקר הרי הוא של שומר. [ואין] הפרש בדבר זה בין שישלמו בדין בין לפנים משורת הדין. כיצד, הרי שהיה שומר חנם ופשע בשמירתו [שהוא חייב] לשלם מן הדין ושילם מעצמו עד שלא יטריח את הבעלים לבית דין כמו שיתבאר, הרי זה זכה בבהמה ובכל ריוח שיזדמן בה לאחר מכן. מה טעם לפי שאפשר היה לו ליפטר בשבועתו ולומר שנגנבה או שאבדה, ואע"פ שהיה נשבע לשקר. וכל שכן אם נגנבה או אבדה, שהוא פטור מן הדין ורצה ושלם לפנים משורת הדין שזכה בבהמה ובכל ריוח שיזדמן בה. וכן אם היה שומר שכר או שוכר ונגנבה או אבדה שהם חייבין לשלם מן הדין ושלמו מעצמן עד שלא יטריחו את הבעלים לב"ד, הרי זכו בה, שאפשר היה להן לפטור עצמן בשבועה בטענת נאנסו. וכל שכן אם נאנסה, שהוא פטור מן הדין ורצה לשלם לפנים משורת הדין שזכה בה, כמו שאמרנו. וכן אם היה שואל ונאנסה, שהוא חייב בה, ושלם מעצמו עד שלא יטריח את הבעלים לב"ד, הרי זה זכה בה לפי שאפשר היה לו לפטור עצמו בשבועה בטענת מתה מחמת מלאכה. וכל שכן אם מתה או נשברה מחמת מלאכה שהוא פטור מן הדין ורצה ושלם לפנים משורת הדין שזכה. בכל מקום שאמרנו שאע"פ שהיה חייב מן הדין לשלם אם שלם מעצמו שזכה, בד"א בשלא היו עדים בדבר שאז היה אפשר לו ליפטר מכל מקום בהשבעו לשקר, אבל כל שיש עדים על חיובו לא זכה כלל אע"פ ששלם מעצמו. ורבותי אמרו שאע"פ שיש שם עדים כל ששלם מעצמו מבלי שיטריח את הבעלים לב"ד זכה בה אע"פ שלא היה יכול ליפטר בשבועתו, שהרי עשה נחת רוח שלא הטריחם לבית דין. בכל מקום שאמרנו שאם שלם שזכה, הוא הדין אם אמר הריני משלם שזכה משעת אמירתו ואילך בכל ריוח שימצא בה ואע"פ שעדיין לא הספיק לשלם. והוא שאמר כן בבית דין. בד"א בשומר חנם ובשומר שכר, אבל שואל אע"פ שאמר הריני משלם לא זכה כלל עד שישלם, לפי שמאחר שהשאילה לו בחנם וכל הנאתה שלו בעודה ברשותו אין דעתן של בעלים לזכותו בה ובכל דבר הבא ממנה עד שישלם ממש.
איזהו הריוח שהוא של שומרין, כל ששלמו או אמרו לשלם, כגון שנגנבה הבהמה ואמרו הרי אנו משלמין ואחר כך נמצא הגנב ויש לו לשלם תשלומי כפל, ואם טבח ומכר תשלומי ארבעה וחמשה, למי משלם, לשומרים, מאחר שאמרו לשלם. וכן אם היו כלים או פירות ונאבדו או נא[נסו] ואחר כך נמצאו או החזירם הגזלן והוקרו, הרי הם של שומרין לאחר ששלמו או שאמרו לשלם, על הדרך שכתבנו. והטעם לדברים אלו לפי שעמדו חכמים על דעתן של בריות ואמרו שנוח לו למפקיד או למשאיל שיהא בטוח בקרן פקדונו מבלי שיטריחוהו לבית דין כמו שיתבאר, ויהיה כל תוספת הבא שם של שומר. ולפיכך הוא מקנה אותה לו מעכשו עם כל תוספת הבא שם כל שירצה לשלמה לו אם תאבד או תגנב או תאנס. בד"א בתוספת הבא מחמת כפל או יוקר. אבל תוספת הבא שם מחמת גזות וולדות הרי הוא של בעלים, לפי שאין אדם מקנה בחנם שבח גוף בהמתו, אלא שבח הבא מאליו בלבד כגון כפל ויוקר הוא שמקנה. באלו גזות וולדות אמרו בגזות וולדות שהיו שם עד שעה ששלם או שאמר לשלם, אבל גזות וולדות שלאחר מכן הרי הן של שומר. כך נראה עיקר הדברים. ומדברי אחד מגדולי המורים נראה שאפילו גזות וולדות שלאחר מכן אינו של שומר. ממה שכתבנו שבשעת מסירת הפקדון מקנה אותו לו עם כל תוספת שיבא שם לכשיאבד וירצה וישלמנו יש ללמוד למי שנתן לחבירו מעות או סחורה בתורת עסק להלוותן ברבית, ואירע הדבר והלוה אותם במקום שנראה לעין שהן אבודין, וכשבא בעל הממון ליטול את שלו ראה והכיר בהן שהיו אבודין, ועמד המתעסק ועשה לפנים משורת הדין ופרע לו את כל הקרן, שהרי מן הדין לא היה לו לשלם אלא המחצית שכך דינו של עסק שהוא חציו מלוה וחציו פקדון כמו שיתבאר בפרק המקבל [ק"ד ע"ב], ואחר כך סייעוהו מן השמים וגבה את הכל בין קרן בין רבית, שהדין נותן בודאי שיהא הכל שלו, לפי שמאחר שזה עשה לפנים משורת הדין נראין הדברים שיש לומר שבשעת נתינת המעות או הסחורה הקנה אותן לו עם כל ריוח שיהיה בהן אם שמא יאבדו וישלמנו, הילכך [אף] שזה פרע סתם מבלי שיקנה לו בעל הממון השטרות עם כל שעבודן אין לחוש לכך, שבודאי יש לומר שמשעת קבלת המעות זכה בהן ובכל ריוח שיבא בהן, כפי מה שאמרנו במפקיד אצל חבירו בהמה או כלים ונגנבו או אבדו. הרי שאמרנו שכל שאמר בבית דין הריני משלם זכה, הילכך אע"פ שאמר מתחלה איני משלם, אם חזר ואמר הריני משלם זכה. אבל אם אמר מתחילה הריני משלם, אם חזר ואמר איני משלם, ה"ז ספק אם דעתו לחזור בו לגמרי, ולא זכה או אם אומר כן דרך דחיה. ולפנינו יתבאר אם יכול לחזור מהן אם לאו.
המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים ונגנבו או שאבדו ונשבע הנפקד ליפטר בשבועתו, הן כדין הן שלא כדין, ולא רצה לשלם, ואחר כך נמצא הגנב, משלם תשלומי כפל, ואם טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה הכל לבעל הפקדון מאחר שלא רצה הנפקד לשלם.
<h2>דף לד:</h2>
הרי שכתבנו למעלה שכל שלא הטריחו לב"ד זכה, כיצד, לא שלא הטריחו לבא לב"ד כלל אלא אע"פ שהטריחו לב"ד כסבור שיפטור עצמו בטענותיו והוצרכו ב"ד לומר לו שלם ושלם על פיהם הרי זה זכה. אבל כל שסירב על מאמר ב"ד עד שהוצרכו לגבות ממנו בעל כרחו הרי זה [לא] זכה. הרי שכתבנו למעלה [ל"ד ע"א] שמאחר שאמר בב"ד הריני משלם יכול לחזור בו ולומר איני משלם, הילכך נמצאת למד מכאן שאע"פ שגמר דינו על עצמו בב"ד יכול לחזור בו ואין ב"ד מחייבין אותו לעמוד במה שגמר עליו. וכן כתב אחד מגדולי המורים וכן גדולי המפרשים. אבל יש מגדולי המורים שכתב שאחר שגמר דינו על עצמו שוב אינו יכול לחזור בו, וכן הסכימו האחרונים. וכן דעת רבותי שאין לך גמר דין גדול מזה מאחר שהוא גמר דינו על עצמו בפני ב"ד. ומה שאמרנו למעלה שלאחר שאמר הריני משלם יכול לחזור בו ולומר איני משלם, לא מפני שיכול לחזור בו, אלא שאנו אומרים מאחר שגלה בדעתו שרוצה לחזור בו הרי הוא כאילו לא אמר מתחלה כלל הריני משלם, ואע"פ שב"ד היו כופין אותו לעמוד בדבורו הראשון מ"מ אין זה משלם מעצמו מאחר שגלה בדעתו שהוא רוצה לחזור בו. והראשון נראה עיקר. וכבר הארכתי בדבר זה בבבא בתרא פרק יש נוחלין [קכ"ח ע"א].
וכן אם אמר הריני משלם ולא הספיק לשלם עד שמת ואמרו בנים אין אנו משלמין, הרי זה ספק אם אומרים כן על דרך הבירור ולא זכו או אומרים בדרך דיחוי וזכו. וכן אם לא הספיק האב לומר הריני משלם ושלמו הבנים, הרי זה ספק אם זכו הבנים אם לאו. וכן אם מת המפקיד ושלם לבנים הרי זה ספק אם זכה אם לאו. בד"א בשנגנבה לאחר מיתת המפקיד, אבל כל שנגנבה בחייו [אין זה] ספק, שכל ששלם אפילו ליורשיו הרי השלים תנאו וזכה. ואחד מגדולי המורים ראיתי שלא עשה שום חילוק בדבר זה כלל. וכן אם שלמו בנים לבנים הרי זה ספק. וכן אם שלם מחצית הבהמה בלבד הרי זה ספק אם זכה באותה מחצית אם לאו. וכן אם שאל שתי פרות ושלם אחת מהן הרי זה ספק אם זכה בה אם לאו. וכן אם שאל מן השותפין ושלם חלקו לאחד מהן הרי זה ספק אם זכה באותו חלק ששלם אם לאו. וכן השותפין ששאלו ושלם אחד מהם מחציתו המוטל עליו על הדרך שיתבאר הרי זה ספק אם זכה כנגד מה ששלם אם לאו. וכן אם שאל מן האשה קודם שתנשא ונשאת ושלם לבעלה הרי זה ספק אם זכה אם לאו. וכן אשה ששאלה קודם שתנשא ושלם בעלה הרי זה ספק אם זכה אם לאו.
אע"פ שכתבנו למעלה ששותפין ששאלו אם שלם המחצית שלם כל המוטל עליו, שמשמעותן של דברים שלא נשאר עליו שום חיוב כלל כל ששלם המחצית, בד"א בשהאחד מצוי לשלם המחצית האחר, אבל אם אינו מצוי [או] שהוא מצוי ואין לו נכסים להשתלם ממנו, האחר חייב לשלם הכל כדין ערב, לפי ששנים שלוו מאחד אע"פ שלא כתבו בשטר שהן אחראין וערבאין זה לזה הרי הן אחראין וערבאין זה לזה. וכל שאין נכסים לאחד משתלמין מן השני. וכן אתה אומר במלוה את חבירו על ידי שני ערבאין שאינו נפרע מאחד מהן תחלה, אלא כל שאין נכסים לאחד חוזר על ערב השני כדין שני לווין ממש. אבל אחד מגדולי המורים כתב שהרשות בידו ליפרע מאיזה מהן שירצה מן הכל, לפי שאין דין שני ערבאין כדין שני לווין. ויש מרבותי שנתן טעם בדבר לפי שהמלוה לאחד על ידי שני ערבאין מאחר שאין עיקר המלוה אלא לאחד יכול הוא לתבוע כל הלואתו מכל אחד מהן. אבל המלוה לשנים הרי זה כמלוה המחצית לכל אחד ולפיכך לכתחלה אינו נפרע מאחד מהן. וכבר הארכנו בענין זה במסכת שבועות פרק שבועת הפקדון [ל"ז ע"א].
בכל מקום שאמרנו בענין זה הרי זה ספק חולקין אותו בין שניהן, שהרי אין לומר בו חומרא לתובע וקולא לנתבע מאחר שאינו ביד אחד מהן. וגם אין לומר בו העמד ממון בחזקת בעלים הראשונים, שאין אחד מהן מוחזק בו יותר מחבירו. הילכך חולקין אותו ביניהן כדין ממון המוטל בספק שאין אחד מהן מוחזק בו יותר מחבירו על דרך שכתבנו בפרק ראשון. ואם קדם אחד [מהן וחטף] את הכל אין מוציאין ממנו, שכן הדין נותן בכל מה שעלה בגמרא בספק בענין דיני ממונות. ובפרק השואל [צ"ו ע"א] נאריך יותר בזה. ותפיסה זו שאמרנו אפילו בעדים. וכתב אחד מגדולי האחרונים שאין הדברים אמורים אלא בספק שנסתפק להם לבעלי הגמרא מחמת הדין עצמו, כגון אלו שכתבנו. אבל בספק שנסתפק להם מחמת טענותיהן של בעלי דינין אם תפס בעדים פעמים מוציאין ופעמים אין מוציאין, כמו שכתבנו למעלה בפרק ראשון. אבל תפס בלא עדים נאמן משום מגו. ועוד כתב שאפילו במה שנסתפק להן לבעלי הגמרא מחמת הדין בעצמו אם האחד מוחזק באותו ממון שדינו חומרא לתובע וקולא לנתבע אפילו תפס בלא עדים מוציאין ממנו. ולא כן דעת אחד מגדולי המורים אלא שאם תפס אין מוציאין מידו, כמו שיתבאר בפרק השואל. ומשמעות דבריו שאפילו תפס בעדים אין מוציאין ממנו.
אע"פ שאין דיני כפל ודיני ארבעה וחמשה נוהגין עכשו לפי שהן קנס הארכתי בהן לענין היוקר שהוא של נפקד כמו שאמרנו. וכן אפילו לענין הכפל, שאע"פ שהוא קנס אם תפס אין מוציאין מידו כמו שכתבתי בכתובות פרק אלו נערות [מ"א ע"ב]. הילכך בכל מקום שאמרנו שהוא ספק אם תפס אחד מהן הכל אפילו בחוצה לארץ אין מוציאין מתחת ידו.
שומר זה שאמרנו שישלם לבעלים ולא רצה לישבע, חייב לישבע שאינה ברשותו כשאר השומרין, שאע"פ שהוא משלם מה שהיה יכול ליפטר [ממנו] בשבועתו יש לחוש שמא עיניו נתן בה ואינו רוצה [לישבע] לשקר וחושב שכל שהוא נותן את דמיה אין שם משום גזל, ולפיכך צריך להשביעו שאינה ברשותו. ואחד מגדולי המורים כתב שאינו צריך לישבע שבועה זו אלא בשאין מינו של פקדון זה מצוי בשוק ושוה, כגון בהמה או כלי מתוקן או דבר מצויר. אבל דבר שכל מינו שוה ומצוי בשוק, כגון פירות או יריעות פשתן או קורות שאינן מצוירות אינו צריך לישבע.
<h2>דף לה.</h2>
שומא שב"ד עושין למלוה מנכסיו של לוה חייב להחזירה לעולם ללוה כל שפרע לו את חובו, שנאמר ועשית הישר והטוב. בד"א בשומת קרקע, אבל שומת מטלטלין אינו חייב להחזיר. ויש מגדולי המפרשים שכתב שאפילו בשומת קרקע אין הדברים אמורים אלא כשלא נתיקרה לאחר שעשו ב"ד השומא. אבל אם נתיקרה אינו חייב להחזיר, דאין זה ועשית הישר והטוב שאם ניזולה שלא ירצה לפדותה ויפסיד המלוה ואם נתיקרה שיהא יכול לפדותה. וטעם נכון הוא.
כשם שמחזירין שומא ללוה כך מחזירין לנטרף, כלומר שאם לא היו לו ללוה בני חורין והוצרך המלוה לחזור אצל הלקוחות ושמו לו מהן חייב להחזיר להם לעולם כשם שחייב להחזיר ללוה. בכל מקום שאמרנו ששומא חוזרת, אם קנו ממנו שוב אינה חוזרת, שהרי נסתלק ממנה, דומה למה שאמרו בדינא דבר מצרא שאם קנו ממנו שוב אינו יכול לתבוע, כמו שיתבאר לפנינו בפרק המקבל [ק"ח ע"א]. שמו לו למלוה ושמה לבעל חובו, כשם שהראשון חייב להחזירה כך השני חייב להחזירה. שמו לו לאשה בעודה פנויה ונשאת או שמו ממנה ונשאת, הבעל אינו חייב להחזיר. וגם אין מחזירין לו, שהבעל בנכסי אשתו הרי הוא כלוקח. והילכך אם שמו לה אינו חייב להחזיר, שהרי הבעל כאילו לקחה ממנה. וכן כששמו ממנה אין מחזירין לבעל, לפי שמיד שנשאת יצאת מכל נכסיה ומכרתן לבעל. הילכך לא נשאר לה ולא לבעל בשומא שום זכות, שהרי לא היתה בכלל נכסיה.
מכרה המלוה לאחר עד שלא הספיק הלוה לפדותה, או שנתנה במתנה, או שהורישה, אינן חייבין להחזיר, שאין זה ועשית הישר והטוב, שזה שקנה קרקעו שיחזירנה. בד"א בשנעשית השומא כתקנה, אבל אם נעשית בטעות חייבין להחזיר. כיצד, כגון מעשה שהיה באחד שהפקידו אצלו [נזמים] ותבעו המפקיד בב"ד שיחזיר לו את שלו, וטען ואמר איני יודע באיזה מקום הנחתים, וחיבוהו לשלם משום שהיה פושע, ושמו ב"ד למפקיד קרקעו של נפקד. לסוף נמצאו הנזמים ובא מעשה לפני חכמים ואמרו שומא בטעות היא ואינה כלום. הילכך כל כיוצא בזה אע"פ שמכרה לאחר חוזרת. ויש מגדולי המפרשים שכתב שלא אמרו שהיתה שומא בטעות אלא בשנמצאו הנזמים ברשותו של נפקד. אבל אם נמצאו במקום אחר, כגון שגנבום ממנו והחזירום, אין זו שומא בטעות מאחר שלא היו ברשותו. רבותי הסכימו ללשון הראשון, שכל שנמצאו באיזה מקום שהיו שומא בטעות הוא, הפקדון בכל מקום שהוא ברשות בעליו הוא. והילכך שומא בטעות היתה. וכן נראה עיקר.
זה שאמרנו שאם הוריש את השומא אינה חוזרת, אין הפרש בין שמת וירשוה יורשיו בין שנתנה בעודו בריא במתנת שכיב מרע שהיא כעין ירושה. וכשם שאין היורש של מלוה חייב להחזיר כך אם מת הלוה אין המלוה חייב להחזיר ליורשיו. ומדברי אחד מגדולי המפרשים נראה שלא אמרו שאם הורישה אינו חייב להחזיר אלא בשנתנו לו בעודו בריא במתנת שכיב מרע, אבל אם מת וירשה בנו חייב להחזיר. וכן כתב שחייב המלוה להחזיר [לבניו] של לוה. ואחד מגדולי המורים חלק ביניהן וכתב שחייב המלוה להחזיר ליורשיו של לוה, אבל יורשי המלוה אינן חייבין להחזיר.
<h2>דף לה:</h2>
הלוה שהגבה מדעת נפשו קרקע למלוה אין לו דין שומא ואינה חוזרת, שהרי מדעתו הגבה לו. וכן אם הגבה המלוה לבעל חוב שלו שומא שהיתה בידו אינה חוזרת, שהרי היא כאילו מכרה. ומה שאמרנו למעלה שחוזרת, בשמוה ב"ד. אבל אם המלוה [שמה] מעצמו אינה חוזרת. ויש מגדולי המפרשים שכתב שאע"פ ששמה הלוה מדעתו חוזרת. אין המלוה אוכל פירות השומא עד שישלמו כל ההכרזות הראויות להכריז עליה.
השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ביד השואל, שהוא חייב בכך כמו שיתבאר לפנינו בפרק השואל [צ"ד ע"ב], הרי זה חייב לשלם לבעלים הראשונים ואין לשוכר בזה שום דבר. שאע"פ שאילו היתה ברשותו ומתה מאיליה היה פטור מן התשלומין אין אומרין מאחר שבאת מידו ליד השואל יהיו תשלומין שלו, שהשואל מיד שבאת הפרה לרשותו נעשה כשומר של בעל הפרה ולפיכך התשלומין שלו.
<h2>דף לו:</h2>
כשם שאמרנו במי שהבעלים רגילין להפקיד אצלו כך הדין ממש במוסר לאשתו ולבניו ולבנותיו הגדולים ולכל בני ביתו הסמוכין על שולחנו, שכל המפקיד על דעת אשתו ובניו ובני ביתו הוא מפקיד. הילכך כשם שנפטר לגמרי השומר הראשון כשמסר למי שהבעלים רגילין להפקיד אצלו ואפילו הלך לו או אין לו מה לשלם כמו שאמרנו, כך נפטר לגמרי כשמסר לאשתו ולבניו ואפילו אין להם מה שישלמו. כך כתבו רבותי וכן גדולי האחרונים. ונראה ודאי דבזה אין לחלק בין שומר שכר לשומר חנם. ויש מי שכתב [שהמוסר] לאשתו ולבניו לעולם אינו נפטר עד שישבעו שבועת השומרין כדינו, וכן אם אין להם מה לשלם הוא חייב לשלם, שאע"פ שאמרו כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד לא אמרו אלא שהרשות בידו למסור להם, אבל לעולם בחיובו הוא נשאר עד שישבעו או עד שישלמו. ואם אין להם מה לשלם הוא חייב לשלם. שאם אינך אומר כן הרי אתה מפסיד כל פקדון שבעולם, שימסור לאשתו והיא אין לה מה לשלם ויפטרו שניהם. ולפנינו [מ"ב ע"א] יתבאר יותר בדין בני ביתו.
אין השומר רשאי למסור לאחר לשמור מה שהופקד אצלו, ואין צריך לומר שאם הוא שומר שכר שאינו רשאי למסור לשומר חנם. אלא אע"פ שהוא שומר חנם אינו רשאי למסור לשומר שכר. עבר ומסר וארעו אונס לשומר שני הרי הראשון חייב לשלם לבעלים, לפי שיכול לטעון איני מאמין בשבועתו של זה שאני לא הפקדתי אלא אצלך לפי שהיית נאמן בעיני אבל זה השני איני מאמינו. הילכך אם היו שם עדים באנסו של שני שניהן פטורין, ואע"פ שאין השואל רשאי להשאיל כמו שכתבנו למעלה, לפי שיכול לומר לו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, מ"מ אם עבר ועשה כן אינו נקרא בכך פושע כדי לחייבו. ולפיכך כל שאין שם עסק שבועה על השומר השני אף הראשון פטור. הילכך נמצאת אומר שאם השומר הראשון ראה האונס שהוא בעצמו יכול לישבע עליו הרי זה פטור שהרי הוא נאמן בעיניו לישבע ושוב אין כאן טענה לומר אתה נאמן לי והוא אינו נאמן. וכן אם הבעלים עצמן ראו האונס, שאין כאן עסק לשבועה, שניהן פטורין. ויש בכאן שאלה, בין שראו עדים באונס בין שראוה בעלים בין שראה השומר הראשון, עדיין צריך שומר שני לישבע שלא שלח בה יד, ויכולין הבעלים לטעון שאינו נאמן להם בשבועה זו. תשובתך ששבועה שלא שלח בה יד ושבועה שאינה ברשותו אינה אלא מדבריהן, והן כעין גלגול של עיקר שבועת השומרין שהיא שבועה שלא פשעתי בה אם הוא שומר חנם ואם שומר שכר שבועה שנאנסה, ועליה הוא שמגלגלין שבועה שלא שלחתי בה יד ושבועה שאינה ברשותי. הילכך כל זמן שיש עדים באונס או שראה בעל הבהמה בעצמו באונס, שאין כאן עיקר שבועה כלל, אינו צריך לישבע שלא שלח בה יד. אבל אם השומר הראשון ראה באונס, שהוא צריך לישבע גם צריך הוא לישבע שלא שלח בה יד לא הוא ולא השומר השני, כך כתבו מקצת המפרשים. אבל אחד מגדולי המורים כתב שלעולם אין השומר הראשון פטור עד שיביא עדים שנאנסה ביד השומר השני ושלא שלח בה יד, כלומר השומר השני. ולפי דבריו גם השומר הראשון יש לו לישבע על עצמו שלא שלח בה יד. וכן לפי דבריו אע"פ שראו הבעלים באונס חייב השומר הראשון, שהרי הוא יכול לטעון על שבועה דשליחות יד אתה נאמן לי וזה אינו נאמן. הילכך כל שהשומר הראשון אינו יכול לישבע על השני שלא שלח בה יד או להביא עדים על כך חייב לשלם. וכן ראוי להורות, שהרי שבועה דשליחות יד מפורשת היא בכתוב שנאמר אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. ממה שכתבנו אתה למד שכל שאין שם טענת אתה נאמן לי והשומר השני אינו נאמן לי יכול השומר הראשון למסור לכתחלה לשומר אחר. כיצד, כגון שהיו הבעלים רגילין להפקיד אצל ראובן, שהרי אינו יכול לטעון כך מאחר שהוא היה מורגל להפקיד אצלו. הילכך כל שמסר לשומר שהבעלים מורגלין להפקיד אצלו הרי נפטר השומר הראשון לגמרי ונכנס השומר השני תחתיו, שיכול לומר לו הרי מסרתי לבן דעת הנאמן לך כמוני. ולא עוד אלא אפילו הלך לו השומר השני ואינו מצוי לישבע או שהעני אחר כך ואין לו מה לשלם, הרי נפטר שומר הראשון לגמרי בשבועה שמסרה לו. בד"א בשהיה הוא שומר שכר ומסר לשומר שכר, או שהיה שומר חנם ומסר לשומר חנם או לשומר שכר. אבל אם היה שומר שכר ומסר לשומר חנם נראין הדברים שאין השומר הראשון פטור עד שיהא השומר השני מצוי לישבע. הרי שהיה מצוי לישבע ולא רצה לישבע אלא שבועה שלא פשעתי בה, שבכך הוא נפטר מאחר שאינו אלא שומר חנם הראשון חייב, שאפשר שנגנבה שלא בפשיעה, שהשני פטור והראשון חייב. הילכך נמצאת אומר שכל שהיה שומר שכר ומסר לשומר חנם אין הראשון נפטר בשבועתו של שני עד שישבע שנאנסה.
שומר שפשע ולא נעל בפני הבהמה כראוי ויצאת לאגם ומתה שם כדרכה פטור, שמאחר שמתה מאיליה אע"פ שתחלת יציאתה בפשיעה פטור מאחר שלא באה לה אונס מיתה מחמת הפשיעה. ואין בעל הבהמה יכול לטעון שהבל האגם הזיק לה והרגה. ובזה הוא שאמרו תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור. אבל אונס הבא מחמת הפשיעה הראשונה חייב, כמו שיתבאר לפנינו וכן בפרק האומנין [ע"ח ע"א]. ושם נאריך יותר בענין זה, שמדברי אחד מגדולי המפרשים נראה שאם לא היתה הבהמה למודה ליגדל באגם כלל יכול הוא לטעון שהבל האגם הוא שהזיק לה והרגה. יצאה לאגם בפשיעה וגנבה הגנב מן האגם ומתה כדרכה בבית הגנב הרי זה חייב, שאפילו לא תמות בבית הגנב היתה נשארת והוא חייב לשלם מפני שנגנבה בפשיעתו. הילכך מה לי מתה שם מה לי לא מתה.
<h2>דף לז.</h2>
האומר לשנים או לשלשה בני אדם גזלתי את אחד מכם מנה ואיני יודע איזהו מכם, אע"פ שהן אינן תובעין אותו, אם בא לצאת ידי שמים חייב ליתן מנה לכל אחד ואחד. וכן אם אמר להם מאחד מכם גזלתי מנה ומן האחד מאתים ואיני יודע איזה מכם הוא בעל המאתים, אם בא לצאת ידי שמים חייב ליתן מאתים לכל אחד ואחד. אבל בדיני אדם אינו חייב לתת אלא מאה [לכאו"א והמאה הג' יניח לפניהם] וחולקין אותו ביניהן. היו תובעין אותו וכל אחד ואחד אומר אותי גזלת והוא אומר לא גזלתי אלא מן האחד ואיני יודע איזהו, מחייבין אותו אפילו בדיני אדם לתת לכל אחד ואחד כל מה שהודה שגזל לאחד מהן. וכן אם גזל מאחד מנה ומאחד מאתים, וכל אחד ואחד אומר מאתים שלי, והוא אומר איני יודע מי הוא בעל המאתים, מחייבין אותו לתת מאתים לכל אחד ואחד, לפי שמאחר שעבר על דברי תורה וגזל קנסו אותו לשלם הכל. וראיתי לאחד מגדולי המורים שכתב שאינן נוטלין אלא בשבועת המשנה, כאותה שאמרו בשבועות [מ"ד ע"ב] בנכנס לביתו. ולא עוד אלא אפילו לא עבר אלא על של דבריהן קנסו אותו בכך, כגון שקדש בביאה אחת מחמש נשים, שאסור מדבריהן לקדש בביאה כמו שכתבנו בקדושין פרק ראשון [י"ב ע"ב], וכל אחת אומרת אותי קדש, מחייבין אותו לתת גט וכתובה לכל אחת ואחת. לא עבר [לא של תו]רה ולא של דבריהן אין מחייבין אותו כלל, כגון שלקח מקח מאחד מחמשה בני אדם ואינו יודע מאיזה מהן לקח, אע"פ שכל אחד ואחד אומר ממני לקח מניח דמי מקח ביניהן ומסתלק, כלומר שמניח אותו ביד בית דין או ביד שליש וישבע הסת לכל אחד ואחד שאינו יודע שלקח ממנו. למה הדבר דומה לאומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע שנשבע היסת ונפטר, לפי שאין מוציאין ממון מספק. ומ"מ הפרש יש ביניהן, שהאומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע, אם בא לצאת ידי שמים חייב כמו שיתבאר בבבא קמא פרק הגוזל [קי"ח ע"א], אבל לקח מאחד מחמשה בני אדם ואינו יודע ממי אע"פ שכל אחד ואחד אומר ממני לקח מניח דמי מכרו ביניהן ומסתלק ואפילו בא לצאת ידי שמים, לפי שמאחר שלא עשה איסור כלל, ואינו מעכב משלהן כלום שהרי נותן דמי המקח, אין מחייבין אותו כלל ואפילו בא לצאת ידי שמים. מה שאין כן בשחבירו תובעו מנה והוא אומר איני יודע, שהרי הוא בספק אם מעכב משל חבירו אצלו אם לאו. ולפיכך חייב בבא לצאת ידי שמים. כך הסכימו רבותי וכן מגדולי האחרונים. אבל יש מגדולי המורים שכתב שאף במקח אם בא לצאת ידי שמים חייב לתת לכל אחד ואחד. ונראין דברי[ו]. וכבר הארכתי בדבר זה ביבמות פרק האשה שלום [קי"ח ע"ב].
דברים אלו שאמרנו שמשלם גזל לכל אחד, בשודאי [עשה] איסור כמו שכתבנו. אבל אם הוא בספק אם עשה איסור אם לא, כגון האומר איני יודע אם גזלתיך אם לאו, פטור ואפילו בא לצאת ידי שמים, כמו שיתבאר בבבא קמא פרק הגוזל [קי"ח ע"א]. וכתבו רבותי שאפילו בשהלה תובעו ואומר גזלתני והוא אומר איני יודע פטור, ואפילו בא לצאת ידי שמים. ואע"פ שבאומר הלויתיך והוא אומר איני יודע ובא לצאת ידי שמים חייב, כמו שכתבנו למעלה, בזה פטור מאחר (שאנו) [שאינו] ודאי שעשה איסור כלל. כמה הדבר רחוק לחלק ביניהן כלל. אלא ודאי נראה שאפילו בגזל חייב כל שהלה תובעו ובא לצאת ידי שמים. ועוד יתבאר בפרק הגוזל באומר לחבירו גזלתיך ואיני יודע אם החזרתי אם לא, שחייב אפילו בדיני אדם.
האומר לשנים או לשלשה בני אדם אחד מכם הפקיד אצלי מנה ואיני יודע איזהו מכם, אע"פ שהן אינן תובעין אותו אם בא לצאת ידי שמים חייב לתת מנה לכל אחד ואחד. וכן אם אמר להן אחד מכם הפקיד אצלי מנה והאחר מאתים ואיני יודע איזהו בעל המאתים, אם בא לצאת ידי שמים חייב לתת מאתים לכל אחד ואחד.
היו תובעין אותו וכל אחד ואחד אומר אני הוא בעל הפקדון, או כל אחד ואחד אומר אני הוא בעל המאתים, מחייבין אותו לשלם לכולן אפילו בדיני אדם, לפי שזה פושע בפקדון הוא שהיה לו להכיר לו ולדקדק ממי קבל הפקדון או ממי לא קבל וכן היה לו לדקדק ממי קבל המאתים או ממי קבל המאה. בד"א שמחייבין אותו לתת מאתים לכל אחד ואחד בשהפקידו לו כל אחד מהן כספו בצרור שלו זה מנה וזה מאתים, אבל אם הכל היה בצרור אחד אע"פ שאמרו בשעת הפקדון שלי המאה ושל זה המאתים אין זה פושע כלל אלא הם הוא שפשעו בעצמן שהביאו ממונן בכרך אחד ולא הקפידו זה על זה. הילכך ישבע היסת שאינו יודע ונותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו. ואפילו בא לצאת ידי שמים דיו בכך. ויש מי שכתב שאם בא לצאת ידי שמים חייב לתת מאתים לכל אחד ואחד. כך הסכמת הגאונים וגדולי המורים בענין זה. ויש מגדולי המפרשים שכתב שאע"פ שהפקידו לו בשתי צרורות זה מנה וזה מאתים כל שהפקידו לו זה בפני זה כאילו הפקידו לו בצרור אחד ואינו פושע אע"פ שאמרו לו כל אחד ואחד זה צרור שלי, לפי שמאחר שאין הצרורות דברים המובדלים וניכרים לעין ואין הפרש ביניהן אלא בין גדול לקטן, בעל המאתים היה לו לחוש שמא יתחלפו והיה לו לומר שיכתוב את שמו על צרורו כדי שלא יתחלף. ולפיכך יכול הוא לטעון הייתי סבור ששותפין [אתם] מאחר שהפקדתם זה בפני זה ולא הקפדתם כלל. אבל כל שהפקידו אצלו דברים המובדלין זה מזה, כגון שהפקידו אצלו זה טלה וזה שנים, אע"פ שהפקידו לו זה בפני זה הרי זה פושע אם אינו יודע למי השנים ולמי האחד, וחייב לשלם שנים לכל אחד ואחד. וכן אם לא הפקידו אצלו בצרורות אלא שזה מנה לו וזה מנה לו נראה לומר לפי דרך זה שאם הפקיד אצלו אחד משנים ושלשה בני אדם כל אחד בפני חביריו ואחר כך אינו יודע מי מהן הוא שהפקיד אצלו, שאין זה פושע, שיכול לומר הייתי סבור ששותפין אתם מאחר שלא הקפדתם מלהפקיד זה בפני זה. ומה שאמרנו למעלה כשאמר לשנים אחד מכם הפקיד אצלי מנה ואיני יודע איזהו שאם תובעין אותו שנותן לזה מנה ולזה מנה, זהו בשלא היו שניהם במעמד אחד, אבל אם היו שניהם במעמד אחד בשעת הפקדון אינו פושע ופטור. ולשון זה נראה עיקר, לפי שכך הגירסא בכל הספרים. ועוד שדמו אותה בגמרא למפקידים שני כלים ואמרו וכן שנים שהפקידו אצל אחד שני כלים אחד יפה מנה ואחד יפה אלף זוז ובשעת התביעה זה אומר יפה שלי וזה אומר יפה שלי נותן הקטן לאחד ומוכר את הגדול או שוברו אם אינו נפסד בשבירתו, ומתוכו נותן דמי הקטן לאחד והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו. ומפקידי כלים אין דרכם להפקידם צרורין ביחד אלא כל אחד מפקיד את שלו. ואעפ"כ אמרו שאינו פושע מאחר שהפקידו זה בפני זה. ומ"מ הלכה למעשה אין לנו לזוז מדברי גדולי המורים, שעליהם אנו סומכין בכל מקום.
בד"א שאנו מחייבין אותו משום פושע, כגון שודאי פשע על הדרכים שכתבנו. אבל אם הוא מסופק אם פשע אם לאו, כגון אומר לחבירו איני יודע אם הפקדת אצלי או אם הלויתני פטור לגמרי ואפילו בא לצאת ידי שמים מאחר שאין הלה תובעו, כמו שיתבאר בבבא קמא פרק הגוזל [קי"ח ע"א]. ושם יתבאר עוד האומר לחבירו הפקדת אצלי והלויתני ואיני יודע אם החזרתי אם לאו שחייב אפילו בידי אדם. בכל מקום שחייבנו אותו לשלם בין בגזל בין בפקדון אינו משלם עד שישבע שכנגדו שבועת הנשבעין ונוטלין, שהיא כעין של תורה, כמו שכתבנו במסכת שבועות פרק כל הנשבעין. כך כתב אחד מגדולי המורים, וכן עיקר. מצאתי לאחד מגדולי המורים שכתב, הפקיד אצל חבירו פירות שאינן מדודין וערבן עם פירותיו ולא מדדן, הרי זה פושע. בעל הפקדון אומר כך וכך היו והשומר אומר איני יודע משלם בלא שבועה, שהרי חייב עצמו בתשלומין ואינו יודע כמה הוא חייב, ונמצא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם. ובמסכת שבועות [הארכנו] בענין זה. ושם יתבאר מי שהפקיד אצלו שק צרור ונאבד ובעל הפקדון אומר מרגליות היה מלא והנפקד אומר שמא סיגים היה מלא שנשבע בעל הפקדון על טענתו ונוטל. ושם יתבאר למה בעל הפירות נוטל בלא שבועה ולמה זה אינו נוטל אלא בשבועה.
הרי שכתבנו שכל שהפקידו לו בצרור אחד זה מנה וזה מאתים וכשבאו לתבעו כל אחד ואחד אומר מאתים שלי והוא אומר איני יודע שנותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו. ויש בכאן שאלה, שהרי הוא מחויב שבועה שאינו יכול לישבע והיה לו לתת מאתים לכל אחד ואחד שהרי כל אחד תובעו מאתים והוא אומר לכל אחד מנה יש לך בידי והמאה איני יודע, והרי הוא מחויב שבועה שאינו יכול לישבע לכל אחד מהן. תשובתך, שלא חייבה התורה שבועה של מודה מקצת אלא במעכב אצלו משל חבירו כלום, כגון באומר לו מאה יש לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים, שחייבתו שבועה כדי שיודה בכל חיובו כמו שכתבנו בפרק ראשון. הילכך כשאומר חמשים אני יודע וחמשים איני יודע הרי הוא מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם כל המאה. אבל זה אינו מעכב אצלו משלהם כלום, שהרי שניהם מודים שלא הפקידו לו אלא שלש מאות, אלא שזה אומר מאתים שלי וזה אומר מאתים שלי. הילכך אין כאן שוב חיוב שבועה. שאילו היה אומר יודע אני שהמאה של זה והמאתים של זה היה נאמן כדין שליש בלא שום שבועה כלל. שכך כתבו הגאונים באומר לחבירו כלי זה שבידך שלי הוא והוא אומר אינו אלא של ראובן שהפקידו אצלי, שנאמן בלא שום שבועה. הילכך אע"פ שאומר איני יודע ישבע שאינו יודע ופטור.
<h2>דף לח.</h2>
המפקיד פירות אצל חבירו אע"פ שהוא רואה שפוחתין והולכין אין לו למכרן כלל, שאפשר שהיו מפירות שדותיו שאדם נהנה בהן יותר משאר פירות שכך אמרו דרך גוזמא רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חבירו. בד"א שאינו רשאי למכרן בשלא חסרו יותר מכדי חסרונן הראוי להן בכל שנה כמו שיתבאר לפנינו. אבל אם חסרו בתוך השנה יותר מכדי חסרונן הראוי להן הרי זה חייב למכרן מפני השבת אבדה לבעלים. וכשהוא מוכרן מוכרן בבית דין, ולא ימכרם לעצמו ואפילו בבית דין מפני החשד. כיוצא בדבר אתה אומר גבאי צדקה שאין להם עניים לחלוק פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמן. גבאי תמחוי שאין להם עניים לחלוק מוכרין לאחרים ואין מוכרין לעצמן. ומ"מ אין צריכין לפרוט ולמכור בב"ד. המפקיד אצל חבירו שמן והבאיש דבש והדביש יין והחמיץ חייב למכרו מפני הפסד הקנקנים שלא יתקלקלו.
<h2>דף לח:</h2>
אע"פ שאין ב"ד חייבין להשתדל אלא בנכסי היתומים הקטנים לפי שב"ד אביהן של יתומים פעמים שחייבין להשתדל אפילו בנכסי גדולים ובני דעת כגון שבוי שנשבה. כיצד, ארבעה מיני שבויין הן, כלומר שגלו ממקומן יש שבוי שנשבה ושמעו בו שמת, ויש שבוי שנשבה ולא שמעו בו שמת, ויש שגולה ממקומו בעל כרחו כגון שברח מחמת שהרג את הנפש, ויש שגולה מדעתו בלא שום אונס. הילכך שבוי שנשבה או ברח מחמת שהרג את הנפש ששמעו בו שמת, בין שנשבה מעיר ממש בין שיצא מעירו על דעת לחזור ושבוהו בדרך, בית דין משתדלין בנכסיו ומורידין להן קרוב הראוי לירש. ואם היו שנים או שלשה ראויין לירש, מחלקין אותן ביניהן כדי שיפקחו בנכסים וישתדלו בהן ויאכלו את פירותיהן. אם באו הבעלים מחזירין להן הקרקע כמות שהוא. אבל מכל פירות שאכלו אינן מחזירין להם כלום, ולא עוד אלא אפילו שמעו בהן שממשמשין ובאין וקודם שיגיעו לעיר שמעו ואכלו פירות המצויין בקרקע הרי זה זריז ונשכר. השביחו את הקרקעות מכמות שהניחום הבעלים, הרי אלו נוטלין בכל שבח הנמצא בהן כשאר אריסין שבעיר אם למחצה ואם לשליש ולרביע. כשם שמוסרין הקרקעות ביד היורשין כששמעו בהן שמתו, כך מוסרין בידן כל המטלטלין וכל שאר נכסים הנמצאים שם. וכתב אחד מגדולי המורים שאף הן בלא רשות בית דין כלל יש להן לירד לנכסים כיורד לנחלת מורישיו. ונראה מדבריו שאף אם באו למכור הנכסים אין בית דין מוחין בידן. וזה דבר רחוק היאך יניחום למכור בשמועה בלבד, שהרי אין היורשין יורדין לנחלה לגמרי אלא בראיה ברורה כמו שכתבנו במסכת יבמות [קי"ז ע"א]. אלא ודאי אין מניחין אותן למכור. עוד כתבו רבותי שאף המטלטלין אין מוסרין בידן, כדי שלא ישמטו ויאכלו ונמצאו הבעלים מפסידין אם יבאו. וזה נראה עיקר.
היוצא ממקומו לדעת ואינו נודע מה היה לו אין ב"ד נזקקין לנכסיו כלל להעמיד להן אפטרופא ולא להוריד בהן את הקרובים. ולא עוד אלא שאם ירדו הקרובים לתוכן מוציאין אותן מידן. שלא אמרו שב"ד חייבין להשתדל בנכסי גדולים אלא כשנשבו פתע פתאום... [או] כשיצאו בטירוף הדעת מחמת שהרגו את הנפש שלא היה להן פנאי לצוות. אבל זה שיצא מתוך יישוב הדעת ולא צוה כלל הרי הוא כמאבד נכסיו לדעת, שאין בית דין נזקקין לו. הילכך כיצד דין נכסיו, אם הניח מטלטלין ביד שום אדם מניחין אותו ברשותו ואין מוציאין מתחת ידו כלל. וכן אם הניח בתים וחצירות ביד השוכרים שהם מעלין לו שכר אין מוציאין מהן שכר כלל אלא מניחין אותן לדור בתוכן כמו שעזבן הוא. הניח שדות גנות ופרדסים בורים מניחין אותן בורים כמו שעזבן. שמעו בהן שמתו מוציאין המטלטלין ממי שהיו בידו ומניחין אותן בב"ד. וכן מוציאין השכר מן השוכרין ומניח אותו בב"ד עד שיבאו הבעלים ויתנו להן או עד שידעו בבירור שמתו ויתנו ליורשין. והשדות והכרמים מורידין לתוכן אריס לשמרן ולעבדן. ואחד מגדולי המורים כתב שמורידין בהן לקרובים בתורת אריסות. ונראין דבריו.
<h2>דף לט.</h2>
שבוי שלא שמעו בו שמת וכן בורח מחמת שהרג את הנפש מוסרין ביד הקרובים הראויין לירש כל הקרקעות הצריכין עבודה, כגון שדות וכרמים גנות ופרדסין ועובדין אותן ואוכלין פירותיהן וכשבאין הבעלים נכנסין עמהן לבית החשבון בפני ב"ד, ונוטלין כשאר אריסין שבעיר מכל הפירות שאכלו ומחזירין את השאר לבעלים. וכן אם השביחו את הנכסים נוטלין כשאר אריסין שבעיר. היו שם מטלטלין אין מוסרין אותן בידן, ולא עוד אלא אפילו הניחו קמה לקצור ענבים לבצור זיתים למסוק ב"ד מעמידין אפוטרופא וקוצר ובוצר ומוסק ומניח בב"ד ואחר כך מורידין את הקרובים לגוף הקרקע לעבדו ולשמרו כמו שאמרו. ולמה אין מעמידין אפטרופא אף לגוף הקרקע ומוסרין אותן ביד הקרובים בתורת אריסות לפי שאין ב"ד מחויבין להעמיד אפטרופא על נכסי אנשים גדולים בני דעת כל שאפשר באריס. ולמה מורידין את היורש ואין נותנין אותו ביד אריס נכרי מאחר שלא שמעו בהן שמתו לפי שיכולים הקרובים לטעון שמא מת מורישנו ואין אנו רוצין להפסיד חלק אריסות. וראוי לשמוע להן, שאין לב"ד להשתדל בדבר שאפשר שיהיה בו הפסד לקרובים. ולפיכך כתבו רבותי שאם יתנדב שום אפטרופא מעצמו לומר שהוא רוצה להשתדל בנכסים בתורת אפטרופוס מבלי שיטול חלק אריסות שומעין לו. היו שם קרקעות שאינן צריכות עבודה, כגון בתים ופונדקאות שהיו עומדין לשכירות או כיוצא בדברים אלו כלומר שהן דברים שאינן עומדין לאריסות, כתב אחד מגדולי המורים שאין מוסרין אותו ביד הקרובים אלא מעמידין להן אפטרופא שיגבה שכירותן ויניח בב"ד עד שיבאו בעלים ויחזירו להן או עד שידעו ויתנו ליורשים. ודבר זה סיוע למה שכתבתי בשם רבותי שכל שיש שם אפטרופא מתנדב מעצמו אין מוסרין הנכסים ביד הקרובים.
הרי שאמרנו שאין מורידין קרוב לנכסי קטן אפילו בתורת אריסות, בין קטן שנשבה בין שישנו מצוי, אבל אחר מורידין בין בתורת אפוטרופוס בין בתורת אריסות אם שמא לא יזדמן אפטרופא שירצה לטרוח. מה טעם שמורידין אחר ואין מורידין קרוב, לפי שיש לחוש שמא יארכו הימים שקרוב זה ירד לנכסים אלו לאריס או לאפטרופא ויטעון הוא לכל העולם שמחלק ירושתו באו לו ואין מי שיודיע לקטן שנכסים אלו היו שלו שבאו לחלקו כדי שיבא ויוציא מתחת ידו ונמצא הקטן מפסיד את שלו. אבל כשמורידין איש נכרי אין לחוש לכך, שהוא אינו יכול לטעון שבאו לו בירושה מאחר שאין לו קורבה עמו בשום צד, ולטעון שלקחן מן הקטן אינו יכול שהקטן אינו בר מכירה. ולא עוד אלא אפילו יהיו בידו כמה שנים אחר שיגדל הקטן אינו יכול לטעון שלקחן ממנו לאחר שהגדיל ואכלן שני חזקה, שאם כן עדיין החששא במקומה עומדת והיאך מורידין אפילו נכרי לנכסי הקטן. אלא ודאי כל שלא יביא ראיה שאכלן שלש שנים בחיי האב אין לו חזקה לעולם. וזהו מה שאמרו דרך כלל אין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל. ולפיכך מורידין איש נכרי לנכסי הקטן שיודיעו אותו כל העולם שהיו של אבותיו ויבא ויוציא מתחת ידו. כך הסכימו כל המפרשים וכל בעלי הוראה, אלא שאחד מגדולי המורים כתב שאם החזיק בהם שלש שנים לאחר שהגדיל הקטן יכול לטעון שלקחה ממנו. ואין לסמוך עליו בדבר זה כלל. וכבר הארכתי בזה בכתובות פרק האשה שנתאלמנה [י"ז ע"ב]. ועוד אאריך בזה בפרק המקבל [ק"י ע"א].
<h2>דף לט:</h2>
זה שאמרו שאין מורידין קרוב לנכסי קטן, אין הפרש בין קרוב שראוי לירש את הקטן בין שאינו ראוי ליורשו, שהרי אתה למד ממעשה הזקנה שכתבנו למעלה שאפילו דודתו שהיא אחות אמו שאינה ראויה לירש אותו לא הורידו אותה לנכסיו כלל. ולא עוד אלא אפילו קרוב מחמת קרוב שהוא נכרי אצל הקטן אמרו שאין מורידין אותו לנכסי הקטן, כגון שני אחין מן האב שהאחד קטן והאחד יש לו אח מן האם אין מורידין אותו לנכסי הקטן. וכן שני אחין מן האם שהאחד קטן אין מורידין את הגדול לנכסי הקטן ואע"פ שאינן ראויין לירש זה את זה. אין הפרש בדבר זה בין שדות וכרמים לבתים בשום דבר מקרקעותיו של קטן אין מורידין קרוב. וכן אין הפרש בדבר זה בין עשו ביניהן שטר חלוקה בין לא עשו, שמא יארכו הימים ולא ידעו איזה היה חלק הקטן. וכתב אחד מגדולי המפרשים שאם האחין ניזונין ומתפרנסין ביחד זה עם זה והנכסים משותפין ביחד שלא חלקו כלל והן בחזקת האחין השותפין הגדולים יורדין לכל הנכסים ומשביחין אותן, שהרי אין לחוש לכלום מאחר שכולן ניזונין ומתפרנסין ביחד, וחולקין את השבח על הדרך [שכתבנו בבבא בתרא] פרק מי שמת [קמ"ג ע"ב] בענין מי שהניח בנים גדולים וקטנים. אבל אם חלקו את הנכסים אע"פ שהם ניזונין ומתפרנסין ביחד או שלא חלקו את הנכסים ואינן ניזונין ומתפרנסין ביחד בזו היא שאמרו אין מורידין קרוב לנכסי קטן. היו לקטן מעות, כתב אחד מגדולי המורים שמוסרין אותן אפילו ביד קרוב, שדרך כלל אמרו [ע' ע"א] מעות של יתומים בודקין אדם שיהיה הגון ונאמן ונכסיו בשלוה ולא שמע שמתא דרבנן מעולם ומוסרין אותו לו, כמו שיתבאר לפנינו בפרק איזהו נשך. ובדבר זה לא חלקו חכמים בין קרוב ורחוק. והוא הדין לשאר מטלטלין. אבל בקרקעות אפילו בדוק ונאמן אין מורידין.
אע"פ שאמרנו מורידין קרוב לנכסי שבוי, אם היה אותו קרוב קטן אין מורידין אותו לתוך הנכסים שמא יפסידם, אלא מורידין בהן אפטרופוס. ולא עוד אלא אפילו היו שלשה קרובים או ארבעה שראוי מן הדין לחלוק להם הנכסים בתורת אריסות כמו שכתבנו למעלה [ל"ח ע"ב], אם היה אחד מהן קטן אין מורידין אחד מן הקרובים לתוך נכסים כלל, אלא מאחר שהיו צריכין להעמיד אפטרופא לחלק המגיע לו לקטן מעמידין אפטרופוס לכל הנכסים. ומעשה בזקנה אחת שהיו לה שלש בנות, ונשבית היא ואחת מבנותיה, ונשארו שתי הבנות, ומתה האחת מהן והניחה בן קטן, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו מה יהא בנכסים אם נוריד את הקרובים לנכסים הנה האחד קטן ושמא לא מתה הזקנה ואין מורידין קטן לנכסי שבוי. ואם נניחם ביד הבת דודתו של קטן, שמא מתה הזקנה ויש לו לקטן חלק בנכסים ואין מורידין קרוב לנכסי קטן, שאין מן הדין להוריד קרוב לנכסי קטן, כמו שיתבאר, אלא מאחר שיש לנו להוריד אפטרופא לחלקו של קטן דין הוא שנוריד אפטרופוס לכולן. לסוף שמעו שמתה הזקנה. הורידו בשליש הנכסים לבת, ובשליש האחר לקטן, והשליש האחר של הבת השבויה הורידו לו אפטרופא מן הטעם שאמרנו לפי שלא שמעו בה שמתה. ממה שכתבנו למעלה [ל"ח ע"ב] שהטעם שמורידין אריס ולא אפטרופא לנכסי השבוי הגדול לפי שאין ב"ד מחויבין להעמיד אפטרופא לגדולים נראה שיש ללמוד דלנכסי קטן אין מורידין אריס לעולם כל שמוצאין אפטרופא. וכן מעשה הזקנה מוכיח כן לגמרי, שהורידו אפטרופוס לנכסי הזקנה השבויה ולא אריס.
מי שהיו לו אחין במדינת הים שלא היה יודע בהן כלל ובשעת מיתת אביו ירד לתוך הנכסים כיורש והשביחן ונטע גנות ופרדסים ואחר כך באו האחין ותבעו חלקן, אם היו אותן אחים שבמדינת הים קטנים בשעת מיתת האב כשירד זה לנכסים, חולק עמהן חלק כחלק בשוה [בין] בעיקר הנכסים בין בשבח, שמאחר שהיו קטנים בין שהיו כאן בין שהיו במדינת הים הדין נותן לחלוק עמהן ושלא ליטול בשבח כאריס כלל, לפי שאם היו במדינת הים ירידתו לנכסים שלא כדין היתה, ואע"פ שלא היה יודע בהן, לפי שאין מורידין קרוב לנכסי קטן. ומאחר שכן אין לו ליטול בשבח אלא חלקו המגיע לו. וכן אם היו כאן ולא היו מתפרנסין ביחד, שלא כדין ירד כמו שכתבנו. ועוד שאפילו היו מתפרנסין ביחד ואפילו היה גדול יודע ומחל כמו שיתבאר מאחר שלא בא לבית דין ואמר ראו מה שהניח לנו אבינו והריני משביח לעצמי. אבל אם היו גדולים והיו במדינת הים נוטל כמה שהשביח בחלקם של אחים כשאר אריסין שבעיר. אבל אם היו כאן וירד והשביח אינו נוטל כאריס כלל, שמאחר שהיו כאן והיה יודע בהן מדעתו עשה ומחל מאחר שלא בא לב"ד כמו שאמרנו. כך מוכחת סוגייתנו שבכאן לפי דברי גדולי המורים. וכן דעת האחרונים. וממנה אתה למד למה שאמרו בפרק מי שמת [ב"ב קמ"ג ע"ב], שהניח בנים גדולים וקטנים, והשביחו גדולים את הנכסים השביחו לאמצע, שהוא הדין אפילו כולן גדולים והשביחו מקצתן את הנכסים שהשביחו לאמצע. אלא שבנוהג שבעולם דברו, ולפי שאין הקטנים יודעין להשביח. וכל האמור בענין זה שהשביחו לאמצע, אין הדברים אמורים אלא בשהשביחו את הנכסים בדמי תפיסת הבית, אבל השביחו את הנכסים משלהן השביחו לעצמן, כלומר שנוטלין כאריס במה שהשביחו בשל אחין, כמו שכתבנו בפרק מי שמת [שם]. ולאחד מגדולי המורים ראיתי עירוב דברים בענין זה, שכתב סתם בנים גדולים וקטנים והשביחו גדולים את הנכסים לאמצע, שנראה מתוך דבריו שאין הדברים אמורים אלא בקטנים. ואחר כך כתב מי שירש את אביו והשביח את הנכסים ובנה ונטע ואחר כך נודע שיש לו אחים במדינה אחרת אם היו גדולים הואיל ולא ידע שיש לו אחין שמין לו כאריס. הנה משמעות דבריו בזה שאם ידע בהן מחל, כמו שכתבנו. והרי דבריו כסותרין זה את זה. ממה שנאמר בגמרא במקום זה נראה שמי שבא לו אח ממדינה אחרת שלא היה יודע בו אינו חייב לתת לו חלקו מן הפירות שאכל מיום שירד לנכסים, וזה תימה למה לא יחייבוהו לשלם לו חלקו מכל הפירות שאכל. וצריך להתיישב בדבר זה. בכל מקום שאמרנו בענין זה שאין לו לירד לנכסים, אם ירד והשביח עד שלא הספיקו ב"ד לסלקו, הרי הוא כיורד לשדה חבירו ונטעה שלא ברשות ששמין לו וידו על התחתונה, כמו שיתבאר לפנינו בפרק המקבל [ק"י ע"ב], שאם השבח יתר על ההוצאה אין לו אלא הוצאה בלבד, ואם ההוצאה יתירה על השבח אין לו אלא הוצאה שיעור שבח.
מי שבא לדין עם מי שתקיף ממנו והוא איש אלם ויש לו עדים לתובע וטוען שמתיראין לבא להעיד מפני בעל דינו שהוא איש זרוע ואלם, מחייבין את הנתבע להביא אותן עדים שטוען בעל דינו שיש לו כנגדו. ומעשה באיש זרוע שבא לו אח ממדינת הים וטען שאינו מכירו, ואמר האח שיש לו עדים שיודעין שהוא אחיו, וחייבוהו לאיש זרוע שילך הוא ויביאם שיעידו מה שיודעין בדבר, וטען ואמר המוציא מחבירו עליו הראיה ואין לו להביא, ואמרו לו ב"ד כך אנו דנין לך ולכל בעלי זרוע שכמותך. ויש מי שהוסיף לומר שלהביא הוא עדים שאינו אחיו חייבוהו. ואם הוא לא יביא עדים שאינו אחיו שיחייבוהו לתת לו חלקו. וזהו מה שאמר להן המוציא מחבירו עליו הראיה. וזה ודאי דבר רחוק, אע"פ שהגרסאות מודין להן, שאם אתה אומר כן לא הנחת חיים לאיש זרוע שכל העולם יתבעו אותו ואם לא יביא ראיה ישלם. אלא ודאי הלשון הראשון עיקר.
<h2>דף מ.</h2>
שיעור ידוע נתנו חכמים לכל מין ומין של תבואה כמה דרכו של כור לחסר בכל שנה, לחטין ולאורז קלוף תשעה חצאי קבין לכור, ולאורז שאינו קלוף שלש סאין לכור, לשעורים ולדוחן תשעה קבין לכור, זרע פשתן בגבעולין שלש סאין לכור, בלא גבעולין אינו חסר כלום. הילכך המפקיד אחד ממינין אלו לחבירו אע"פ שמצא בהן חסרון לכל כור וכור כשיעור הזה בכל שנה ושנה אין לו עליו תביעה של כלום. אבל אם מצא בהן חסרון יותר מזה השיעור ישבע שלא שלח בהן יד ונפטר.
עבר הנפקד וערבן עם פירותיו מודדין את הכל ונותנין חסרון לכל כור וכור על הדרך שאמרנו. ואם נמצא בהן חסרון יותר מן השיעור שאמרנו ישבע שלא שלח בהן יד ופטור. וכן אם נסתפק הנפקד מפירותיו לאחר שעירב את ה[פירות] ויודע כמה נסתפק מחשבין את הכל לפי הזמן ולפי המדה על הדרך שאמרנו. נסתפק מהן ואינו יודע כמה מודד לו לנפקד את שלו ומוציא לו חסרונות על הדרך שאמרנו ולא יותר כלל, שמן הסתם אין דרכן של פירות לחסר יותר מן השיעורין שאמרנו. בד"א שמוציאין חסרונות אלו שאמרנו בשהפקיד אצלו בימות החמה שהתבואה יבשה והחזיר לו גם כן בימות החמה. אבל אם הפקיד אצלו בימות החמה והחזיר לו בימות הגשמים אין מוציאין לו חסרונות כלל, לפי שהן מותירות. ומדברי אחד מגדולי המפרשים נראה שאין לחלק בדבר, ולעולם מוציא לו חסרונות ואע"פ שהפקיד אצלו בימות הגשמים והחזיר לו בימות החמה. שיעור חסרון היין בשנה שתות. שיעור חסרון השמן שלש לוגין למאה לוג, כיצד לוג ומחצה שמרים ולוג ומחצה בליעת הקנקנים. הפקיד אצלו שמן מזוקק אינו מוציא חסרונות. היו הקנקנים ישנים אינו מוציא לו בלע. פקטים הוא פסולת הזיתים שצף על פני השמן. ואם היו בו פקטים בשמן זה שהפקיד אצלו מחזיר לו פקטים כפי השיעור שהיה בו. כל דברים אלו שאמרנו ביין ושמן בשערבן עם שלו ונסתפק מהם ואינו יודע כמה נסתפק, כפי מה שכתבנו בענין תבואה.
<h2>דף מ:</h2>
האומר לחבירו שמן מזוקק אני מוכר לך אין על הלוקח לקבל שמרים כלל וכל שכן פקטים. בד"א בשאמר לו מזוקק, אבל לא אמר לו מזוקק חייב לקבל לוג ומחצה שמרים למאה, אבל פקטים אינו מקבל כלל. בד"א בשנתן לו מעות בתשרי והוא מקבל ממנו השמן בניסן במדה של ניסן שהיא קטנה, לפי שבניסן כבר השמן צלול ואין מודדין במדה שמודדין בה בתשרי שהיא גדולה לפי שהיא שעת בית הבדים של שמן ויש בו פקטים. הילכך מאחר שנותן השמן במדה הקטנה של ניסן אין לו לקבל פקטים ואע"פ שנתן לו המעות בתשרי. אבל אם עכשו בניסן מודד לו במדה גדולה של תשרי יש [לו] לקבל פקטים לפי הנהוג באותו מקום. וכבר הארכנו במוכר פירות לחבירו כמה טנופת או כמה עפרורית מקבל עליו לכל מין ומין בבבא בתרא פרק המוכר פירות [צ"ג ע"ב]. ושם כתבתי שבענינים אלו הכל כמנהג המדינה. ולפנינו בסוף פרק הזהב [ס' ע"א] נאריך בענין זה.
השומר מיד ששלח יד בפקדון נעשה ברשותו וחייב באונסיו, שנאמר אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. הילכך כל שהגביה את הפקדון על דעת לגוזלה או על דעת לשלוח בה יד על הדרך שיתבאר לפנינו או על דעת להשתמש בו ולהחזירו מיד, שזהו שואל שלא מדעת בעלים, מיד שהגביהה על דעת אחד מכל אלו נעשה עליו גזלן וחייב באונסיו, לפי שאפילו שואל שלא מדעת מיד שהגביהה על דעת להשתמש בה אע"פ שלא נשתמש נעשה עליו גזלן וחייב באונסיו אפילו הוא שומר חנם. הילכך המפקיד חבית אצל חבירו וטלטלה כלל אפילו על מנת להשתמש בה, כגון שטלטלה לעלות עליה להוריד גוזלות מן השובך או כל כיוצא בדברים אלו, ונשברה חייב לשלם, ואע"פ שלא נשתמש בה כלל. ואין צריך לומר בשנשברה מתוך ידו אפילו באונס אלא אע"פ שנשברה באונס אחר שהניחה חייב, ואין צריך לומר בשלא יחדו לו בעלים מקום בבית השומר, שהרי לא היה להם מקום מיוחד ולא החזירה למקומה ממש, אלא אע"פ שיחדו לה הבעלים מקום בבית השומר והחזירה לאותו מקום שייחדו לה הבעלים ממש, הרי זה חייב, לפי שהמגביה את הפקדון לאחד משלשה דברים אלו שאמרנו אינו יוצא מידי השבה עד שיודיע את הבעלים, לפי שמיד שהגביהה כלל על דעת דברים אלו שאמרנו כלתה שמירתו. הילכך כשהחזיר בלא דעת בעלים לא עשה ולא כלום, שהרי לא החזיר לרשות הבעלים, ומה שהחזיר לרשותו אינו כלום שהרי כלתה שמירתו ואינו עומד במקום בעלים. וזהו שאמרו רועה שגנב טלה מן העדר שהופקד אצלו, ונפקד שגנב הכיס שהופקד אצלו, אע"פ שהחזיר למקום שגנב צריך דעת בעלים, ולא יצא ידי השבה עד שיודיעם והרי הם ברשותו לאונסין. כל דברים אלו שאמרנו בשומר שגנב מרשותו והחזיר לרשותו. אבל גנב מרשות בעלים מבלי דעת בעלים יתבאר בבא קמא בפרק הגוזל [קי"ח ע"א]. ובסוף הפרק [מ"ג ע"א] נאריך יותר בדין שליחות יד. טלטלה לצרכה, כגון שהיתה עומדת במקום התורפה, בין שנשברה מתוך ידו באונס בין לאחר שהניחה הרי זה פטור בין שהחזירה למקום שייחדו לה הבעלים בין שהחזירה למקום אחר, מאחר שלא טלטלה משם אלא לפי שהיה מקום סכנה.
<h2>דף מא.</h2>
זה שחייבה תורה באונסין את השולח יד בפקדון, עיקר שליחות יד הוא שיתכוין ליטול מקצתו אע"פ שהוא מתכוין לשלמו ולא לגוזלו. ומ"מ כשהגביהו על מנת לשלוח בו יד אע"פ שלא הספיק לשלוח בו יד עד שאירע אונס בפקדון, הרי זה חייב. וזהו מה שאמרו שליחות יד אינה צריכה חסרון כלל. משך בהמה על מנת להשתמש בה כל שהו, זהו שליחות יד שלה, שאי אפשר לבהמה שלא תכחוש מחמת תשמיש. וזהו חסרונה. כך כתב אחד מגדולי המפרשים. ויש מי שכתב ששליחות יד אינה צריכה חסרון כלל, לא בתחלה ולא בסוף. ולפי דבריו נמצא שואל שלא מדעת ושליחות יד הכל אחד.
<h2>דף מב.</h2>
המפקיד מעות אצל חבירו בשוק וצררן בסדינו והפשילן לאחוריו ואבדו, הרי זה פושע וחייב, שאין זו שמירה, מאחר שהפשילן לאחוריו. אלא היה לו לאוחזן בידו עד שילך לביתו ויצניעם. וסמך לדבר וצרת הכסף בידך, אע"פ שצרורין יהיו בידך. וכן אם מסרן בביתו לבנו ובתו הקטנים ונעל בפניהם שלא כראוי, הרי זה פושע וחייב שלא שמר כדרך השומרים.
אע"פ שאמרנו למעלה שכל שמסר לבניו הקטנים הרי זה פושע, בד"א במעות או כיוצא בדברים אלו שאע"פ שנמסרו לו בשוק אפשר היה לו לאוחזן בידו עד שיגיע לביתו. אבל הפקידו לו בשוק דבר של משוי, כגון עורות וכיוצא בדברים אלו, ומסרן לבניו הקטנים ונאבדו הרי זה פטור, שלא עלה על דעת שיטעון הוא בשוק עורות על גבו.
מי שהפקידו אצלו בגדים ונקבום עכברים, אם היה שומר שכר ולא היה לו חתול חייב, שהיה לו לקנות חתול שיצילנו מן העכברים, כמו שאמרנו ברועה היה לו לקדם ברועים ומקלות אם שומר שכר בשכר ואם שומר חנם בחנם. הילכך אם היה שומר חנם לא היה צריך לקנות חתול ופטור. בד"א ב[שהניחם] במקום הראוי לאותן חפצים, כגון שהיו בגדי משי והניחם בתיבתו, או שהיו בגדים והניחם בבית במקום הראוי להן. אבל אם היו בגדי משי והניחן בבית או שהיו שאר בגדים והניחן במקום שאינו מקומן ונקבום עכברים, הרי זו פשיעה, ואפילו הוא שומר חנם חייב.
אע"פ שאמרו שאין למעות שמירה אלא בקרקע או טמונים בכותל בטפח הסמוך לקרקע או לשמי הקורה, אין הדברים אמורים אלא במקום שמצויין גנבים מגששין בקרקע ומטפחין בכותלים ופורמין הגגות. ולפיכך לא מצאו להן תקנה אלא בטפח הסמוך לקרקע או לשמי קורה. אבל בזמן שאין גנבים כאלו מצויין דיו שיתנם בתיבתו וינעול עליהן כדרך שעושה בשלו. ובלבד שיהא מקום הראוי לשמירה. כך כתבו המפרשים. אבל מדברי אחד מגדולי המורים נראה שבכל מקום ובכל זמן אע"פ שאין גנבים מצויין צריך שיקברם בקרקע או בכותל. וכך הדברים נראין אע"פ שגדולי האחרונים כתבו כלשון הראשון. הילכך אפילו שומר חנם צריך לקוברם. ואם לא קברן הרי זה פושע. וכשהוא קוברן צריך להעמיק להן טפח. אבל פחות מכן אינו כלום. אע"פ שחייב לקוברן על הדרך שאמרנו, אם הפקידן אצלו בערב שבת ולא קברן והניחן במקום הראוי לשמירה ונגנבו בשבת פטור, שבערב שבת לא הטריחו לקברן. ואם שהה למוצאי שבת שיעור לקברן ולא קברן חייב. ואם תלמיד חכם היה הנפקד, אפילו שהה למוצאי שבת כשיעור הזה פטור, שמא היה צריך לחזר אחר יין להבדלה. ויש מי שכתב שלא אמרו אלא בשהמפקיד תלמיד חכם, שיש לומר שלא קברן מיד לפי שהיה חושב שמא יבא ליקח מעות לקנות יין להבדלה.
הרי שקבר את הכספים בקרקע ונגנבו, אם היה שומר שכר חייב, שאין שומר שכר פטור אפילו מן האונסין עד שיהא יושב ומשמר וארעו אונס, כגון לסטים מזויין או כיוצא בו, כמו שיתבאר לפנינו בפרק הפועלים [צ"ג ע"א], שנאמר הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה. וכן אתה אומר בשאר פקדונות אע"פ שנתנן במקום הראוי לשמירה כל דבר ודבר כפי מה שראוי לו וכפי דרך שמירתו חייב עד שיהא יושב ומשמר, כך כתבו הגאונים, ועמהם הסכימו האחרונים. וכן ראוי להורות, אע"פ שיש מי שכתב שכל שטמן כספים בקרקע, שזו היא שמירתן, ושמר כל שאר דברים כפי הנהוג, אם נגנבו פטור, שהרי זה כאונס. היה שומר ונאנס בחולי או שנשבה ובשעה [ההיא] נגנב הפקדון, יש מגדולי האחרונים שכתב שהרי הוא כאילו אירע אונס בגוף הפקדון ופטור.
אע"פ שאמרנו ששמירת מעות אינה אלא בקרקע או בכותל, בד"א בכותל של לבנים או של אבנים, אבל אם טמנן בכותל של קנים או של עצים ונגנבו משם חייב, ואפילו הוא שומר חנם. שאע"פ שלענין גנבים שמירה היא לענין דליקה אינה שמירה, והרי זו פשיעה. ומאחר שפשע בתחלה לענין דליקה, אע"פ שנאבד בגנבה שהוא אונס אצל שומר חנם, הרי תחלתו בפשיעה וסופו באונס, וחייב מאחר שבא לו האונס מחמת הפשיעה, כמו שכתבנו למעלה. ובפרק הפועלים אאריך יותר בזה.
שומר שהפקידו אצלו ואמר איני יודע באיזה מקום הנחתיו, הרי זה פושע וחייב, ואפילו הוא שומר חנם. בד"א בשאמר איני יודע באיזה מקום הנחתיו, אבל אמר בכאן הנחתיו ואיני יודע מה היה לו פטור. וזו היא אבדה ששומר חנם פטור עליה. והוא שיהא מקום שראוי לשמירה לאותו דבר כמו שאמרנו.
כבר כתבנו למעלה שכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד. ומעשה באדם אחד שהפקידו אצלו מעות, ובא לביתו ומסרן לאמו, ונטלתן והניחתן בארגז מקום שאינו ראוי לשמירה ונגנבו, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו אם נאמר לו שישלם יאמר אני לאמי מסרתים וכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד. אם נאמר לאמו שתשלם לפי שלא קברתן או שלא נתנתן במקום הראוי לשמירה על הדרך שכתבנו למעלה, תאמר לא אמר לי שהן של פקדון כדי שאקברן. אם נאמר לו למה לא אמרת לה שהן של פקדון יאמר כל שכן שהיה לה ליזהר בהן כשתחשוב שהן שלי. הילכך ישבע הוא שאותן מעות בעצמן מסרן לאמו, ותשבע אמו שהניחתן בארגז ונגנבו ונפטרו שניהן. וכבר כתבנו למעלה [ל"ו ע"ב] שאע"פ שאינה מצוייה לישבע או שפשעה ואין מה שתשלם אין על בעל הבית תשלומין כלל כל שמסרן לבני ביתו. זה שחייבו את הבן שבועה שמסרן לאמו אע"פ שהיא היתה מודה בדבר, לפי שמעות אינן דבר מסוים ואפשר שמעות אחרים הוא שמסר לו. אבל כל שהוא דבר מסויים ובני ביתו מודין שקבלו אותו דבר ממנו אין על בעל הבית שבועה כלל, אלא בני ביתו נשבעין ונפטרין. ונראה לומר שאין דברים אלו אמורים אלא בשומר חנם, אבל שומר שכר חייב לשלם מאחר שלא הודיעה בפירוש שהיו של פקדון.
<h2>דף מב:</h2>
המוכר לחבירו בהמה שיש בה מום שראויה למות מחמתו ומתה, הרי המוכר חייב להחזיר את המעות, ומחזירין לו את הנבלה, בין שמתה ברשותו של לוקח בין שמתה ברשות הרועה, שכל המוכר בהמה לחבירו על דעת למסרה לרועה הוא. כיצד, הרי שמכר שור לחבירו לחרישה ולא היו בפיו טוחנות ולא היה יכול לאכול ומת הרי זה חייב להחזיר את הדמים. ואין הפרש בדבר זה, בין שהיה המוכר בעל הבית שהיה יודע במום זה, בין שהיה ספסר הלוקח מזה ומוכר לזה שאפשר שלא היה יודע, בכל ענין חייב להחזיר את הדמים ללוקח. וכן אין הפרש בדבר זה בין שמת ברשות לוקח בין שמסרו לרועה ומת ברשותו כמו שאמרנו, אלא שאם היה ספסר שאפשר שלא היה יודע יש לו לחזור אצל הרועה ולדון עמו. כיצד, הרי שמסרו הלוקח לרועה והרועה נתנו בין הבהמות ונתן לפניו מאכל ומת, אם היה הרועה שומר חנם, הרי פטור מאחר שנתנו בין הבהמות והשליך לו מאכל כשאר הבהמות. ואם היה הרועה שומר שכר הרי המוכר בא ודן עמו כאילו היה שומר שלו, ואומר לו אע"פ שנתת אותו בין הבהמות היה לך לראות אם היה אוכל אם לאו מאחר שאתה שומר שכר, והיה לך להודיעני ואשחטנו מיד או אחזירנו לבעליו. הילכך נשבע הספסר שלא היה יודע ומשלם לו הרועה. למה הדבר דומה, למה שכתבנו למעלה [ל"ה ע"ב] שהשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ביד השואל שהמשכיר בא ודן עם השואל כאילו הוא השאילה לו. הילכך בכאן גם כן יבא המוכר וידון עם הרועה ומשלם לו. כמה משלם לו, דמי שור העומד לשחיטה, ולא דמי שור העומד לחרישה כפי מה שמכרו הוא. ויש מגדולי המפרשים שכתב שאינו משלם לו אלא שני שלישים מכל מה שהיה שוה הבשר אם היה נשחט, ומדרכי הפשרה הוא שאמרו כן, ואין טעם ברור לפשרה זו. ונראה לומר שאם לא היו שם בהמות אחרות אלא הוא לבדו, בין שמת ברשות הרועה בין שמת ברשות הלוקח, אין על הבעלים לשלם כלל מאחר שהיה ספסר ולא הודיעוהו מאחר שהיה רואה שלא היה אוכל. נמצאת למד מדברים אלו שכתבנו, שהמוכר לחבירו דבר שיש בו מקח טעות, אע"פ שהוא אינו יודע באותו מום כגון ספסר זה שאמרנו, המקח בטל ומחזיר לו את הדמים, אע"פ שנאבד אותו דבר מחמת אותו המום. כך הסכימו כל המפרשים בדבר זה. אבל אחד מגדולי המורים יש לו דרך אחר בזה, וכתב שאם המוכר היה ספסר אין עליו לשלם לבעלים כלל, לפי שיכול לטעון מאחר שלא הייתי יודע אין לי להפסיד, שאילו הודעתם אותו לי הייתי מחזירו לבעליו והיה מחזיר את הדמים, עכשיו שלא הודעתם אותי למה אפסיד. הילכך נשבע שלא היה יודע ונפטר. עוד נראה מדבריו שאפילו היה המוכר בעל הבית אין עליו להחזיר את הדמים אלא כשהעמידוהו עם בהמות אחרות, שאז אי אפשר להם להכיר אם היה אוכל אם לא. אבל כל שהיה הוא בפני עצמו, שאפשר להן להכיר ולראות שלא היה אוכל, היה להן להחזירו לו מיד והיה שוחטו. אע"פ שאפטרופא של יתומים אם פשע בשל יתומים חייב, על הדרך שכתבנו בגיטין פרק הניזקין [נ"ב ע"א], אפטרופא שלקח לצורך היתומים בהמה שאין לה טוחנות במה שתאכל אין זה פושע, שדבר שאינו מצוי הוא, ולפיכך לא היה לו לעיין.
הרי שאמרנו למעלה שכל המפקיד על דעת בני ביתו של אדם הוא מפקיד, כלומר כל הסמוכים על שולחנו. ומעשה באחד שהפקידו אצלו כשות, שהוא זרע [שנותנין] אותו לתוך השכר, והיה לו לנפקד כשות אחר, ואמר לאשר על ביתו הטל לתוך השכר מזה הכשות, והלך השליח והטיל מאותו של פקדון שהיה בצדו, ונעשה אותו שכר חומץ. ובא מעשה לפני חכמים, ואמרו אם נאמר לבעל הבית שישלם יאמר אני משלי הראיתי לו שיטיל. נאמר לאשר על ביתו שישלם, יאמר לא אמר לי מזה הטל ומזה לא תטיל, על כן הייתי סבור שלא אמר לי כמקפיד בדבר אלא כאומר לי מזה תוכל להטיל אם תרצה, על כן לא חששתי. הילכך שניהן פטורין מאחר שאין כאן פשיעה לאחד מהן, והפסיד בעל הפקדון את שלו מאחר שנעשה השכר חומץ. שאם לא נעשה חומץ היה חייב בעל הבית ליתן לו כשיעור מה שההנה אותו הכשות בשכר שלו. היה בו שום ענין שאפשר לו לבעל הבית להכיר שמשל פקדון היה מטיל ושתק הרי זה חייב. כיצד, הרי שהיה אותו כשות של פקדון במקום רחוק יותר משלו, והיה רואה את השליח שהיה מתאחר בכדי שיכול להביא לו מאותו של פקדון, בודאי הכיר בדבר וגלה בדעתו שטוב בעיניו שיביא לו מאותו של פקדון, הילכך חייב לשלם. ונראה לומר שאין כל דברים אלו אמורים אלא בשומר חנם, אבל שומר שכר בין כך ובין כך חייב לשלם. ולאחד מגדולי האחרונים ראיתי שכתב, שבשומר שכר הדברים אמורים, שאילו בשומר חנם לא היו מחייבין אותו על התאחר השליח. וזה ודאי תימה, אם שומר שכר היה היאך פטרו אותו, שהרי לא שמר כל צרכו. עוד נראה לומר שמה שאמרו כל המפקיד על דעת בני ביתו של אדם הוא מפקיד, אין הדברים אמורים אלא בבני ביתו הרגילין תמיד להיות על שולחנו, אבל בפועליו העושים עמו מלאכה לפעמים אין לומר כן. וזה שלא חייבו את בעל הבית בענין זה של כשות על מעשה שלוחו, אע"פ שנראה מלשון הגמרא שלא היה בכל עת סמוך על שולחנו אלא אומן של שכר היה, לפי שלא היה בכאן עסק שבועה כלל וגם לא פשיעה. אבל אם היה שם עסק שבועה יכול היה בעל הפקדון לטעון אתה נאמן לי בשבועה ושלוחך אינו נאמן. עוד נראה לומר שלא אמרו שבני ביתו כמותו אלא באותן בני ביתו שהוא רגיל להפקיד אצלן, אבל בני ביתו שאינו רגיל להפקיד אצלן דבר פשוט הוא שאין לומר בהן כל המפקיד על דעת בני ביתו הוא מפקיד.
<h2>דף מג.</h2>
המפקיד מעות אצל שולחני צרורין וחתומין אין לו רשות להתירן ולהשתמש בהן. הילכך אין דינו עליהן אלא כשומר, אם שומר חנם כשומר חנם, ואם שומר שכר כשומר שכר. היו קשורין ואינן חתומין אפילו קשורין בקשר משונה התירו לו להשתמש בהן. הילכך אם אבדו או נגנבו חייב באחריותן כדין שומר שכר אע"פ שלא נשתמש בהן כלל, שבאותה הנאה שהתירו לו להשתמש בהן כרצונו עשאוהו כשומר שכר אע"פ שאינו אלא שומר חנם, עד שישתמש בהן ויהיה חייב באחריותן לגמרי, אבל כל שלא נשתמש בהן אינו עליהן אלא כשומר שכר. ולמה אמרו בדמי אבדה שאע"פ שלא נשתמש בהן חייב באחריותן לגמרי משום שמותר להשתמש בהן כמו שכתבנו בפרק אלו מציאות [כ"ט ע"א], לפי ששומר אבדה הרי הוא כשומר שכר, ולפיכך בהנאת תשמישן העלו אותו משומר שכר לשואל, אבל סתם שולחני שאינו אלא כשומר חנם בהנאת תשמישן העלו אותו משומר חנם לשומר שכר. ולפי טעם זה נראה לומר, שאם השולחני שומר שכר חייב באחריותן לגמרי אע"פ שלא נשתמש בהן. ויש מי שנתן טעם אחר בדבר, שדמי אבדה בטוח הוא בתשמישן יותר משולחני מאחר שאין להם בעלים ידועים, אבל שולחני מתירא הוא שמא היום או מחר יבואו לתובען ואינו בטוח בתשמישן, ולפיכך לא עשאוהו אלא כשומר שכר. לפי טעם זה שאם הוא מעצמו שומר שכר שנעשה כשואל בהנאת תשמישן וחייב באחריותן לגמרי.
המפקיד מעות אצל בעל הבית בין צרורין בין מותרין, הרי זה לא ישתמש בהן. לפיכך אין דינו עליהן אלא כשומר. המפקיד מעות אצל חנוני דינו כבעל הבית.
הרי שכתבנו למעלה [מ' ע"ב] שהמגביה את הפקדון על מנת לגוזלו או לשלוח בו יד או לשאלו נעשה עליו גזלן מאותה שעה ואילך וחייב באונסיו. הילכך הרי ששלח יד בבהמה שהיתה פקדון אצלו, כגון שמשכה על מנת להשתמש בה ונעשית ברשותו לאונסין מאותה שעה ואילך ונתעברה אחר כך וילדה או שנטענה אחר כך וגזזה, כשהוא משלם אינו צריך לשלם אלא הבהמה בעצמה, אבל גזות וולדות אינו חייב להחזיר, ששבח גזלה כזה של גזלן הוא. ובבבא קמא פרק הגוזל יתבאר שאין הדברים אמורים אלא לאחר ייאוש ושינוי רשות. אע"פ שאמרו ששבח שמחמת גוף הבהמה כגון גזות וולדות, שהוא של גזלן, שבח הבא מחמת יוקר אינו של גזלן. הילכך הרי שגזל חבית של יין מחבירו, ובשעת גזלה היתה שוה דינר, ובעוד שהוא ברשותו נתיקרה ועמדה על ארבעה דינרין, ואחר כך שברה או שתאה או נתנה לאחר במתנה, הרי זה חייב לשלם ארבעה דינרים. שמאחר שאילו לא שברה היתה חוזרת לבעליה בשבחה ושברה עכשיו הוא כאילו גזלה. אבל נשברה מאיליה אינו משלם אלא דינר כמות שהיה שוה בשעת הגזלה, שהרי עכשו לא עשה כלום. היתה שוה ארבעה בשעה שגזלה ואחר כך ניזולה ועמדה על דינר, משלם ארבעה כמות שהיתה שוה בשעה שגזלה, שכל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה. ובפרק הגוזל [ב"ק צ"ג ע"ב] יתבאר כל דינין אלו בארוכה.
<h2>דף מג:</h2>
החושב לשלוח יד בפקדון, כגון שאמר ראו שאני רוצה לגזול פקדונו של פלוני או לשלוח בו יד אין זה כלום, ולא נתחייב באונסיו כלל משום דבור בלבד ואע"פ שאמר בפני עדים. אמר לעבדו או לשלוחו לשלוח בו יד ושלחו בו את ידם במצותו הרי הוא כאילו הוא בעצמו שלח בו יד וחייב, שנאמר על כל דבר פשע, לומר שאפילו במעשה הבא על ידי דבורו חייב אע"פ שהוא בעצמו לא שלח בו יד. כבר כתבנו למעלה שהמגביה את הפקדון על מנת לגוזלו או לשלוח בו יד נתחייב באונסיו. אבל כל שלא הגביהו או לא זכה בו באחד מדרכי הקניות המיוחדות לאותו דבר לא נעשה ברשותו כלל להתחייב באונסיו. הילכך הרי שהיתה אצלו חבית של יין בפקדון אע"פ שהטה אותו ונטל ממנו רביעית ונשברה אחר כך לא נתחייב אלא ברביעית בלבד מאחר שלא הגביהה לגמרי. בד"א בשנשברה כמו שאמרנו או שארע בו אונס אחר, אבל החמיצה חייב בכולה שעל ידי נדנודה הוא שהחמיצה. הילכך נמצאת אומר שאע"פ שלא נטל ממנה כלל כל שנדנדה לצרכו נתחייב בה אם החמיצה. ויש מגדולי המפרשים שכתב שכל שלא חסרה לא נתחייב בה, שחסרון הכלי הוא שמחמיצו, אבל הנדנוד בלבד אינו מחמיץ. ולפי דבריו נראה לומר שאם היתה חסרה אע"פ שהטה אותה ונטל ממנה והחמיצה לא נתחייב בה, שהרי היתה חסרה ועומדת. הגביהה על מנת ליטול ממנה רביעית אע"פ שלא נטל כלל נעשית ברשותו ונתחייב באונסיה, שאין שליחות יד צריכה חסרון כמו שכתבנו למעלה.
<h2>דף מד.</h2>
כשם שהקרקע נקנה בכסף דבר תורה שנאמר שדות בכסף יקנו, כמו שכתבנו בקדושין פרק ראשון [כ"ו ע"א], כך כל המטלטלין נקנין בכסף דבר תורה, שנאמר בענין הקדש ונתן הכסף וקם לו. ועוד שאמר הכתוב בענין (הקדש) קניית מטלטלין או קנה מיד עמיתך, וסתם קניות אינו אלא בכסף. אלא שהתקינו תקנה מדבריהן שלא יהא שום מטבע בעולם קונה במטלטלין אלא באחד מן הדרכים שיתבארו לפנינו, גזרה שמא יאמר מוכר ללוקח נשרפו חטיך בעליה, כלומר לפי שרוב הפעמים אין הלוקח מושך מיד מקחו אלא שנותן המעות והמקח נשאר ברשות המוכר, ואם היו מעמידין את הדבר על דין תורה שמיד שיתן המעות יהיה המקח ברשות לוקח לגמרי בכל מקום שהוא לכל אונסין שיקרו בו, פעמים שיזדמן שום אונס כגון דליקה או כיוצא בו ברשותו של מוכר, ולא יטרח להציל ויאמר לו נשרפו חטיך בעליה. וכדי שיטרח ויציל אמרו שלא יהו מעות קונות במטלטלין אלא למי שפרע, כמו שיתבאר לפנינו [מ"ז ע"ב], כלומר שאם לקח מטלטלין ונתן את המעות שניהן יכולין לחזור בהן והמטלטלין ברשות המוכר לכל אונסין שיקרו בהן אע"פ שכבר קבל את דמיהן, כמו שיתבאר לפנינו. ותקנו להן קניית משיכה או הגבהה או מסירה כל אחד לפי דינו, כמו שכתבנו בקדושין פרק ראשון [כ"ה ע"ב] וכן בבבא בתרא פרק הספינה [פ"ד ע"ב] וכן למעלה בפרק ראשון [ט' ע"ב]. הילכך מיד שזכה במקח באחת מדרכי הקניות האמורות באותו דבר נתחייב לתת את דמיו ואין אחד מהן יכול לחזור בו. תקנה זו לא נתקנה אלא אצל המטלטלין, אבל אצל המטבעות יש מטבע שקונה את חבירו כאילו הוא מטלטל, לפי שיש מטבע שאינו חריף להוצאה בשום מקום ויש מטבע שאע"פ שחריף בהוצאה במקום אחד אינו חריף במקום אחר ויש שחריף בכל מקום. כיצד, הרי שמטבע זהב אינו חריף בהוצאה בשום מקום, ומטבע של כסף חריף בהוצאה בכל מקום לכל משא ומתן, ומטבע של נחושת כל אחד ואחד חריף במלכותו או במדינתו אבל של מלכות זו אינו יוצא במלכות אחרת לכל משא ומתן. ולפיכך אמרו שיהא מטבע של זהב קונה את כל שאר המטבעות בין של כסף בין של נחושת, לפי שהוא חשוב כמטלטלין וכפירות אצל המטבעות מאחר שאינו חריף בהוצאה בשום מקום. כיצד, הרי שלקח דינר זהב בעשרים או בשלשים דינרי כסף או בסך מעות של נחושת, מיד שמשך את הזהב נתחייב לתת את הכסף או את המעות. אבל אם נתן את הכסף או את המעות לא קנה את הזהב כלל, ושניהן יכולין לחזור בהן אלא שיש ביניהן קללת מי שפרע כמו שיתבאר לפנינו.
כשם שמטבע של זהב קונה את של כסף כך מטבע של נחושת קונה של כסף, ומיד שמשך מטבע של נחושת נתחייב לתת לו את של כסף. אבל משך את של כסף לא נתחייב לתת את של נחושת, לפי שהנחושת הוא כמטלטלין אצל הכסף מאחר שמטבע של מלכות זו או של מדינה זו אינו חריף בהוצאה במלכות אחרת, מה שאין כן בשל כסף כמו שאמרנו. נחושת זו שאמרנו שקונה את הכסף אין צריך לומר כשהוא מהמטבע שאינו חריף באותו מקום, אלא אע"פ שהוא חריף ויוצא באותו מקום לכל מקח וממכר קונה את הכסף. דבר ברור נראה שמעות אלו שיוצאין עכשיו בכל מלכות ומלכות אע"פ שיש בהן תערובת קצת של כסף דין מטבע של נחושת יש להן ובכל מקום קונה את הכסף. אע"פ שמטבע של זהב עשו אותו כמטלטלין אצל שאר כל המטבעות כמו שאמרנו, אבל אצל המטלטלין דינו כמטבע שהמטלטל קונה אותו והוא אינו קונה את המטלטל. וזהו שאמרו טלית קונה דינר זהב ואין דינר זהב קונה טלית. וזה עיקר אע"פ שיש מגדולי הגאונים שכתב שאפילו אצל כל המטלטלין הוא כמטלטל ואף הוא קונה טלית כשם שהטלית קונה אותו. ועוד כתב אחד מגדולי האחרונים שדינר זהב אפילו את דינר זהב אחר אינו קונה כשם שאינו קונה את הטלית.
אסימון קונה את כל המטבעות כולן בין של זהב בין של נחושת וכל שכן של כסף. ואסימון הוא מטבע של כסף שנסדק או שנחסר עד שאינו חשוב מחמת צורתו כלל, אלא שנמכר במשקל כחתיכה של כסף. ונראה שזהו שקראו אותו פולסא מלשון ושקל בפלס, כלומר שהוא נמכר בפלס. ולפיכך אמרו שהוא כמטלטלין אצל כל המטבעות כולן. ואפשר לומר שאפילו את המטלטלין הוא קונה בתורת חליפין.
<h2>דף מד:</h2>
מאחר שאמרנו שדינר זהב כמטלטל אצל כל המטבעות נמצאת אומר כשהוא עולה במחיר אצל שאר המטבעות היוקר והזול תלוי בו ולא במטבעות, שהמטבעות אינן בני יוקר וזול, אלא הרי הוא כסאה של חטים שלפעמים עולה אצל המטבע ולפעמים יורדת. הלכך כשם שאסור ללות סאה בסאה על הדרך שיתבאר לפנינו בפרק איזהו נשך [מ"ה ע"א] כך אסור ללוות דינר בדינר. הנחושת אע"פ שהוא כמטלטל וכפירות אצל הכסף כמו שאמרנו, הרי הוא כמטבע לענין הלואה, מאחר שאצל הזהב הוא כמטבע. שלא אמרו שהוא כפירות לענין הלואה אלא הזהב, לפי שהוא אצל כל המטבעות כמטלטל כמו שכתבנו. ונראה שאין חילוק בדבר זה בין מטבע החריף בהוצאה באותו מקום בין שאינו חריף, כגון מטבעות אלו של מלכות אחרת שאינן יוצאין אלא בין הסוחרים שאעפ"כ דין מטבע יש להן, אין צריך לומר [מעות הרעות] שקונין את הכסף, אלא אף את המעות היפות של נחושת קונין, לפי שמאחר שאינן חריפין בהוצאה לגמרי מחמת שום גריעות שיש בהן עשו אותן כמטלטלין אף אצל המעות היפות. אצל הזהב וכל שכן אצל המטלטלין דינן כמטבע, אלא אם הם פסולים לגמרי כגון שפסלתן מלכות או מדינה, כמו שיתבאר לפנינו.
<h2>דף מה:</h2>
כל קניות אלו שאמרנו למעלה שהזהב קונה את כל המטבעות ושל נחושת שקונה את של כסף וכלל המטלטלין וכל הפירות שקונין את כל המטבעות כולן בין שני הדרכים שכתבנו, אינן קונין בתורת חליפין אלא בתורת דמים, שאין דרך חליפין אלא במחליף מטלטלין במטלטלין כמו שיתבאר. מהו תורת דמים ומהו תורת חליפין תורת דמים הוא כל שמשך הלוקח הדבר הקונה את המטבע נתחייב לתת את המוכר את דמיו כפי מה שהתנה עמו, ושוב אין אחד מהן יכול לחזור בו. אבל מ"מ הדמים ברשות לוקח הן לגמרי עד שיגיעו לרשות המוכר. ולא עוד אלא אפילו אמר לו אני מושך מטלטלין אלו או דינרי זהב אלו על מנת שאני מקנה לך או מחליף לך תחתיהן ארנקי של מטבע שיש לי בבית אין זה כלום, לפי שאין שום מטבע נעשה חליפין וגם אינו קונה בחליפין. ולעולם הוא ברשות לוקח בכל אונסין שבעולם עד שיגיע לידו של מוכר. אבל מ"מ אם אמר לו על מנת שאתן לך ממטבע חדש שיש לי בבית צריך ליתן כפי מה שהתנה עמו אם חדש ואם ישן, ואע"פ שהחדש גרוע מן הישן והתנה עמו לתת לו חדש והוא נותן לו ישן צריך ליתן לו חדש אם המוכר מקפיד בכך, לפי שיכול לטעון לישנן אני צריך אותם שהחדשים טובים לישנן. למה אמרו אין מטבע נעשה חליפין וגם אינו נקנה בחליפין, לפי שדעתו של אדם על הצורה שבו שהיא חשיבותו. ואפילו מטבע של זהב חשוב קצת מחמת צורתו. והצורה דבר שאינו גוף. והילכך נמצא שהוא כדבר שאין גופו ממון, שאינו נקנה בחליפין כמו שכתבנו בענין מכירת שטרות בבבא בתרא פרק מי שמת [קמ"ז ע"ב].
<h2>דף מו.</h2>
יש מגדולי המפרשים שהוכיח מסוגית הגמרא שבכאן, שכשם שמותר ללוות סאה בסאה בשיש לו מאותו המין כמו שיתבאר בפרק איזהו נשך [ע"ה ע"א], כך מותר ללוות סאה בסאתים, שמאחר שיש לו אין כאן רבית אלא הרי הוא כאומר לו הלויני עד שאמצא המפתח, שבדרך זו הוא שהתירו סאה בסאה. אבל במטבע כיוצא בזה אסור אע"פ שיש לו מאותו מטבע. ואחרים אמרו שאע"פ שיש לו, בדרך הלואה אסור. אבל בדרך מקח וממכר אפילו במטבע מותר, כגון שאמר לו תן לי חמשה דינרים ואני מוכר לך בהן ששה דינרין מאותן שיש לי בביתי. שמאחר שיש לו והוא עושה דרך מקח וממכר מותר. ושתי אלו סברות רחוקות, ואין לסמוך עליהן הלכה למעשה. ומה שאמרו במקום זה בגמרא אינו אלא שאם יש לו לבעל הבית פרוטות של נחושת שאין עליהן צורה כלל, שמאחר שדינן כפירות או כמטלטלין, מאחר שאין עליהן צורה מותר לו לומר לשולחני תן לו דינר ואני אתן לך תחתיו מפרוטות שיש לי בביתי שאין עליהן צורה מה ששוה דינר וחצי, שבדרך זה אין כאן שום צד רבית, שהרי הוא כפוסק על הפירות שמותר בכל ענין מאחר שיש לו, כמו שיתבאר בפרק איזהו נשך [ס"ב ע"א].
זה שאמרנו שמטבע במטבע אסור לתת לו עודף אע"פ שיש לו ואפילו בדרך מקח וממכר, נראה לומר שאין לאסור כך אלא בששניהן המטבעות הן חריפין ויוצאין באותו מקום, כגון שהן ממין אחד או שהן שני מינין ששניהן חריפין בהוצאה זה כזה באותו מקום. אבל אם יש לו לבעל הבית מטבע של מלכות אחרת שאינו חריף בהוצאה באותו מקום אלא דדרך למוכרן לשולחני, כנהוג במקומות אלו במטבעות של מלכות אחרת, שמותר לומר לו תן לי דינר ואני אעלה לך מהן מה שיפה דינר וחצי. ואע"פ שאמרנו למעלה שלענין הלואה הרי הן כמטבע ומותר ללוות, מאחר שדרך למוכרן והוא עושה דרך מקח וממכר שאין כאן דרך לרבית של תורה מותר.
<h2>דף מו:</h2>
כיצד היא תורת חליפין, כגון שמחליף מטלטלין במטלטלין, בין שהן בעלי חיים בין שאינן בעלי חיים בין פירות בפירות בין פירות בשאר מטלטלין בין שאר מטלטלין בפירות, מיד שמשך אחד מהן נעשו חליפיו ברשות חבירו לגמרי לכל אונסין שבעולם בכל מקום שהן כאילו משכן כבר לרשותו. שכל המטלטלין קונין זה את זה בתורת חליפין בין ששמו אותן וידעו כמה הן שוין בין שלא שמו אותן אלא שהחליפו סתם. ולא כמו שכתב אחד מגדולי הראשונים שכל שלא שמו אותן לידע כמה הן שוין וכמה מוזילין זה לזה אין דעתן סומכת ולא קנו. ונראה לומר שאע"פ שלענין אונסין הם באחריותו של זה אע"פ שלא משך, אם נגנבו או אבדו חייב לשלם זה שהן עכשיו ברשותו. ויש ללמוד דבר זה ממה שמשמע בגמרא שאע"פ שדבר תורה מעות קונות, כל שנשרף המקח שלא באונס אפילו לאחר שקבל המעות חייב המוכר לשלם מאחר שנשרף ברשותו.
כשם שהמטלטלין קונין זה את זה בתורת חליפין כך המטלטלין קונין את הקרקע והקרקע את המטלטלין, כמו שכתבנו בקדושין פרק ראשון. ואם החליף קרקע במטלטלין [או] מטלטלין בקרקע כל שהחזיק זה בקרקע זכה חבירו במטלטלין בכל מקום שהן וכן כל שמשך זה את המטלטלין קנה חבירו את הקרקע ואע"פ שלא החזיק בו.
כל דברים אלו שאמרנו בין בתורת דמים בין בתורת חליפין שקנו ואין אחד מהן יכול לחזור בו, אין הדברים אמורים אלא בשאין אחד מהן נחוץ ונכנס ויוצא על מעותיו או על חליפיו. אבל כל שאחד מהן נחוץ ויוצא ונכנס על מעותיו או על חליפיו אין המקח נגמר ביניהן כלל עד שימשכו שניהן או עד שיפרע את המעות, שכל שהוא נכנס ויוצא אין דעתו לגמור את המקח עד שיקבל את שלו. וכבר הארכנו בדבר זה בקדושין פרק ראשון. ועוד נאריך לפנינו בפרק האומנין.
כשם שהזהב קונה את כל המטבעות על הדרך שאמרנו, כך כל המטלטלין שבעולם וכל הפירות קונין את כל המטבעות כולן בין של נחושת בין של כסף, ואין שום מטבע קונה אותן אלא למי שפרע, כמו שכתבנו למעלה, אלא בדרכים ידועים. כיצד, מי שמכר לחבירו אחד מכל מיני מטלטלין שבעולם ונתחייב לו בדמיו אומר לו יהיו לך מטלטלין כך וכך שיש לי בביתי קנויים בדמים הללו שיש לך אצלי, ונתרצה הלה וקבל עליו להיות אותן מטלטלין קנויים לו באותן דמים, מיד שקבל עליו שוב אין אחד מהן יכול לחזור בו כאילו משכן. וזהו שאמרו יש דמים שהן קונין כאילו הן מטלטלין, לפי שמאחר שאין מקח כזה מצוי העמידו דבריהן על דין תורה ואמרו שיהיו מעות האלו קונות, ואע"פ שמעות אלו נעשו עליו כמלוה, ואין אדם קונה שום מקח לא במלוה ולא בחוב כמו שכתבנו בקדושין פרק האיש מקדש [מ"ז ע"א], דמים אלו אינן כשאר חובות, שהרי לא הלוה לו ולא זקפן עליו במלוה אלא דמי מטלטלין הוא שחייב לו. כך נראה עיקר טעם זה. וכן נראה מדברי אחד מגדולי המורים, אע"פ שיש מן האחרונים שנתן טעם אחר בדבר. ולפנינו יתבאר יותר בדין מלוה.
כבר כתבנו למעלה [מ"ו ע"א] שאין אדם קונה שום מקח במלוה או בחוב שיש לו על חבירו. הילכך כשם שאין המלוה קונה בקרקע כך אין מוסרין אותו במטלטלין למי שפרע, כלומר שאם יש לו מלוה על חבירו והתנה עמו שיקח ממנו מטלטלין באותה מלוה שיש לו עליו, אע"פ שנתרצו שניהם בדבר, אם בא אחד מהן לחזור בו אין מוסרין אותו למי שפרע. ואחד מגדולי המורים שכתב שמלוה קונה בקרקעות כמעות בעין ובמטלטלין מוסרין אותו למי שפרע, לא נראו דבריו במקום זה.
מטבע שפסלתו מלכות או מדינה, כלומר שפסלו המלך לגמרי עד שאינו יוצא באותו מלכות לשום משא ומתן בעולם ואפילו בין הסוחרים מחמת יראת המלך שפסלו עליהם, או שפסלוהו בני המדינה עליהן שאינו יוצא ביניהן כלל לא בצנעא ולא בפרהסיא, ומי שיש לו מאותו מטבע אין לו תקנה להוציאו עד שימכרנו לעושי המטבע שיעשו ממנו מטבע אחר, או שימכרנו בזול כאילו הוא מתכת לבני אדם ההולכים לאותו מקום שרגילין באותו מטבע, עד שנמצא שאינו חשוב במלכות זו או במדינה זו מחמת צורתו כלל, מטבע זה הרי הוא כשאר מטלטלין בין שהוא של נחושת בין שהוא של זהב ונעשה חליפין ונקנה בחליפין. ונראה לומר שאפילו לקנין של כלי שאמרנו הוא ראוי, שהרי תורת כלי עליו לשקול בו או לנקבו ולתלותו בצואר הבנות.
עוד יש דרך שקונות המעות את המטלטלין, כגון שחפן מעות בלי חשבון בידו ואמר לחבירו מכור כך וכך מטלטלין שיש לך במעות אלו שבידי, ונתרצה הלה וקבל את המעות, שוב אין אחד מהן יכול לחזור בו, וחייב לתת לו את המטלטלין, לפי שמקח כזה אינו מצוי והעמידו בו דבריהן על דין תורה כמו שאמרנו. ובחולין פרק אותו ואת בנו [פ"ג ע"א] כתבנו שיש פרקים בשנה שהנותן מעות לטבח קנו לו מעותיו. מקח הנעשה בענין זה יש בו דין אונאה כשאר כל מקח שבעולם. בד"א בשאמר לו מכור לי באלו. אבל אמר לו החליף לי מטלטלין כך וכך שיש לך באלו המעות אין בו דין אונאה. ומכאן אתה למד לכל חליפין שבעולם שאין בהן דין אונאה. ואחד מגדולי האחרונים כתב שאין הדברים אמורים אלא במחליף בדבר שאינו רואה אותו, כגון זה שאמר מכור לי באלו, שסבר וקבל ולא הקפיד בין רב למעט. אבל המחליף כלי בכלי וראה אותו או כיוצא בזה שהוא רואה אותו יש לו אונאה, שאין בזה שום הוכחה שאינו מקפיד. ואחד מגדולי המורים כתב כלשון הראשון, אלא שחלק בין כלים לפירות, וזה לשונו המחליף כלים בכלים או בהמה בבהמה אפילו מחט בשרין או טלה בסוס אין לו אונאה, שזה רוצה במחט יותר מן השרין. אבל המחליף פירות בפירות בין ששמו אותם קודם המכירה בין שמו אותן אחר המכירה יש לו אונאה. ויש לתמוה מאין יצא לו חילוק זה. עוד יש תימה בדבריו שנראה שאין הדברים אמורים אלא במחליף מין במינו כגון בהמה בבהמה או מחט בשרין, אבל מחט בבהמה יש לו אונאה. וצריך להתיישב בדבר.
<h2>דף מז.</h2>
כל המטלטלין שאמרנו שקונין זה את זה אין הפרש בין שמקפידין עליהן בין שאין מקפידין עליהן, כלומר שאם החליפו פרה בחמור ואמרו פרתך בכמה בכך וכך, חמורך בכמה בכך וכך, ונתרצו ומשך אחד מהן, מיד זכה חבירו בחליפיו ונעשה שלו לגמרי בכל מקום שהוא, ואין אומרין מאחר שהקפידו במחירם הרי הן כמעות ולא קנה, אלא דין חליפין גמורין להן.
המחליף פרה וטלה בחמור ומשך את הפרה ולא משך את הטלה אין כאן משיכה גמורה ושניהן יכולין לחזור בהן כל שלא משך הלה את החמור. ויש מקצת מפרשים שאמרו שאין הדברים אמורים אלא בחמור, לפי שאינו ראוי ליחלק. אבל המחליף פרה וטלה בכור חטים ומשך את הפרה ולא משך את הטלה קנה הלה בכור החטים כנגד דמי הפרה, כמו שכתבנו בקדושין שהמוכר עשר שדות אפילו בעשר מדינות והחזיק באחת מהן ונתן מקצת דמים קנה כנגד מעותיו. והראשון נראה עיקר, שאין לחלוק בין חמור לכור של חטים, אלא בין כך ובין כך לא קנה כלל. שטעם הדבר לפי שלא עשה משיכה גמורה. וכן כתב אחד מגדולי המורים.
אע"פ שאין מטבע נקנה בחליפין כמו שכתבנו למעלה, נקנה הוא אגב קרקע, כענין שטרות שאע"פ שאינן נקנין בקנין נקנין אגב קרקע כמו שכתבנו בבבא בתרא פרק המוכר את הספינה. בד"א במטבע שהוא בעין, כגון פקדון וכיוצא בו, אבל מלוה אינה נקנית אפילו באגב, וכן כתב אחד מגדולי המורים. ובמסכת בבא קמא יתבאר יותר בענין זה.
מין חליפין יש שאינו מתקיים אלא בכלי, שנאמר לקיים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו. וחליפין אלו אינן אלא בכליו של קונה, כלומר שיתן הקונה למקנה כלי כל שהו בין שיש בו שוה פרוטה בין שאין בו שוה פרוטה, ויכול לקנות בו אפילו מאה שדות ואפילו מאה מדינות ואפילו כמה מטלטלין. וזהו קנין סודר הנהוג בכל העולם. ולפיכך צריך שיאחוז המקנה מן הסודר של קונה בידו שיעור שלש אצבעות כדי שיהא עליו תורת כלי, כמו שכתבנו בפרק ראשון שבגד שיש בו שלש אצבעות על שלש אצבעות תורת כלי עליו לענין טומאה. וזהו מה שהורגלו לכתוב בשטרות וקנינא מיניה במנא דכשר למקניא ביה. שכל תיבה ותיבה באה להודיע שנעשה הקנין כתקנו, במנא להודיע שנעשה אותו קנין בכלי ולא בדבר אחר, דכשר להוציא כלי שאינו כשר לענין זה כגון כלי של איסורי הנאה או כלי של גללי הבקר או עביט של מי רגלים או גרעינה של תמרה, למקניא כלומר בכלי שהוא כשר לקנות להודיע שהקונה הוא שצריך ליתן הכלי ולא המקנה, ביה להודיע שנעשה בדבר שגופו ממון להוציא מטבע שאין גופו ממון ואינו ראוי לקנין, כמו שכתבנו למעלה שאינו נעשה חליפין.
<h2>דף מז:</h2>
הרי שנתן את המעות ונאנס המקח ברשותו של מוכר עד שלא הספיק הלוקח למשוך, נאנס למוכר, כמו שכתבנו למעלה בראש הפרק, שזו היתה עיקרה של תקנה שיהא המקח ברשות המוכר לגמרי עד שעת משיכה. ואם נאנס מחזיר את מעותיו ללוקח. ואין עליו לקבל מי שפרע כמו שיתבאר לפנינו, שהרי אין נותנין לו את המקח. ואחד מגדולי האחרונים שכתב שכל שנאנס המקח קודם חזרה נאנס ללוקח מאחר שדבר תורה מעות קונות, לא נראו דבריו כלל.
הרי שכתבנו למעלה [מ"ד ע"א] שמעות קונות למי שפרע. כיצד, כיון שנתן מעות על המקח ובא אחד מהן לחזור בו יש לו לקבל קללה של דבריהן שמקללין אותו לפי שאינו עושה מעשה ישראל, ואומרין מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים בים הוא יפרע ממי שאינו עומד בדבורו. ואע"פ שנאמר ונשיא בעמך לא תאור, אין הכתוב מדבר אלא בעושה מעשה עמך, אבל זה שנתן מעות על המקח או שקבלן ועכשו חוזר בו אין זה בכלל עושה מעשה עמך. בד"א בנתן את המעות כמו שאמרנו, אבל אם התנה עמו מקח והוקר אחר כך או הוזל ובא אחד מהן לחזור בו אין לו לקבל מי שפרע מאחר שלא נתן מעות, שלא אמרו מי שפרע אלא בשיש שם נתינת מעות. אבל מ"מ אע"פ שאין מוסרין אותו למי שפרע, כל החוזר בו יש בו משום מחוסרי אמנה ואסור לחזור בו ואפילו מחמת יוקר או זול. ויש מי שכתב שכל שחוזר בו מחמת יוקר וזול אין בו משום מחוסרי אמנה. [בד"א] כשאין תלוי בענין חזרתו דבר מרובה, כגון מקח שאינו מצוי שיהא היוקר והזול דבר מרובה, או באומר לחבירו שיתן לו מתנה מועטת, אבל האומר לחבירו שיתן לו מתנה מרובה מותר לחזור בו. בד"א בשהמקבל עשיר, אבל המקבל עני אסור לחזור בו מפני שהוא כנדר [וכ"ה בירושלמי פ"ד ה"ב].
<h2>דף מח.</h2>
הלוקח מקח ולא נתן לו מעות אלא שהניח משכון תחתיהן, ובא אחד מהן לחזור בו, אין מוסרין אותו למי שפרע, שמאחר שאין משכון קונה בקרקעות במקום כסף, כמו שכתבנו בקדושין פרק ראשון [ח' ע"ב], במטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע.
יש מי שהוכיח משמועתנו ששכיר שנשכר אצל בעל הבית ומשך כלי אומנותו שוב אינו יכול לחזור בו. ואין זה נכון, ששכיר בכל ענין יכול לחזור משום כי לי בני ישראל עבדים, כמו שיתבאר לפנינו בפרק השוכר [ע"ו ע"ב]. אלא אם יש ללמוד כך יש ללמוד ששכיר קבלן שמשך בעל הבית כלי אומנותו יכול הוא לעכבן עד שיגמור אותה מלאכה שקבל עליו לעשות.
<h2>דף מח:</h2>
ערבון כנגד כל המקח הוא קונה בקרקעות לגמרי ובמטלטלין למי שפרע. בקרקעות כיצד, כגון שלקח מחבירו שדה באלף זוז ונתן לו מקצת מעות בתורת התחלת פרעון מקצת דמי המקח בין בתורת ערבון, הרי זה קנה את כל השדה באותן מקצת דמים שפרע, ונעשה השאר כמלוה אצל הלוקח. ובפרק האומנין [ע"ז ע"ב] יתבאר דין זה בארוכה. הרי במקום שנהגו לכתוב את השטר אין הכסף קונה, כמו שכתבנו בקדושין פרק ראשון [כ"ו ע"א]. הילכך באותן המקומות אם נתן דמי הקרקע או מקצתן ובא אחד מהן לחזור בו אין מוסרין אותו למי שפרע, שלא תקנו בקרקעות דין מי שפרע. במטלטלין כיצד, כגון שלקח ממנו פירות באלף זוז ונתן לו מקצת הדמים ובא אחד מהן לחזור חייב לקבל עליו מי שפרע, ואע"פ שהוא רוצה לקיים את המקח במה שכנגד המעות שקבל.
מין ערבון אחד יש שאין נותנין אותו בתורת פרעון מקצת דמי המקח, אלא שנותנין אותו כעין קיום וכעין משכון שיהו חייבין לקיים את המקח, כלומר שנותן הלוקח מאה או מאתים בתורת ערבון ואומר אם אני חוזר בך ערבוני זה מחול לך. והמוכר אומר אם אני חוזר בך אתן לך בשדה כפלים ממעות אלו שאני מקבל, אין תנאי זה כלום לפי שהיא אסמכתא, ולא הלוקח ימחול ולא המוכר יכפול, אלא שקנה בשדה כנגד מה שנתן, כמו שיתבאר. כך כתב אחד מגדולי המפרשים, ועמו הסכימו האחרונים. ויש מגדולי המורים שכתב שהתנאי שהתנה הלוקח קיים וזכה המוכר במה שתחת ידו לכשיחזור בו הלוקח. שאין לומר אסמכתא במה שהוא תפוס. אבל התנאי שהתנה המוכר אינו כלום, שהיא אסמכתא גמורה. הילכך אע"פ שחוזר בו אין לו לכפול הערבון אלא שקנה הלוקח בשדה שיעור המעות שנתן אם הוא רוצה בו. וכבר הארכתי בענין אסמכתא בפרק גט פשוט [ב"ב קע"ו ע"א]. ועוד נאריך בו לפנינו בפרק איזהו נשך [ס"ו ע"א]. אע"פ שכתבנו לפי הלשון הראשון שאפילו במה שאדם תפוס תחת ידו יש לומר אסמכתא, אין הדברים אמורים אלא בכיוצא בדברים אלו. אבל המלוה את חבירו על משכון מטלטלין ואמר לו אם לא פרעתיך עד יום פלוני הרי משכון זה קנוי לך, אם הגיע הזמן ולא פרעו הרי זה קנה את המשכון, לפי שבעל חוב קונה משכון דבר תורה כמו שכתבנו במסכת שבועות [מ"ד ע"א] וכמו שיתבאר עוד בפרקים שלפנינו. והילכך מאחר שיש לו בו זכיה בשעת ההלואה והוא מתפיסו לו, כל תנאי שמתנה עליו הרי זה קיים. בד"א במשכון מטלטלין, אבל במשכון קרקע לא קנה כמו שיתבאר לפנינו בפרק איזהו נשך [ס"ז ע"ב]. וכבר הארכנו בדבר זה בפסחים פרק כל שעה [ל"א ע"א]. במה דברים אמורים שזכה במשכון בשאמר לו משכון זה קנוי לך כנגד חובך, אבל אם אמר לו משכון זה יהא קנוי לך והחוב קיים עלי הרי זה לא קנה לפי שהיא אסמכתא, כמו שכתבנו בערבון. זה שאמרנו שקנה משכון, בד"א בשהתנה עמו כן בשעת ההלואה. אבל אם הלוהו על המשכון בלא שום תנאי, ואחר כך היה דוחק אותו ואמר לו יהא משכון שבידך קנוי לך תחת חובך הרי זה לא קנאו, שאין זה אלא כמדחהו. ולפנינו בפרק הבית והעליה [קי"ז ע"ב] יתבאר יותר בענין זה.
<h2>דף מט.</h2>
יש מי שכתב, שפוסק על שער שבשוק שקבל את המעות על מנת ליתן פירות כפי שער שבשוק ובא מוכר לחזור בו אין עליו לקבל מי שפרע מאחר שאין לו פירות בשעת קבלת המעות, וכן אתה אומר בכל פוסק על מה שאינו ברשותו, ודבר נכון הוא, ובפרק איזהו נשך [ס"ה ע"א] נאריך יותר בענין זה. ועוד נאריך שם [ע"ד ע"ב] במקח הנעשה על ידי שליח.
בד"א שהחוזר בדבורו אין בו [מי שפרע] אלא שהוא ממחוסרי אמנה, בשהיה בדעתו לקיים דבורו כשהיה מוציא דבריו בפיו אלא שעלה אחר כך בדעתו לחזור בו. אבל האומר אחד בפה ואחד בלב הרי זה עובר בעשה שנאמר והין צדק. וזה ודאי לא בא להזהיר על המדות, שהרי הזהיר על האיפה שנאמר איפת צדק, והין בכלל איפה. אלא לא בא להזהיר אלא על הדיבור שיהא הין שלך צדק ולאו שלך צדק בשעה שאתה מוציאו בפה.
הלוקח מקח מחבירו ונתן את הדמים או מקצתן, ונאנסו ברשות המוכר קודם שיספיק הלוקח למשוך את המקח, נאנסו למוכר וחייב ליתן את המקח ללוקח או לשלם לו מעותיו ולקבל מי שפרע. ולא עוד אלא אפילו חזר בו קודם שנאנסו המעות ואמר המוכר בוא וטול את מעותיך שאיני רוצה ליתן לך את המקח, ונאנסו אחר כך, חייב לשלם, ואע"פ שאותן מעות ממש שנתן לו הלוקח הוא שנאנסו, כלומר שלא הוציא אותן המוכר כלל, אעפ"כ חייב לשלם, לפי שדמי מקח ביד מוכר ברשותו הן לגמרי וכהלואה הן אצלו אע"פ שחזר בו, לפי שכל שלא קבל עליו מי שפרע לא נתבטל המקח לגמרי. אבל אם קבל עליו מי שפרע ואחר כך אמר ללוקח בא וטול את מעותיך ונאנסו אחר כך, נאנסו ללוקח. והוא שנאנסו אותן מעות שקבל ממנו ממש. לפי שמאחר שכבר קבל עליו מי שפרע חזרו אצלו כפקדון ואינו חייב באונסין ואפילו בגנבה ואבדה. אבל מ"מ הרי הוא עליהן כשומר חנם עד שיזרקם לפניו ואפילו בעל כרחו, שדמי הלואה אם זרקן לו בעל כרחו פטור כמו שכתבנו בגטין פרק מי שאחזו [ע"ד ע"ב].
הרי שהוציא המוכר את המעות, ואחר כך חזר בו וקבל עליו מי שפרע ואמר ללוקח אחר כך בוא וטול את מעותיך [ולא הספיק] ליתן לו ונאנסו אחר כך, נאנסו למוכר, שמאחר שנעשו אצלו הלואה גמורה אינו נפטר עד שיזרקם לו לתוך חיקו כמו שכתבנו. ונראה לומר שכל הדברים אלו אין שום הפרש בהן בין שחזר בו המוכר או שחזר בו הלוקח, כלומר שאע"פ שחזר בו הלוקח ואמר לו המוכר בוא וטול את שלך ונאנסו אחר כך, נאנסו למוכר. אבל ראיתי לאחד מגדולי המורים שכתב הנותן דמי המטלטלין או מקצתן וחזר בו הלוקח ואמר לו המוכר בוא וטול את מעותיך הרי המעות אצלו כדמי פקדון ואם נגנבו או אבדו אינו חייב באחריותן. ואלו ודאי דברים של תימה, שאין שום טעם לחלק בזה בין חזרת המוכר לחזרת הלוקח. ולא ראיתי לאחד מן המחברים שחלק בדבר זה כלל.
<h2>דף מט:</h2>
המפקיד פקדון אצל חבירו ואמר לו בעל הבית הנה הבית לפניך הנח כרצונך, אין על נפקד זה שום חיוב כלל ואפילו כשומר חנם, שהרי לא קבל עליו שמירה כלל. ובפרק האומנין בסופו [פ"א ע"ב] יתבאר יותר בענין זה.
הרי שכתבנו בתחלת הפרק שדבר תורה מעות קונות אלא שהן ז"ל אמרו שתהא משיכה בלבד קונה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה. הילכך כל שאין לחוש לכך העמידו את הדבר על דין תורה ואמרו שיהו מעות קונות. כיצד, כגון שהיתה עלייתו של לוקח מושכרת למוכר להנחת פירותיו והלוקח בעצמו דר שם. הילכך אין כאן מקום חשש, שהרי אם תפול דליקה הלוקח עצמו יטרח ויציל. ולפיכך אמרו שבענין זה שיהו מעות קונות ולא תהא רשות לאחד מהן לחזור בו לאחר נתינת המעות. וכן אתה אומר בשהיתה עלייתו של מוכר ששם הפירות מושכרת ללוקח, שמאחר [שהוא] בעצמו דר בעלייה אשר שם הפירות אין לחוש לכלום, שהרי הוא יטרח ויצילם, הילכך מיד שנתן את המעות שוב אין אחד מהן יכול לחזור בו. ואחד מגדולי המורים יש לו דרך אחרת בדבר זה, וכתב שלא אמרו אלא בשעלייתו של לוקח מושכרת למוכר, ולא משום שהוא יטרח ויציל אלא משום שמיד שנתן המעות נעשו הפירות ברשותו, שאע"פ שהיתה מושכרת למוכר להנחת פירותיו, מיד שנתן את דמי הפירות נסתלק רשותו. מה שאין לומר כן בשהיתה עלייתו של מוכר מושכרת ללוקח. והראשון נראה עיקר. ובגיטין פרק הניזקין [נ"ב ע"א] הארכנו כיצד דין היתומים בענין מקח וממכר במטלטלין.
הלוקח מקח מחבירו ונתן לו את המעות, ואחר כך נודע לו שהיו אנסים מבקשים לאנוס את המקח ההוא וחזר בו מפני אימת האונס, יש מגדולי המפרשים שכתב שאין מוסרין אותו למי שפרע, מאחר שאינו חוזר בו אלא מפני הפחד. והגאונים כתבו לקבל מי שפרע, וכן הסכמת האחרונים, וכן עיקר. אבל ודאי כל שנאנס המקח וחזר בו אין עליו לקבל מי שפרע כלל, שהרי אין מעמידין לו מקח, ולא חייבו ז"ל לקבל מי שפרע אלא למי שנותנין לו את המקח ואינו רוצה לקבל.
הרי שאמר הכתוב בענין מכירת מטלטלין וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו, בא להזהיר על הלוקח ועל המוכר שלא יונו איש את אחיו במקח וממכר של מטלטלין. ואמרו ז"ל שאונאה האמורה בכאן היא שתות. ולפיכך אמרו פחות משתות ניתן למחילה, שתות קנה ומחזיר אונאה, יתר על שתות בטל מקח. כיצד, הרי שלקח מקח מחבירו ונתאנה מוכר או לוקח בפחות משתות, המקח קיים ואין אחד מהן יכול לחזור בו ולא לתבוע האונאה, אלא הרי זה ניתן למחילה מיד שנעשה המקח. היתה האונאה שתות המקח קיים ואין אחד מהן יכול לחזור בו, אלא שמחזיר האונאה אם תבעוהו תוך הזמן שיתבאר לפנינו. היתה האונאה יתר על שתות הרי זה ביטול מקח, וביד שניהם לבטל את המקח תוך הזמן שיתבאר לפנינו, כלומר שאם בא המתאנה לתבוע האונאה מן המאונה יכול לומר לו אין רצוני להחזיר לך האונאה אלא רצוני לבטל את המקח ולהחזיר מעותיך. וכן אם המאנה אומר רצוני להחזיר לך האונאה ויהיה המקח קיים יכול המתאנה לומר אין רצוני בכך אלא שיתבטל המקח לגמרי ותחזיר לי את מעותי, שכל שיש שם אונאה ביותר על שתות הרי הוא כאילו אין שם מקח כלל. ומ"מ כל שאין המתאנה תובע שום דבר מן המאנה אין המאנה יכול לבטל את המקח ולומר רצוני שיתבטל המקח מאחד שהיה שם אונאה יתר על שתות, כמו שיתבאר לפנינו.
המוכר לחבירו שוה ארבע בחמש, שהמקח בטל כמו שכתבנו למעלה, ולא הספיק להראותו לתגר או לקרובו עד שהוקר ועמד בשבע, לוקח יכול לחזור בו ולא המוכר, שהרי לוקח אומר למוכר מאחר שאילו לא אוניתני לא היית יכול לחזור בך, עכשיו שאוניתני [גם כן] לא תהא יכול לחזור בך, שאין חוטא נשכר. וכן מוכר שמכר שוה חמשה בארבעה והוזל ועמד בשלש, מוכר יכול לחזור בו ולא לוקח מן הטעם שאמרנו. המוכר שוה חמש בשש ולא הספיק להראותו עד שהוקר ועמד בשמונה חייב המוכר להחזיר האונאה, שהרי נקנה המקח. וחייב להחזיר האונאה, ואע"פ שהוקר עד שלא הספיק לתבעו, שהרי ברשותו הוקר. וכן אם מכר שוה שש בחמש והוזל ועמד על שלש חייב הלוקח להחזיר האונאה, שהרי נקנה המקח וברשותו הוזל. ובמסכת בבא בתרא פרק הספינה [פ"ג ע"א] הארכנו בדברים אלו, כי שם עיקרם.
שתות זה שאמרנו לענין חזרת אונאה זהו כל שהוא שתות אצל המקח או אצל המעות, כלומר שכל שהוא אצל אחד מהן, אע"פ שאצל הצד האחר הוא יתר על שתות או פחות משתות, אין לומר בו שיהא ביטול מקח או מחילה, אלא דינו כדין אונאת שתות שמחזיר אונאה והמקח קיים. כיצד, הרי שמכר שוה חמש בשש, שאם אתה הולך אצל המקח יש בו אונאה יתר על שתות ודינו שיהא מקח בטל, ואם אתה הולך אצל המעות אין בו אלא אונאת שתות ודינו שיהא מקח קיים ויחזיר אונאה. וכן הרי שמכר שוה שבע בשש, שאם אתה הולך אצל המקח אין בו אונאה אלא פחות משתות ודינו שיהא מחילה, ואם אתה הולך אצל המעות הוא בדין חזרת אונאה, הילכך מאחר שהוא שתות אצל המעות הולכין אחריו ומחזיר אונאה והמקח קיים. וכן מכר שוה שש בחמש או שוה שש בשבע, מאחר שאצל המקח הוא שתות דינו כדין חזרת אונאה ואין חוששין לצד המעות אם הוא פחות משתות או יתר על שתות. הילכך נמצאת אומר שאין אומרין מחילה וביטול מקח אלא כשהוא פחות משתות או יתר על שתות אצל המקח ואצל המעות. כיצד, מכר שוה שמונה בשבעה או שוה שבעה בשמונה הרי זה ניתן למחילה מאחר שיש בו שתות משום צד. וכן אם מכר שוה חמש בארבע או שוה ארבע בחמש הרי זה ביטול מקח ושניהן יכולין לחזור בהן מאחר שהוא יתר על שתות מכל צד. יתר על שתות ופחות על שתות שאמרנו, אפילו אין ביתר או בפחות אלא פרוטה ניתן למחילה או לבטל המקח. כיצד, הרי שמכר לו שוה חמשים בששים ופרוטה בטל מקח, ואע"פ שאין אונאה לפרוטות כמו שיתבאר לפנינו. מכר לו שוה חמשים בששים פחות פרוטה ניתן למחילה.
הרי שאמרנו שאונאה על שתות קנה ומחזיר אונאה ויתר על שתות בטל מקח, בד"א בשנתאנה לוקח ובא לתבוע האונאה או לבטל את המקח בכדי שיהיה לו פנאי להראות מקחו לתגר או קרובו ולידע אם נתאנה אם לאו. אבל אם שהה יותר מן השיעור הזה שוב אינו יכול לתבוע אונאה ולא לבטל את המקח, שיש לומר שכבר הכיר ומחל. בד"א בלוקח, לפי שמקחו בידו ויכול להראות, כמו שאמרנו. אבל אם נתאנה מוכר חוזר בו לעולם בין באונאה בין בביטול מקח, מפני שאין לומר בו שהכיר ומחל. בד"א בשלא נתברר הדבר שהכיר בטעותו, אבל אם נתברר הדבר שהכיר ושתק, שוב אינו יכול לתבוע אונאה ולא לבטל את המקח. כיצד, כגון שנתברר הדבר שראה חפץ שכמותו נמכר בשוק ביותר מכדי מה שמכר הוא את שלו ושתק ולא בא לתבוע, שוב אינו יכול לתבוע, שמראין הדברים שכבר מחל. ולפיכך כתב אחד מגדולי המורים שאם הוא דבר שאין במינו שינוי, כלומר ששער שלו שוה, כגון פלפלין וכיוצא בהן, אפילו למוכר אין נותנין לו שהות לחזור בו אלא כדי שישאל על שער שבשוק.
<h2>דף נ:</h2>
כל דברים אלו שאמרנו בענין אונאה ששיעורן בשתות וביתר על שתות ושזמן חזרתן עד כדי שיראה לתגר או לקרובו, אין הדברים אמורים אלא בשאין בהן מקח טעות, כלומר שאין שום מום באותו מקח וגם הוא מאותו המין ממש שאמר לו, אלא שנתאנה אחד מהן במחיר. אבל אם יש במקח שום מום, כגון שמכר בהמה ונמצאת רבצנית או בעטנית כמו שיתבאר לפנינו פרק האומנין [פ' ע"א], או עבד ונמצא מוכתב למלכות או כיוצא בדברים אלו כמו שכתבנו בבבא בתרא פרק המוכר פירות [צ"ב ע"א], או שמכר לו פירות או בגדים בחזקת שהוא מין אחד ונמצאו מין אחר, כל אלו וכיוצא בהן נקראין מקח טעות כמו שיתבאר כל אחד במקומו. ואין לאונאתן שיעור ולא זמן, אלא המקח בטל בהן לגמרי אפילו לאחר כמה. וכן כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אין לאונאתן שיעור ולא זמן, אלא אפילו אין שם טעות אלא בכל שהוא הרי זה מקח טעות אפילו לאחר כמה, כמו שכתבנו בקדושין פרק שני [מ"ב ע"א]. וכן כל דיני אונאה אמורים אלא במוכר משל עצמו, אבל שליח שטעה אפילו בכל שהוא חוזר, כמו שכתבנו בכתובות פרק אלמנה ניזונת [צ"ט ע"ב].
<h2>דף נא.</h2>
הרי שמכר שום דבר ונתאנה ואחר כך נתיקר אותו מין שמכר, ובא לחזור מפני שהיה במכרו קודם היוקר, כתב אחד מגדולי המפרשים שאינו יכול לחזור בו, שאני אומר קודם לכן הכיר ומחל, ועכשו אינו חוזר בשביל האונאה שהיה בעיקר ממכרו אלא בשביל היוקר. ודבר נכון הוא. זה שאמרנו שכל שראה מקח כמות אותו שמכר והכיר בטעותו ושתק, שוב אינו יכול לחזור בו, נראה לומר שאם הדברים מראין שהוא לא היה יודע שהיה יכול לחזור בו, כגון שראינוהו שהיה דואג ועצב על מה שמכר, דבר ברור הוא שכל שיודיעוהו שאפשר לחזור בו חוזר. ומעשה באחד שמכר חמורו ונתאנה, ואחר ששהה בכדי שיעור שיראה לתגר או לקרובו הכיר בטעותו, ונתעצב לפי שהיה סבור ששיעור שיראה לתגר או לקרובו אפילו במוכר הוא אמור, ואחר כך הודיעוהו שאין הדברים אמורים אלא בלוקח, אבל במוכר לעולם חוזר, ונתנו לו רשות לחזור.
בעל הבית המוכר כלי תשמישו אין לו אונאה ולא ביטול מקח, לפי שאין דרך בעל הבית למכור את כליו אלא בדמים יקרים. הילכך בעל הבית שמכר את כליו בדמים יקרים שיש ביוקר שלהם אפילו יותר משתות המקח קיים ואינו מחזיר אונאה כלל. בד"א בשמכר ביוקר מן הטעם שאמרנו. אבל אם נתאנה הוא ומכר בזול יש לו אונאה וביטול מקח כשאר כל אדם וכל שכן. בד"א שאין לבעל הבית אונאה, בכלי תשמישו. אבל בדברים אחרים שאינם מכלי תשמישו יש לו אונאה. כיצד, כגון בעלי בתים שדרכן לעשות יריעות למכור או כל בדברים אלו שדרכן של בעלי בתים לעשותן למכור בשוק יש לו אונאה כשאר כל אדם.
כשם שיש אונאה למקח מטלטלין כך יש אונאה לשכירות מטלטלין. ולפנינו יתבאר יותר בשכירות קרקע ובשכירות פועלים.
התגר באונאה כדין כל אדם. ויש מגדולי המפרשים שכתב שתגר ספסר שנתאנה אין לו אונאה, כלומר שאם התגר הוא כספסר זה שלוקח מכאן ומוכר בכאן ואינו מעכב הסחורה אצלו כלל, אם נתאנה אין לו אונאה, שאני אומר מדעתו הוא שעשה כן לפי שהיה צריך למעות לצורך סחורה אחרת שנזדמנה לו בזול ועכשו שהיה לו מעות בא לחזור בו.
מוכר שאמר ללוקח או לוקח שאמר למוכר בשעת המקח על מנת שאין לך עלי אונאה במקח זו אין תנאי זה כלום, שאני אומר שלא היה מכיר שהיה שם אונאה, שאם כן לא היה מוחל. אבל אם פירשו את הדברים לגמרי תנאם קיים. כיצד, כגון מוכר שאמר ללוקח חפץ זה שאני מוכר לך במאתים יודע אני שאינו שוה אלא מנה, על מנת שאין לך עלי אונאה אני מוכרו לך, תנאו קיים ואין לו עליו אונאה. וכן לוקח שאמר למוכר חפץ זה שאני לוקח במאה יודע אני ששוה מאתים, על מנת שאין לך עלי אונאה אני לוקחו ממך, תנאו קיים ואין לו עליו אונאה, כך נתפרשו דברים אלו בגמרא, וכן הסכימו המפרשים. אבל לאחד מגדולי המורים ראיתי בזה דברים זרים, שכתב שאין הדברים אמורים אלא בשפירש ואמר לו ממש בכדי האונאה שיש במקח או בקרוב בכדי שהדעת טועה. אבל אם פירש ואמר לו דבר של גוזמא, כגון שהיה מוכר לו חפץ במאה ואמר לו יודע אני שאינו שוה אלא זוז, על מנת שאין לך עלי אונאה, הרי זה יש לו עליו אונאה, שיכול הלוקח לטעון מאחר שגזם כל כך הייתי חושב שלא אמר כן אלא להשביח מקחו, ולפיכך לא נתכונתי למחול. וזה דבר של תימה, שאין לך גוזמא גדולה מהמפורשת בגמרא, שהרי אמר לו חפץ זה שאני מוכר לך במאתים יודע אני שאינו שוה אלא מנה ואעפ"כ אמרו שתנאם קיים. והוא עצמו כתב דין זה ממש, כפי מה שנתפרש בגמרא, ואעפ"כ כתב זה הדרך האחר. ודבריו צ"ע.
<h2>דף נא:</h2>
בד"א שאין לו עליו אונאה, בשאמר על מנת שאין לך עלי אונאה כמו שאמרנו, אבל אמרו על מנת שאין בו אונאה תנאם בטל, לפי שהן מתנין לעקור מן התורה, שהתורה אמרה שיהא דין אונאה דין והן מתנין ואומרין על מנת שלא יהא דין אונאה דין בזה המקח. אבל כשאמר על מנת שאין לך עלי אונאה אינן מתנין לעקור דבר מן התורה, אלא שמוחלין האונאה זה לזה. ובדבר של ממון תנאם קיים, כמו שאמרו באומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה שתנאם קיים בשאר וכסות שהוא דבר שבממון. למה הדבר דומה, לאומר לחבירו על מנת שלא להשמיט חוב זה בשביעית שתנאו קיים ואין השביעית משמטתו, אבל אם אמר לו על מנת שלא תשמיטנו שביעית אין תנאי זה כלום והשביעית משמטתו לפי שהוא כמתנה שלא יהא יכולת לשביעית להשמיט והוא מתנה לעקור דבר מן התורה. ובמסכת מכות [ג' ע"ב] הארכנו בדבר זה.
והנושא והנותן באמונה לא יחשב את הרע באמונה ואת היפה בשויו. כיצד, הרי שהיה מביא חפצים שקנאם כולם ביחד הרעות עם היפות דינר דינר, אין לו רשות לחשב את הרעות דינר דינר ואע"פ שכך היה מחירם, ושיחשב את היפות כפי מה שהן שוות, שהרי בשביל העילוי שיש ביפות הוא שנתן דינר דינר ברעות. אלא יש לו לחשב את כולן באמונה שזהו דינר דינר, או כולן בשויהן כלומר שיגרע ממחיר הרעות ויוסיף על הטובות כדי שיצא הכל לקצב אחד. נושא ונותן באמונה שאמרנו צריך הלוקח לתת לו שכר כתף שכר פונדק מלבד הקרן והשכר שפסק עמו לתת לו.
כמה תהא סלע חסרה ותהא בה אונאה שיהא אסור להוציאה ביפה שמונה פונדיונות, שני פונדיונות לדינר, שהוא שתות כשאר כל מקח, שהדינר שש מעה כסף, והמעה שני פונדיונות. כך כתבו גדולי המורים. אבל כל המפרשים הסכימו שאונאתה של סלע ארבעה פונדיונות, פונדיון לדינר, שזהו אחד משנים עשר שבו, לפי שאין סלע דומה לפירות או לטלית שאין אונאתם אלא שתות, שהמטבע אין אדם מעכבו לעצמו כפירות וכטלית, ולהוצאה הוא עומד, ואין אדם מוחל בו כל כך מאחר שאין מקבלין אותו ממנו. ולשון זה עיקר. וכן הסכימו האחרונים.
<h2>דף נב.</h2>
שיעור זמן חזרתה של סלע אינו כשיעור חזרת הטלית, לפי שאין הכל בקיאין בו. ולפיכך אמרו עד מתי מותר להחזיר, בכרכים כדי שיראה לשולחני, בכפרים עד ערבי שבתות שהוא צריך להוציאה. ואם המוכר אדם חסיד ראוי לו לקבלה אפילו לאחר שנים עשר חדש, והוא שמכירה. אבל אדם אחר שלא קבלה לאחר זמנה הקבוע, אע"פ שמכירה, אין ללוקח עליו אלא תרעומת. סלע שלא חסרה כדי אונאתה ראוי לאדם לקבלה. וכל שאינו מקבלה נקרא נפש רעה, והוא שאפשר להוציאה אף ע"י הדחק.
<h2>דף נב:</h2>
אע"פ שיש שיעור לאונאת הסלע כמו שאמרנו, אסור לאדם לקיים ברשותו סלע שפחתה כדי אונאתה, לפי שעומדת לרמות בה בני אדם, אלא יקוץ או יתיך. ולא יעשנה משקל לשקול בה, ולא יזרקנה בין שאר חתיכות של כסף. ואם בא לתלותה בצואר בנו או בתו נוקבה באמצע, אבל לא מן הצד שעדיין ראויה להוצאה. אסור לאדם למכור סלע חסרה לאדם אנס, לפי שמרמה בה את האחרים. שקל הבא מסלע מותר לקיימו, שהרי ניכר פחתו ולא יקבלוהו בסלע אלא בשקל. וכן דינר הבא משקל מותר לקיימו.
<h2>דף נג.</h2>
מסוגיית הגמרא שבמקום זה למדנו לענין איסורין שאע"פ שאמרו כל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף אינו מתבטל כמו שכתבנו ביום טוב פרק ראשון [ג' ע"ב], אין הדברים אמורים אלא בשאותו [היתר] עתיד לבא מעצמו בלי שום טורח ובלי שום הוצאה, אבל כל שהוא צריך לעשות בו הוצאה של כלום אינו נקרא דבר שיש לו מתירין מאחר שאין ההיתר בא אלא על ידי הוצאתו. כיצד, הרי שנתערבה קערה אסורה באחרות של היתר בכדי ביטולה, אין אומרין הואיל ואפשר להגעיל את כולן דבר שיש לו מתירין הוא, אלא הרי היא מתבטלת ברוב מאחר שאין היתרה בא [אלא] ע"י טורח והוצאה. וכן כל כיוצא בזה.
<h2>דף נה:</h2>
חמשה דברים הם ששיעורן בפרוטה, ואלו הן, ההודאה בפרוטה, כלומר שאינה חשובה הודאה לחייבו שבועת מודה מקצת עד שיודה בשוה פרוטה, כמו שכתבנו בשבועות פרק שבועת הדיינין [ל"ח ע"ב]. ואין קדושי אשה בפחות משוה פרוטה, כמו שכתבנו בקדושין פרק ראשון [ב' ע"א]. והנהנה שוה פרוטה מן ההקדש מעל. והמוצא שוה פרוטה חייב להכריז, ולא עוד אלא אפילו הוזלה בין אבדה למציאה ועמדה על פחות משוה פרוטה ואחר כך הוקרה קודם מציאה ועמדה על שוה פרוטה חייב להכריז מאחר שבשעת אבדה ובשעת מציאה היה בה שוה פרוטה, כמו שכתבנו בפרק אלו מציאות [כ"ז ע"א]. הגוזל חבירו שוה פרוטה חייב להחזיר, ולא עוד אלא שאם נשבע לו לשקר עליה ואחר עשה תשובה ורצה להחזיר חייב להוליכה אחריו אפילו למדי שיתננה לו מידו לידו ולא על ידי שלוחו שנאמר ונתן לאשר אשם לו. אין דין אונאה בפרוטה עד שתהא האונאה יתרה משוה פרוטה, כלומר שאם מכר לו שוה חמש פרוטות בשש אינו חייב להחזיר.
<h2>דף נו.</h2>
אלו דברים שאין להן אונאה ולא ביטול מקח לפי שמיעטן הכתוב מתורת אונאה. העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות. השטרות כגון שמכר אותן לראיה שבהן, לפי שאין ראיה שבהן גוף ממון, אבל מוכר שטרותיו לבשם יש לו אונאה, והוא שתהא האונאה יותר משוה פרוטה כמו שכתבנו למעלה. הקרקעות אפילו מכר או לקח שוה אלף במאה או שוה מאה באלף אין בו אונאה, לפי שלא אמר הכתוב דין אונאה אלא בדבר המטלטל מיד ליד שנאמר וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך. כך הסכימו גדולי המורים. ויש מי שכתב שלא אמרו אלא בשלא הגיעה האונאה למחצית המקח, אבל אם הגיעה האונאה למחצית כגון שלקח או מכר שוה מאה במאתים המקח בטל. והראשון עיקר, וכן הסכימו האחרונים. ובקדושין פרק שני [מ"ב ע"ב] הארכתי בדבר זה. ובכתובות פרק אלמנה ניזונת [צ"ט ע"ב] כתבתי ששליח שטעה במכירת קרקע אפילו בכל שהו חוזר. העבדים לפי שנקראו אחוזה כקרקע, שנאמר והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה. ההקדשות לפי שנאמר אל תונו איש את אחיו, ונכסי הקדש אינן בכלל זה. ואין הפרש בין הקדש שחייב באחריותו כגון שאמר הרי (אלו) [עלי], להקדש שאינו חייב באחריותו כגון שאמר הרי זה. וכן אין דין רבית בנכסי הקדש, שגם בענין רבית אמר הכתוב אחיך. וכן אין דין רבית בקרקע, כמו שיתבאר בפרק שלפנינו [ס' ע"ב].
<h2>דף נו:</h2>
ספר תורה בהמה ומרגלית יש מגדולי הראשונים שכתב שאין להן אונאה. ואין זה נכון, אלא הרי הן כשאר מטלטלין ויש להן אונאה. וכן הסכימו גדולי המורים. כשם שאין אונאה בעבדים ובשטרות ובקרקעות ובהקדשות [כך] אין בהם לא תשלומי כפל ולא תשלומי ארבעה וחמשה, שומר חנם אינו נשבע עליהן ושומר שכר והשואל אינן משלמין, שהתורה מיעטה את כולן מדיני תשלומי השומרים ומדין כל שבועה בין של שומרים בין של שאר שבועות. זה שאמרנו שהתורה מיעטה אותן מדיני תשלומין נפל בו המחלוקת בין גדולי המורים, שיש מהן מי שכתב שלא פטרתן אלא מגנבה ומאבדה ומאונסין, כגון שומר שכר שחייב בגנבה ואבדה בדברים אחרים, בדברים אלו פטור. אבל אם פשע בהן השומר חייב, כלומר שאם הודה שפשע בהן או שיש עדים שפשע בהן, חייב לשלם, בין שהוא שומר שכר או שומר חנם שפשע הרי הוא כמזיק, ומדין מזיק יש לחייבו. ויש מהן מי שכתב שאפילו מפשיעה פטרן הכתוב, ואע"פ שהודה שפשע בהן או שיש עדים שפשע פטור. וכן נמצא לו בתשובה, במי שהפקיד שטר אצל חבירו, אפילו הודה שפשע, אינו חייב לשלם. וכלשון הזה הסכימו האחרונים, וכן עיקר. ואין בכאן עסק למזיק, שאע"פ שלא שמר כדרך השומרים ובגרמת פשיעתו נגנבו או אבדו, התורה פטרתו לגמרי מכל דיני השומרין. אע"פ שאמרנו שאין נשבעין עליהן זהו שבועה של תורה, אבל שבועת היסת של דבריהן נשבעין עליהן. ובבבא קמא פרק החובל [צ"ג ע"א] יתבאר, שדברים שעומדין לצדקה, כגון ליחלק לעניים, אינן בכלל דיני השומרין, שנאמר לשמור ולא לחלק לעניים. שומר שקנו מידו להיותו משועבד בהן לכל דיני השומרין הרי זה חייב לשלם ולישבע עליהן כשאר השומרין לכל מה שנשתעבד אם כשומר חנם ואם כשומר שכר ואם כשואל. בד"א בשקנו מידו כמו שאמרנו. אבל בדברים בלבד אין שעבודו שעבוד. ואע"פ שמתנה שומר חנם להיות כשואל ותנאו קיים ואפילו בדברים בלבד כמו שיתבאר לפנינו פרק השוכר את הפועלים [צ"ד ע"א], אינו דומה, לפי ששאר השומרין מאחר שמעצמו הוא מחוייב דבר תורה בדין השומרין יכול להתנות ולהעלות עצמו משומר לשומר בדברים בלבד. אבל זה שאינו מחייב כלל בדין השומרין [אי] אפשר להשתעבד בדברים בלבד.
כשם שאין לקרקע אונאה כך אין לשכירות קרקע אונאה כלל. אבל שכירות מטלטלין יש להן אונאה, כמו שכתבנו למעלה. שכירות פועלים או קבלנות אין לו אונאה, בין ששכרן לעשות בקרקע או במטלטלין. ובבבא בתרא פרק הספינה [פ"ו ע"ב] הארכנו בזה. ואחד מגדולי המורים כתב שקבלנות יש לו אונאה.
המוכר חטים הזרועים בקרקע עד שלא נשרשו נסתפק בגמרא אם יש להם אונאה כאילו הם בבית או אם אין להן אונאה שהם בטלים אצל הקרקע והן כקרקע. הילכך אין מוציא מן הנתבע.
<h2>דף נח:</h2>
כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים, שנאמר ולא תונו איש את עמיתו, ובאונאת דברים הכתוב מדבר. כיצד, היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, היה בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך, היו חלאים באים עליו או שהיה מקבר את בניו לא יאמר לו כדרך שאמרו לו חבריו לאיוב הלא יראתך כסלתך וגו' זכור נא מי הוא נקי אבד וגו', היו חמרין מבקשים תבואה לא יאמר להן לכו אצל פלוני שיודע בו שלא מכר תבואה מעולם, וכן לא יתלה עיניו על המקח והוא אינו רוצה ליקח. ועל אונאה כזו ועל כיוצא בהן, שהן דברים מסורין ללב, שמראה בדעתו שרוצה ליקח ואינו כך, והוא מאנה את חבירו, אמר הכתוב ויראת מאלהיך. ולפיכך אמרו גדולה אונאת דברים מאונאת ממון שזה נאמר בו ויראת מאלהיך וזה לא נאמר בו ויראת, ועוד שזה בגופו וזה בממונו, וזה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון. ועוד אמרו כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים, שהרי פניו משתנין כאילו הוא מת. ועוד אמרו כל היורדין לגיהנם עולין חוץ משלשה, המלבין פני חבירו ברבים והמכנה שם של גנאי לחבירו ואע"פ שהוא מורגל באותו הכנוי. והבא על אשת איש, בד"א בשלא קבל את דינו שהוא בחנק, אבל קבל את דינו יש לו חלק לעולם הבא. ועוד אמרו נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים, שהרי מצינו בתמר שלא גלתה את יהודה עד שבקשו להציתה באש שנאמר היא מוצאת.
<h2>דף נט.</h2>
אין כל דברים [אלו] אמורים אלא בעם שאתך בתורה, שנאמר ולא תונו איש את עמיתו עם שאתך בתורה אל תוננו. ועוד אמרו לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה לבא. ששערי דמעה לא ננעלו אע"פ ששערי תפלה ננעלו מיום שחרב בית המקדש, שנאמר שמעה תפלתי י"י ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש. ועוד אמרו כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה, שנאמר הנה י"י נצב על חומת אנך וגו'. ועוד אמרו שלשה אין הפרגוד ננעל בפניהן אונאה וגזל ועבודה זרה, אונאה שנאמר ובידו אנך, גזל שנאמר חמס ושוד ישמע בה על פני, ע"ז שנאמר העם המכעיסים אותי על פני. ראוי לו לאדם שילך בעצת אשתו ויכבדנה, שאין ברכה מצויה בביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר ולאברם היטיב בעבורה, בד"א בעניני העולם, אבל במלאכת שמים אסור לו לאדם להלוך בעצת אשתו, לפי שאינן מכירות מעלתו. ועל זה אמרו כל ההולך בעצת אשתו נופל בגיהנם, שכך מצינו באחאב שנאמר בו אשר התמכר לעשות הרע בעיני י"י אשר הסתה אותו אזבל אשתו. לעולם יראה אדם שתהא תבואה מצויה בתוך ביתו, שאין מריבה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא על עסקי תבואה. וכן לא מצינו שנקראו ישראל דלים אלא על עסקי תבואה, שנאמר והיה אם זרע ישראל וגו' מה כתוב אחריו וידל ישראל. בשלשים וששה מקומות הזהירה תורה על הגר, כדי שלא יקניטנו אדם ויחזור לסורו הרע. וגדולה אונאתו מאונאת ישראל, שהמאנה אותו בין בדברים בין בממון עובר בשלשה לאוין שנתפרשו בו, שנאמר וגר לא תונה ולא תלחצנו, ולוחצו זהו אונאת ממון, ונאמר ולא תונו איש את עמיתו וגר בכלל עמית, מה שאין כן בישראל שלא נתפרש בו אלא לא תונו איש את עמיתו. זה שהוצרך הכתוב לומר כי גרים הייתם בארץ מצרים, בא להודיענו דרך ארץ שיזהר אדם לומר לחבירו מום שבו. ולפיכך אמרו מי שהיה במשפחתו תלוי לא יאמר לו אדם שום דבר בלשון תליה ואפילו תלה לי סל זה.
<h2>דף נט:</h2>
אסור לערב פירות בפירות, כלומר שאינם יפים ביפים, כדי לגנוב את העין ולמוכרן כולן בתורת יפים, ואפילו חדשים בחדשים או ישנים בישנים. וכל שכן שאסור לערב ישנים בחדשים כדי למוכרן כולן בתורת חדשים. ולא עוד אלא אע"פ שהישנים יפות במינן מן החדשים ונמכרין ביוקר יותר מן החדשים, אם התנה עמו לתת לו חדשים לא יערב לו בהן מן הישנים, שאני [אומר] שהלוקח רוצה לישנן, שהחדשים טובים לכך. כשם שאין מערבין פירות בפירות כך אין מערבין יין ביין, כלומר רך בקשה כדי למוכרו בחזקת קשה. אבל קשה ברך מערבין מפני שמשביחו. בד"א בין הגתות שתוסס הכל ביחד ונעשה טעם אחד. אבל שלא בין הגתות, כלומר לאחר שתסס כל אחד בפני עצמו, אין מערבין אפילו קשה ברך, מפני הערבת הטעמים. בד"א במקום שלוקחין את היין מבלי שיטעמנו, אבל במקום שאין לוקחין עד שטועמין מערבין אפילו שלא בין הגתות, שהרי יכיר בהערבת הטעמים. ומ"מ קשה ברך כמו שאמרנו, אבל לא רך בקשה למוכרו בתורת קשה בין בין הגתות בין שלא בין הגתות, שהרי זה גונב את הדעת שמערב רע ביפה.
<h2>דף ס.</h2>
אין מערבין שמרי יין זה ביין אחר. אבל נותן לו את שמריו. כיצד, המוכר חבית של יין לחמרין ויש עליהן לקבל את שמריה לא יערב לו בה שמרים של חבית אחרת, אלא שמרי אותה חבית ממש נותן לו ולא שמרי חבית אחרת ואע"פ שאינן מרובין משמרי חבית זו.
הרי שאין מטילין מים לתוך היין אלא במקום שנהגו. הילכך מי שנתערבו לו מים ביינו לא ימכרנו בחנות אא"כ מודיע ללוקחים שהוא מזוג. ובין כך ובין כך לא ימכרנו לתגר מפני שהוא מרמה בו את אחרים. היה מזוג יותר מדאי עד שהכל מכירין בו הרי זה מוכרו אפילו לתגר, ואין חוששין שמא יטיל מקצת יין כדי שיתקשה וירמה בו את אחרים, שאם אתה חושש לכך אף יין [שאינו מזוג] אסור למכור לו שמא יטיל בו מים. זה שאמרנו שאסור למכור לו יין מזוג אא"כ הודיעו, אפילו במקום שטועמין את היין קודם לקיחה הדברים אמורים, שלא התירו לערב במקום שטועמין כפי מה שכתבנו למעלה אלא בשני יינות לפי שהערבת הטעמים ניכר, אבל תערובת מים ביין אינו ניכר. מקום שנהגו להטיל מים ביין מטילין בין למחצה בין לשליש בין לרביע כפי מנהג המדינה, ומוכרין סתם ואין צריך להודיע. וכתב אחד מגדולי המורים שלא התירו אלא בין הגתות. ונראה לומר שאם מנהג המדינה להטיל אפילו שלא בין הגתות מותר, שבכל ענינים אלו הכל כמנהג המדינה.
אע"פ שאמרנו שאין מערבין פירות בפירות ולא יין ביין, התגר נוטל מארבעה וחמשה גרנות ונותן לתוך מגורה אחת, ומארבע וחמש גתות ונותן לתוך פיטס אחד, שהכל יודעין שהוא לוקח מכמה בני אדם.
מחלק חנוני קליות ואגוזים לתינוקות כדי להרגילן אצלו ואין חביריו יכולין לעכב עליו, ובורר את הגריסין ובלבד שלא יבור על פי המגורה שהוא כגונב את העין. וכן מרויח את השערים ואין שאר חנונים יכולין לעכב עליו.
<h2>דף ס:</h2>
אין מפרכסין לא את האדם ולא את הבהמה ולא את הכלים מפני שהוא גונב את העין. איזהו פירכוס של אדם, כגון שהוא זקן ורוצה לימכר וצובע ראשו וזקנו. איזהו פירכוס של בהמה, כגון שמשקה אותה מי סובין כדי לנפוח את כרסה כדי שתראה שמנה או שזוקף את שערה. איזהו פירכוס של כלים, שמצייר כלים ישנים כדי למוכרן בחדשים. וכן אין נופחין את הקרבים ואין שורין את הבשר במים.
כל דברים אלו שאמרנו שאסורין משום גנבת דעת, כגון תערובות ופירכוס וכל אלו הענינים, נראין הדברים שאף לגוי אסור למוכרן, שהרי אסור לגנוב דעתו של גוי כמו שכתבנו בחולין פרק גיד הנשה [צ"ד ע"א]. ושם הארכנו בענין גנבת דעת ברוב דברים. ואחד מגדולי המורים הוסיף לומר, שכל מקח שיש בו מום ויודע בו המוכר אסור למוכרו אפילו לגוי אא"כ הודיעו. ונראה לומר שזו הרחקה יתרה, שאין לומר גנבת דעת אלא בכגון דברים אלו שאמרנו שמערב את הרע ביפה למוכרו ביפה שגונב את הדעת, או בורר על פי המגורה, או מפרכס, שגונב את העין שמוכר לו דבר אחד בדבר אחר, וכגון מוכר לו את נבלה במר דשחוטה כמו שכתבנו בחולין. אבל זה שאין שום תמורה עשויה לדעת בממכרו כדי שיתכוין לגנוב בה דעת הבריות, אלא שנזדמן שיש בממכרו מום מאין לו שיהא אסור למכרו לגוי.
הרי שהלוה סאה בסאה וכל שהו או סאה בסאתים, ובשעת הפרעון לא היו שוין הסאתים אלא כפי מה שהיה שוה הסאה בשעת ההלואה, אעפ"כ הרי זה רבית של תורה, שאחר שעת הלואה אנו הולכין, והרי היה תוספת בהלואתו, וכל שהוא דרך הלואה ויש תוספת בהלואתו זהו רבית של תורה. זה הכלל אין לך איסור דבר תורה אלא כל שהוא דרך הלואה ויש בו תוספת, והיא הנקראת רבית קצוצה. אבל כל שהוא דרך מקח וממכר, או שהוא דרך הלואה ואין בו תוספת כגון סאה בסאה זהו אבק רבית של דבריהן, כמו שיתבאר לפנינו כל אחד ואחד במקומו.
הרי שאמרה תורה בענין רבית את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית [לא תתן אכלך]. ואע"פ שחלק הכתוב לאו דנשך לכסף ולאו דמרבית באוכל, בין בכסף בין באוכל עובר משום נשך ומשום מרבית, שכך משמעות הכתוב את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית, וכן בנשך ובתרבית לא תתן אכלך. ואף הלוה הוא באזהרה זו שנאמר לא תשיך לאחיך וגו', ואזהרה זו ללוה, כלומר לא תגרום שישוך אחיך אותך. ובסוף הפרק [ע"ה ע"ב] יתבאר שבששה לאוין עוברין המלוה והלוה והערב. איזהו רבית של תורה, כגון שמלוה דינר בדינר ופרוטה, או סאה של חטים בסאה וכל שהו. זה הכלל כל שמוסיף לו שום דבר במה שמלוהו מחמת המתנתו זהו רבית שאסרה תורה. ולא סוף דבר כסף, אלא כל דבר המיטלטל הוא בכלל רבית זה, שנאמר נשך כל דבר אשר ישך. אבל קרקע אינו בכלל זה אפילו הלוה עשר גפנים בעשרים, שהמחובר לקרקע הרי הוא כקרקע.
<h2>דף סא.</h2>
הרי שמחל הלוה למלוה רבית שלקח ממנו, כתבו הגאונים שאין זו חשובה חזרה כלל, שהרי הוא נותן מדעתו ממונו ואעפ"כ אסרתו תורה, וכמו שכתבנו למעלה שלפיכך הוצרך הכתוב לפרוט לו לאו בפני עצמו. הילכך מה תועלת מחילתו שבסוף ממחילתו שבתחלה. ויש מגדולי המורים שהם חלוקים על זה, שאין זו דומה לזו, שמחילה שבתחלה אינה אלא מדוחק לפי שהוא דחוק למעות, אבל מחילה שבסוף שהיא בלבב שלם למה לא תועיל, שאם תאמר שאינה מועילה, היאך אמרו מלוי רביות שעשו תשובה ובאו להחזיר הרבית שלקחו אין מקבלין מהן, הרי אתה מעכב תשובתן. אלא ודאי המחילה מועילה, וכן עיקר.
למה הוצרך הכתוב לפרט לאו בגזל ולומר לא תעשוק את רעך ולא תגזול, שהרי גזל בכלל אונאה ורבית הוא. וכל שכן [הוא], שאם באונאה שהוא דרך מקח וממכר או ברבית שהוא נותן מדעתו ומוחל אמרה תורה שלא לחסר ממון חבירו כל שכן בגזל שהוא בעל כרחו. אלא לא הוצרך הכתוב לכתוב לאו בגזל בגוזל את חבירו ממש אלא לכובש שכר שכיר, שאינו גוזל ממנו ממש שהרי לא בא עדיין לידו של שכיר אלא שמעכב אצלו שכרו. ואע"פ שכבר נתפרש בו לאו אחר שנאמר לא תעשוק שכיר עני ואביון, שנה עליו הכתוב לעבור עליו בשני לאוין.
<h2>דף סא:</h2>
למה הוצרך הכתוב לפרט לאו בגנבת ממון שנאמר לא תגנובו ולא תכחשו וגו', שאילו לא תגנוב של עשרת הדברות לא בא אלא לגנבת נפשות, אבל גנבת ממון לא היה צריך לכתוב, שהרי מכלל אונאה ורבית היינו למדין. אלא לא הוצרך אלא לומר שאע"פ שאינו גונב לעכבו אצלו אלא שעושה כן כדי למיקט את חבירו ולצערו אסור. ולא עוד אלא אפילו שהוא מתכוין להנאתו של חבירו, כגון שהוא רוצה לתת לו מתנה ויודע בו שאינו מקבל ולפיכך גונב ממנו כדי לשלם לו תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה, אעפ"כ אסור. וראיתי לרבותי מוכיחין מכאן שמי שגזל ממנו חברו שום דבר או שלקח ממנו ריבית אסור להלוות לו ברבית כדי שישתלם ממנו אותו גזל או אותו רבית שלקח ממנו, שהרי אתה למד שכל בדרך איסור אסור. ויש מי שהיה מתיר.
למה הוצרך הכתוב לכתוב לאו במשקלות, שהרי בכלל מה שאמרנו הוא, לא בא אלא להורות שאע"פ שמשקלותיו מכוונות לא יטמנם במלח, שהמלח שואב את המדה ומגרעה. לא תעשו עול במדה במשקל ובמשורה. במדה, זו מדידת קרקע, לומר ששנים שיש להם קרקע לחלוק לא ימדוד לאחד בימות החמה ולאחר בימות הגשמים, לפי שבימות הגשמים הקרקע מתנפח ומתבקע ומתרבה, ובימות החמה מתכנס ומתמעט. והרבה יש ליזהר במדידת קרקע אפילו בכל שהו, כמו שיתבאר לפנינו בפרק המקבל [ק"ז ע"ב]. במשקל, שלא יטמין משקלותיו במלח. במשורה, שלא ירתיח, כלומר שלא יעלה הקצף על פי המשורה. וקל וחומר הדברים, ומה משורה שהיא אחת משלשים ושלשה בלוג הקפידה עליו תורה, הין וחצי הין ושלישית ההין לוג וחצי לוג ושלישית הלוג ורביעית הלוג על אחת כמה וכמה.
למה הוצרך הכתוב להזכיר יציאת מצרים בענין רבית, לומר אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור, אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בגוי ומלוה לישראל ברבית ואומר שהן של גוי. שאילו היה של גוי היה מותר לגמרי אע"פ שהוא מלוה אותן, בד"א בשנעשה לו לגוי אפטרופוס או סנטר להלוות מעותיו ברבית, לפי שקול יוצא לאפטרופסות ולסנטרות, והכל יודעין שהן של גוי מאחר שהאחריות על הגוי אין כאן חשש איסור. אבל אם לא נעשה לו אפטרופוס או סנטור אסור מפני מראית העין. ולפנינו [ע"א ע"ב] נאריך בענין זה בישראל שהיה בידו מעות ברבית מן הגוי וביקש ליתנם לישראל חבירו שיהיו עליו בריבית כמו שהן עליו.
היה מקבל שכר מן הגוי על אפטרופסותו, יש מי שכתב שאסור לו להתנות עם הגוי שיתן לו שכרו מן הרבית שלוקח מן הישראל, אלא שיתנה עמו שיתן לו [חלק] משלו בין ירויח בין יפסיד. ויש מי שהתיר מאחר שרבית זה לא בא לידו אלא מחמת מעותיו של גוי. מעות של ישראל המופקדות ביד גוי מותר ללוות ממנו ברבית ומותר לבעל המעות ליקח אותו רבית. בד"א בשעשה כן הגוי שלא מדעת הישראל כלל. אבל מדעתו של ישראל אסור, כמו שיתבאר לפנינו. מעות הגוי המופקדות ביד ישראל אסור לגמרי להלוותן ברבית, שהרי באחריותו הן עומדין מאחר שהם מופקדות אצלו. זה הכלל כל שבאחריות גוי מותר. וזה שהתרנו ללוות מן הגוי מעות של ישראל המופקדות אצלו, לפי שהן באחריות הגוי, אבל כל שבאחריות ישראל אסור.
הרי שכתבנו למעלה שיש רבית של תורה, והיא נקראת רבית קצוצה. ויש רבית של דבריהן, והיא הנקראת אבק רבית. הילכך כל מקום שיתבאר בפרק זה שהוא רבית של תורה, אע"פ שכבר גבה אותו המלוה מחייבין אותו להחזירו ללוה, וזהו שאמרו רבית קצוצה יוצאה בדיינין. אבל כל שיתבאר שאינו אלא של דבריהן אין ב"ד מחייבין את המלוה להחזירו, וזהו שאמרו אבק רבית אינה יוצאה בדיינין. ולפנינו [ס"ז ע"א] יתבאר אם תפס הלוה מנכסי המלוה כדי אבק רבית שנטל ממנו אם מוציאין מידו אם לאו. לאוין אלו של רבית בכתוב נתקין לעשה שנאמר וחי אחיך עמך, כלומר החזיר לו רבית שלקחת ממנו כדי שיחיה עמך. הילכך אם החזיר רבית שלקח בין על פי ב"ד בין על פי עצמו הרי זה תיקן לאויה, כך כתבו גדולי המורים. אבל יש מגדולי המפרשים שכתב שאע"פ שהחזיר לא תקן לאויה.
<h2>דף סב.</h2>
שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים. אם שותים שניהם מתים לפי שאינו מספיק לשניהן, ואם אחד לבדו שותה הכל [הוא] ניצול ומגיע ליישוב, הרי זה שותה ואינו חושש לחבירו, שנאמר וחי אחיך עמך, חייך קודמין לחיי אחיך.
זה שאמרנו שמוציאין ממלוה ללוה רבית שלקח ממנו, בד"א בחייו של מלוה. אבל אם מת המלוה אין מוציאין אותו מיורשיו. ולא עוד אלא אפילו הן עצמן אין חייבין להחזיר כלל אפילו מדרכי התשובה, שלא חייב הכתוב להחזיר אלא ללוקח עצמו, שנאמר וחי אחיך עמך, החזיר לו כדי שיחיה עמך. וזהו שאמרו ז"ל הניח להן אביהן מעות של רבית אע"פ שהן יודעין שהם של רבית אינם חייבים להחזיר. בד"א במעות או בכיוצא בו שאינו דבר המסוים, אבל אם הניח להם אביהם פרה או טלית של רבית חייבין להחזיר מפני כבוד אביהן. בד"א שחייבין להחזיר מפני כבוד אביהם אם עשה האב תשובה בחייו ולא הספיק להחזיר הגזילה עד שמת, אבל אם לא עשה האב תשובה בחייו אינן חייבין להחזיר אפילו מפני כבודו, מפני שנאמר ונשיא בעמך לא תאור, בעושה מעשה עמך.
<h2>דף סב:</h2>
המלוה את חבירו חטים ועשאם עליו מעות כפי שער שבשוק אסור לחזור וללוקחן ממנו בפחות מפני הערמת רבית. כיצד, כגון האומר לחבירו הלויני שלשים דינרים, אמר לו שלשים דינרים אין לי, כור חטים יש לי שאני מוכר לך בשלשים דינרים, והיה שער שבשוק כך, וקבלן ממנו בשלשים דינרים, ולא יכול המלוה להמתין עד יום השוק כדי למוכרן שהיה דחוק למעות והיה צריך למוכרן מיד בפחות מכדי דמיהן, אסור למלוה ללוקחן ממנו בפחות. בד"א בשהוא לוקח ממנו מעות, אבל מותר לו לפסוק עמו ליתן פירות אחרים בשלשים דינרים אחר שיש לו מאותו המין שפוסק עמו, שמאחר שאינו לוקח ממנו מעות ממש אין כאן איסור כלל. עבר ועשה כן, כלומר שחזר ולקחן ממנו בפחות, הרי זה אבק רבית. כך כתבו גדולי האחרונים. ורבותי כתבו שלא אמרו אלא שאסור לעשות כן לכתחלה, אבל אם עבר ועשה מותר לו לגבות ממנו אפילו שלשים דינרים ממש ובית דין כופין אותו על כך לשלם לו כל שלשים דינרים. כל דברים אלו שאמרנו, בשלא התנה עמו כלל בשעת הלואה שיחזור וימכרם לו בפחות, שאם כן הרי זו אבק רבית גמורה ולעולם אינו גובה ממנו אלא כפי מה שלקחן.
<h2>דף סג.</h2>
מי שהיה נושה בחבירו מנה, והלך ועמד לו על גרנו ואמר לו תן לי מעותי שאני לוקח בהן חטים, אמר לו חטים יש לי שאני נותן לך וכן עשו. התנו ביניהן שיתן לו חטים במעותיו. נתיקרו החטים והגיע זמן יין למכור, אמר לו תן לי חטי, שאני מוכרן ולוקח אני בהן יין, אמר לו יין יש לי שאני נותן לך בדמי חטיך כפי מה ששוין עכשו, וכן עשו, התנו ביניהן שיתן לו בהן יין. נתיקר היין והגיע זמן שמן למכור, אמר לו תן לי ייני שאני מוכרו ולוקח אני בו שמן, אמר לו שמן יש לי שאני נותן לך בדמי יינך כפי מה שהוא שוה עכשו, וכן עשו, התנו ביניהן שיתן לו בהן שמן. הרי תנאים אלו נעשין בהיתר, לפי שאמרו מעמידין מלוה על גבי פירות ואין בזה משום רבית. בד"א בשהיה לו יין בשעה שפסק עליו, וכן שהיה לו שמן בשעה שפסק עליו. אבל אם לא היה לו מאותו המין שהוא פוסק עליו אסור לו לפסוק עמו לתת בדמי מלותו ממין שאין לו, ואע"פ שיש לאותו המין שער ידוע בשוק. שלא אמרו שפוסקין על שער שבשוק ואע"פ שאין לו כמו שיתבאר לפנינו בפרק זה [ע"ב ע"ב], אלא בנותן לו עכשו מעות, אבל במלוה שיש לו עליו בין מלוה של מעות בין מלוה של פירות אסור לפסוק על סמך שער שבשוק. וזהו הנקרא אבק רבית של דבריהן. בד"א שכל שיש לו מאותו המין יכול לפסוק, כשיש לו ממנו ברשותו ממש כמו שיתבאר לפנינו כדי כל מה שפסק. אבל אם יש לו סאה אינו יכול לפסוק סאה וכל שהוא, ואע"פ שכל שיש לו סאה ממין אחד לוה עליה כמה סאין, כמו שיתבאר לפנינו. אע"פ שכל שאין לו אסור ללוות סאה בסאה, אין הדברים דומין, לפי שמאחר שכל שיש לו סאה יכול ללוות עליה סאה אחרת, נמצא שעל הסאתים יכול ללוות סאתים, וכן אתה אומר עד כמה. אבל בכאן כל שאין לו כדי מה שפסק אין לו תקנה. כל שיש לו שיכול לפסוק כמו שאמרו, אינו צריך לפסוק על שער שבשוק, הוא אפילו היו בשוק שלש סאין בסלע יכול הוא לפסוק עמו שיתן לו ארבע סאין בסלע, שמאחר שיש לו אינו אלא כמוזיל אצלו. בד"א שכל שאין לו אינו יכול לפסוק כמו שאמרנו, בשהפסק הראשון של חטים היה במלוה כמו שכתבנו. אבל אם הפסק הראשון של חטים היה במעות שנתן לו והיו לו חטים באותה שעה יכול הוא לפסוק עמו על היין על סמך שער שבשוק, ואע"פ שאין לו. לפי שמאחר שהחטים נקנו במעותיו דבר תורה, כמו שכתבנו בפרק שלמעלה מזה [מ"ז ע"ב] שדבר תורה מעות קונות, העמידו בכאן את הדבר על דין תורה להקל, מאחר שאין בזה אלא איסור של דבריהם ועשאום כאילו נקנו לו החטים לגמרי במשיכה. והילכך הרי הוא נפסק היין כאילו בא במעותיו בידו לפסוק עמו. כך הסכימו הגאונים. וכן נראה מדברי גדולי המורים. אבל יש מגדולי המפרשים שכתב שאע"פ שבפסק של חטים בא במעותיו בידו, אסור לפסוק על היין אלא אם כן יש לו. וכלשון הראשון הסכימו האחרונים.
<h2>דף סג:</h2>
הרי שאמרנו שפוסקין פירות על סמך שער שבשוק, כמו שיתבאר לפנינו. הילכך הרי שנתן לו מעות על שער שבשוק, כגון שהיה שער הכור בשלשים דינרים ונתן לו מעות שיספיק לו כל השנה פירות לשלשים דינרים הכור, ואירע הדבר ועלה שער החטים לארבעים או חמשים, ולא היו לו למוכר פירות כדי ליתן לו ללוקח, ורצה לפרעו במעות, הרי זה מותר ליקח מעות, כשם שהיה מותר ליקח הפירות. ואע"פ שנתן לו שלשים והוא לוקח חמשים, אין בכך כלום מאחר שבשעה שפסק עמו היה יכול ליקח הפירות בשוק כפי מה שהתנה עמו. יש מי שכתב שכשם שפוסקין על שער שבשוק במעות כך פוסקין בפירות. כיצד, הרי שפסק עמו יין או שמן על שער שבשוק, ולא נתן לו מעות, אלא שנתן לו חטים או כל מיני מטלטלין אחרים, הרי זה מותר כאילו נתן לו מעות ממש על שער שבשוק, דמה לי שיתן לו מעות או שיתן לו פירות. וזהו שאמרו מה לי דמיהן מה לי הן. ודבר נכון הוא.
הרי שאדם פוסק על חבירו על הגדיש אע"פ שלא יצא השער הברור, כמו שיתבאר לפנינו. הילכך כל שהוא פוסק עמו חטים על סמך קציר או גדישו ונתן לו את המעות, אם בא המוכר לחזור בו צריך לקבל מי שפרע. בד"א בשהלך אליו לגורן בשעת הפסק או לאחר מכן, שאז דעתו של מוכר נסמכת בכך. אבל אם לא נראה אליו בגורן כלל יכול המוכר לחזור בו ואין כאן מי שפרע, לפי שיכול לטעון מאחר שלא נראת אלי בגורן הייתי חושב שמא מצאת חטים אחרים יפים משלי ולקחת. הרי שלא נראה אליו בגורן ומצאו בשוק ודבר מענין המקח הרי יש בזה סמיכות הדעת וצריך המוכר לקבל מי שפרע אם בא לחזור. ונראה לומר שאין דברים אלו אלא במוכר, אבל לוקח בין כך ובין כך מקבל מי שפרע אם בא לחזור. הרי שכתבנו למעלה שאדם פוסק על כל מין פירות שיש לו אע"פ שלא יצא השער. וה"ה לכל מיני סחורה. בד"א בשהוא ברשותו או באחריותו ממש, כגון שיש לו פקדון אצל אחרים, אבל אם יש לו חובות מאותו המין אצל אחרים אסור לפסוק עליו מאחר שאינו ברשותו. אבל כל שהוא ברשותו יכול לפסוק ולהוזיל אצלו הרבה יותר ממה ששוה על שער שבשוק מאחר שיש לו, שאפילו בפוסק עמו במלוה שיש לו עליו יכול לעשות כן כמו שכתבנו למעלה.
מי שלוה מעות מחבירו והחזירם לו, ומנאם המלוה ומצא בהן יותר ממה שהלוה לו, אם מותר זה הוא בכדי מה שהדעת טועה בו חייב להחזיר, שאפשר שטעה במנינו. אבל אם הוא בכדי מה שאין הדעת טועה בו אינו חייב להחזיר, שאני אומר מתנה הם והוא בוש מלתתם לו מיד ליד, ואין בזה איסור משום רבית כלל. דומה למה שאמרו [ע"ה ע"א] תלמידי חכמים מותר להלוות זה לזה ברבית שאינן נותנין לשם רבית כלל אלא לשם מתנה כמו שיתבאר בסוף הפרק. וזה ודאי מאחר שנותן בענין זה לשום מתנה גמורה הוא נותן.
איזהו כפי מה שהדעת טועה, הכל כפי מה שרגילין למנות באותו מקום. כיצד, הרי שדרך אותו מקום למנות חמשה חמשה או עשרה עשרה ומצא בהן כמה חמישיות או כמה עשרות יותר חייב להחזיר. מצא בהן מותר שאינו בא לכלל חמשה או לכלל עשרה [אינו] חייב להחזיר. ולא עוד אלא אפילו מצא בהן כמה חמשיות או כמה עשרות יותר ומצא בהן מותר שאינו בא לכלל חמשה ולא לכלל עשרה, הכל מותר אפילו החמשיות והעשרות. וכתב אחד מגדולי המפרשים שעכשו שאנו מונין אחד אחד ושנים שנים הכל הוא בכדי מה שהדעת טועה. ויש מגדולי המורים שכתב שחמשיות ועשרות הוא סימני החמשיות והעשרות, כפי מה שאנו רגילין עכשו שאדם לוקח סימן בידו מכל עשרה דינרים שמונה. הילכך אם המותר הוא כפי מנין העשרות חייב להחזיר, שאפשר שטעה וערב הסימנים עמהם. והם [דברו] בחמשיות, לפי שדרכן היה ליקח סימנין מן החמשיות כדרך שאנו לוקחין מן העשרות.
<h2>דף סד.</h2>
אדם קופץ על ידו ואינו רגיל לתת מתנות, אעפ"כ אינו חייב להחזיר, שאני אומר שמא גזלו ורוצה להבליע לו בחשבון, שהוא יוצא ידי השבה בכך כמו שיתבאר בבבא קמא פרק אחרון [קי"ח ע"ב]. ולא עוד אלא אפילו הוא אדם שלא נשא ונתן עמו מעולם אינו חייב להחזיר, שאני אומר שמא אדם אחר גזלו ואמר לזה והבליע לו בחשבון.
הרי שאמרנו שאדם פוסק על הפירות כל שיש לו מאותו המין, ויכול להוזיל הרבה ממה שהשער בשוק. הילכך לא סוף דבר שיש לו פירות גדולים כפי מה שהוא פוסק, אלא אע"פ שאין לו אלא קטנים פוסק על הגדולים. בד"א בשאותן הקטנים ממש סופן להתגדל ולהעשות גדולים. אבל אם הוא דבר שאין גופו ממש מתגדל אלא שהוא דבר שמתרבה והולך אינו יכול לפסוק ולהוזיל אצלו אלא על מה שיש לו באותה שעה, אבל אם בא לפסוק על יותר ממה שיש לו באותה שעה צריך לפסוק על שער שבשוק. כיצד, הרי שיש לו בגנו דלועין קטנים בני זרת שכמותן נמכרין בשוק עשרה בדינר, יכול לפסוק עם חבירו שיתן לו עשרה דלועין בדינר בני אמה אמה, שמאחר שהן עצמן סופן להתגדל הרי הן כאילו ישנן ברשותו. אבל היו לו עזים לחלוב ורחלים לגוז וכוורות לרדות אינו יכול להוזיל על מה שהשער בשוק לפסוק עם חבירו שיתן לו כך וכך חלב בדינר וכך וכך גזים בדינר וכך וכך דבש בדינר, אלא כפי השיעור שיש לו עכשו, ואע"פ שסוף החלב והגזין והדבש להתרבות, לפי שאין החלב עצמו שבדדי העזים והצמר עצמו שברחלים והדבש עצמו שבכוורות ממש מתגדל אלא שמתרבה ממקום אחר, שהרי אע"פ שתטול החלב שבדד והצמר שבעור והדבש שבכוורות יתרבה אחר במקומו, מה שאין כן בדלועין שאילו תטול את אלו לא יבאו אחרים במקומן. בד"א (ב)שאינו יכול לפסוק על החלב ועל הגזין ועל הדבש אלא על מה שיש לו באותה שעה, בשאמר לו כך וכך חלב וכך וכך גזין וכך וכך דבש אתן לך בדינר. אבל יכול לפסוק ולומר כל מה שעיזי חולבות וכל מה שרחלי גוזזות וכל מה שכוורתי רודה מהיום ועד שמונה ימים מכור לי בכך וכך, שהרי לא קבל עליו ליתן לו דבר ידוע.
אומר אדם לחבירו חבית של יין מכור לך במעות אלו שאתה נותן לי עכשו על מנת שאתננה לך מכאן ועד שנים עשר חדש, ואם תחמיץ בתוך זמן זה שאתן לך חבית אחרת במקומה או שאחזיר לך את דמיו. ואין כאן צד איסור כלל, שמאחר שיש לו עכשו והלוקח מקבל עליו היוקר והזול דרך מקח וממכר הוא לגמרי, וזה שמקבל עליו המוכר אחריות החומץ אינו אלא כמוזיל אצלו.
<h2>דף סד:</h2>
זה שאמרנו שהמלוה את חבירו לא ידור בחצירו חנם ולא ישכור ממנו בפחות, אין צריך לומר בחצר שעומדת לשכר ואדם העשוי להשכיר, אלא אפילו בית שאינו עומד לשכר וגם בעל החצר אינו עשוי להשכיר את בתיו, אעפ"כ אסור. ואע"פ שאילו לא היה לו אצלו מעות היה רשאי לדור בחצר כזו ולא היה צריך להעלות לו שכר שהרי לא חסרו שום דבר, אעפ"כ מאחר שיש לו אצלו מעות אסור משום שנראה כרבית. כיוצא בדבר אתה אומר שהנושה בחבירו לא יקח את עבדיו ויעשה בהן מלאכה אפילו בשעה שהן בטלין, ואע"פ שאילו לא היה נושה בו כלום היה מותר ולא היה צריך להעלות לו שכר משום שנוח לו לאדם שלא ישבו עבדיו בטלים כדי שלא יתעצלו, אעפ"כ מאחר שהוא נושה בו אסור. ומ"מ אם עבר ועשה כן אינו חייב להחזיר ואפילו לצאת ידי שמים. וכן מוכח בגמרא שמנע הבן לאב שלא לעשות כן ולא אמר לו שיחזיר מה שכבר עשה לצאת ידי שמים. ומכאן לכל אבק רבית שאפילו לצאת ידי שמים אינו צריך להחזיר. ובבבא קמא פרק מרובה [ע"ה ע"א] אכתוב יותר. ואחד מגדולי המורים ראיתי שכתב שחייב להחזיר אם בא לצאת ידי שמים, כמו שיתבאר לפנינו. ומכאן אתה למד שהנושה בחבירו אסור לשאול ממנו אפילו כלים שדרך כל העולם להשאילן זה לזה. ואפשר להקל בזה. אבל ודאי כלים שאין דרך כל העולם להשאילן זה לזה, כגון בהמה וכיוצא בה אסור. וכן זה שאסרנו במלוה את חבירו שלא ידור בחצירו חנם ולא ישכור ממנו בפחות, אין צריך לומר בשהתנה עמו בשעת ההלואה ואמר הלויני על מנת שתדור בחצירי חנם או שאשכיר לך בפחות, אלא אפילו הלוהו ולא הזכיר לו כלום, ואחר כך אמר לו דור בחצירי חנם או אשכירנו לך בפחות הרי זה אסור. ומ"מ חילוק יש בין הלויני ודור בחצירי חנם או אשכירנו לך בפחות, להלוהו ודר בחצירו אחר כך או שכר ממנו בפחות, שאילו האומר לחבירו הלויני ודור בחצירי חנם או אשכיר לך בפחות הרי זה רבית קצוצה ויוצאה בדיינין. אבל הלוהו ודר בחצירו או שכר ממנו בפחות, אין צריך לומר בשהתנה עמו בשעת ההלואה ואמר הלויני עמו כך בשעת ההלואה. ולא עוד אלא אע"פ שעדיין לא פרע לו את חובו ותובע ממנו שינכה לו שכר ביתו בין החוב אין שומעין לו שכל שאין הדין נותן להוציא ממנו אין הדין נותן לגבות לו מן החוב. כך כתב אחד מגדולי המורים, וכן עיקר כמו שיתבאר לפנינו [ס"ז ע"א]. ויש מי שכתב שלא אמרו כן אלא במשכונה, שכל שאתה מנכה לו מחובו ואתה מסלקו ממנה הרי אתה כמוציא ממנו. אבל בחוב בלבד, כלומר שאין משכונה, אין לומר כן, אלא מנכין לו מחובו.
הרי שלוה ממנו ואמר לו אחר כך סתם דור בחצירי ולא פירש לו אם בחנם אם בשכר, ואחר כך תבע ממנו שכר ביתו, הרי זה מנכין לו שכר הבית מן החוב, שיכול לטעון שלא אמר לו שידור שם בחנם אלא בשכר. הרי שהלוהו מעות והגיע הזמן, והיה דוחקו ואמר לו הלוה הרויח לי הזמן על מנת שתדור בחצירי [עד שאתן לך חובך] הרי זו רבית קצוצה כאילו התנה עמו כך בשעת ההלואה. כך כתבו המפרשים. אבל אחד מגדולי המורים כתב שאין זה אלא אבק רבית. והראשון עיקר, שמאחר שכבר הגיע הזמן הרי הוא כאילו אותה שעה ממש הלוה אותו. אבל ודאי אם קודם שהגיע הזמן אמר לו להרויח הזמן על מנת שתדור בחצירי הרי זה אבק רבית. כל דברים אלו שאמרנו שאילו אמר לו הלויני ודור בחצירי שהוא רבית קצוצה והלוהו ודר בחצירו שהוא אבק רבית, אין הדברים אמורים אלא בחצר העומדת לשכר ואדם העשוי להשכיר את ביתו, אבל חצר שאינה עומדת לשכר ואדם שאינו עשוי להשכיר אין כאן רבית קצוצה, אפילו בהלויני ודור בחצרי, שהרי לא נטל ממנו כלום וגם לא חיסרו כלום. הילכך אין שם אלא איסור של דבריהן. וכתב אחד מגדולי האחרונים שאם עבר ודר אינו צריך להעלות לו שכר אפילו בא לצאת ידי שמים, שהרי לא חסרו שום דבר, שלא אמרו שצריך להעלות לו שכר אלא בעוד שהוא דר שם, לפי שאסור לו לדור שם בלא שכר מפני מראית העין. אבל לאחר שעבר ודר אין צריך לתת לו כלום, שהרי לא נטל ממנו שום דבר שיצטרך להחזירו לו. והראיה מעשה העבדים שכתבנו למעלה. אבל אחד מגדולי המורים ראיתי שכתב שאפילו בחצר שאינה עומדת לשכר ואדם שאינו עשוי להשכיר, אם אמר לו הלויני ודור בחצירי רבית קצוצה היא, אם הלוהו ודר בחצירו אבק רבית וחייב להחזיר כמו שכתבנו למעלה.
המלוה את חבירו מעות לא ידור בחצירו חנם, וכן לא ישכור ממנו בפחות מכדי שוויה מפני שהוא רבית. ואין זה דומה למשכונא בנכייתא שמותרת כמו שיתבאר לפנינו [ס"ז ע"ב], לפי שמשכונה מכירה לימים הוא, והרי הבית והשדה קנוי לו לגמרי כל ימי משך המשכונה. מה שאין כן בהלוהו ושכר ממנו בפחות, שאינו יורד לקרקע, שלא הלוהו על שום קרקע אלא על אמונתו. ולפיכך אסור לשכור ממנו בפחות משום שנראה כרבית. ועוד יש טעם אחר לחלק ביניהן, שהמשכונה אינה הלואה בפני עצמה שיהא פחיתת השכירות נראה כרבית, אלא כל מעותיו ממש הוא מוציא על עיקר הדירה מאחר שהוא פוחת הולך מעותיו בשכירות, ואפשר שיכלה הקרן בכך, הרי הוא כאילו נותנן כולן על הדירה. מה שאין כן בהלוהו ושכר ממנו בפחות, שמלותו קיימת והוא פורע לו השכירות ממקום אחר. אבל זה שהוציא מעותיו על עיקר הדירה והוא פוחת והולך, אין זה אלא כמוזיל אצלו ומותר. למה הדבר דומה לאומר לחבירו הילך מאתים זוז על מה ששדך עושה בשנה זו, שמותר ואע"פ שאפשר ששוה אלף זוז. ולפי דרך זה כתב אחד מגדולי המורים בתשובותיו ששטר משכונה שאין כתוב בו שיאכל פירותיה בנכיתא כל זמן שתמשך המשכונה בידו הרי זה אסור לאכול פירותיה אפילו בנכיתא אחר שנשלם הזמן, והרי זה אבק רבית לפי שמיד שנשלם הזמן נעשו המעות הלואה אצל הלווה, וחזר הדבר כאילו הלוהו וחזר מצד אחד ושכר ממנו בפחות, לפי שמיד שנשלם הזמן נעשה כאילו לא הוציא מעותיו על אותה דירה. ולפי דברים אלו נראה לומר שאפילו משכון מטלטלין בנכיתא מותר. ובפרק האומנין [פ"ב ע"ב] אאריך בזה. ולפנינו [ס"ז ע"א] נאריך הרבה בענין משכונה בנכיתא, שיש מגדולי המורים וגם מגדולי המפרשים שאסר במשכונת בית. ולפי דבריהן אין לחלק בין משכונה להלוהו ושכר ממנו בפחות, אלא אפילו הלוהו ואחר כך שכר שדהו בפחות הרי זה מותר. שלא אסרו כך במשנתנו אלא בבית שפירותיו תדירין, והוא הדין ממש למשכונה בנכיתא, אבל בשדה בין כך ובין כך מותר. זה שאמרנו שמותר לאדם לומר לחבירו הילך כך וכך על מה ששדך עושה, בד"א בשאמר לו סתם, אבל אם אמר לו מכך וכך סאין לסלע הרי זה אסור משום אבק רבית. ולפנינו בסוף הפרק [ע"ה ע"א] נאריך יותר בזה.
<h2>דף סה.</h2>
הרי שאמרנו שרבית קצוצה יוצאה בדיינין, הילכך מי שהיה חייב לחבירו דינר של רבית ונתן לו באותו דינר סאה של חטים שהיו שוין בשעה שבשוק באותה שעה שני דינרין ואחר כך בא הלוה לתובעו שיחזיר לו את הרבית שלקח ממנו, אין אומרין תן לו דינר ודיו, שהרי לא היה חייב לו יותר והמותר בתורת מתנה הוא שנתנו לו, אלא מחייבין אותו להחזיר לו סאתים של חטים או שני דינרים, שהרי הכל בתורת רבית בא לידו. וכן אם היה חייב לו שנים עשר דינרים של רבית, והשכיר לו באותן שנים עשר דינרים בית שלא היה נשכר אלא בעשרה וסבר וקבל, ואחר כך בא הלוה ולתובעו הרבית שלקח ממנו, אין אומרין יחזיר לו עשרה דינרין, שהרי לא היה שכירות הבית אלא כך, אלא מחייבין אותו להחזיר לו שנים עשר דינרים.
הרי שכתבנו שאין מחייבין אותו להחזיר הסאתים של חטים שלקח ממש, אלא כל שיחזיר שני דינרים דיו, בד"א בחטים או בכיוצא בהן שאינו דבר מסוים. אבל אם לקח ממנו בחוב של רבית גלימא או כל כיוצא בו, שהוא דבר המסוים, מחייבין אותו להחזירו בעינו משום לזות שפתים, שלא יאמרו שהוא מתכסה בגלימא של רבית. ממה שכתבנו שכל שאינו דבר המסוים אין מחייבין אותו להחזירו בעינו אלא מחזיר את דמיו ודיו, אתה למד שהמקח קיים אע"פ שנעשה באיסור, ואין אומרין מאחר שנעשה באיסור נתבטל המקח מעיקרו. הילכך מי שפסק על פירות שאין לו עד שלא יצא השער, והוקרו אחר כך ורצה אחד מהן לחזור בה, אין אומרין יתבטל המקח מעיקרו, שהרי נעשה באיסור, אלא נותן לו כשער של עכשו והמקח קיים. בד"א בשנעשה המקח ביניהן בקנין או בענין שדינו של מקח להיותו קיים אע"פ שהם מטלטלין. אבל אם לא נעשה המקח אלא במעות בלבד, שאין שם אלא מי שפרע, אם בא אחד מהן לחזור בו אין מוסרין אותו למי שפרע מאחר שנעשה באיסור. כך הורה גאון. ומדבריו את למד שכל שנעשה המקח בהיתר מוסרין אותו למי שפרע, ואע"פ שלא היו לו פירות באותה שעה, שהרי לא פסק אלא על שער שבשוק. וכבר כתבנו בפרק הזהב [מ"ט ע"א] שיש מי שכתב שכל שפוסק על שער שבשוק אין מוסרין אותו למי שפרע מאחר שאין לו פירות באותה שעה.
מותר להרויח זמן כדי להרבות בשכר, ואסור להרויח זמן כדי להרבות במחיר המכר. כיצד, מותר לאדם לומר לחבירו מרחץ זו אני משכיר לך בעשרה דינרין אם אתה פורע לי מיד, ואם אתה פורע לי חדש בחדש או לסוף השנה תהא שכורה לך בשנים עשר דינרים. ואין בזה משום איסור כלל, לפי שמן הדין אין השוכר חייב לפרוע השכירות אלא בסוף הזמן שקבע עמו, כלומר אחר שנשלם הזמן אם חודש או שנה. שאע"פ שישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וכל יום ויום מרויח כנגד יומו, מ"מ אין דינה להשתלם אלא בסוף, שנאמר כשכיר שנה בשנה יהיה עמך, שכירות של שנה זו אינה משתלמת אלא בתחלת שנה אחרת. הילכך נמצא שעכשו אינו חייב לו כלום, שתאמר שיש כאן שכר המתנה. וזה שאמר לו אם מעכשו הרי היא לך בעשרה דינרים, מוזיל הוא אצלו בשביל הקדמת המעות שהוא מקדים לו. והרי זה כאילו היה חייב לו מאה דינרים לפורעם לסוף שנה, שרשאי לומר לו תן לי עכשו תשעים ומחול לך הכל. לפיכך אמרו [תוספתא פ"ו ה"ד] הלוקח מקח מחבירו על מנת לפרוע לו לשנים עשר חדש רשאי לומר לו תן לי פחות ופרע לי מיד, ואין בזה חשש איסור כלל. וכן אמרו [תוספתא פ"ד ה"ב] לוקח אדם שטרותיו של חבירו ומלותו בפחות ואינו חושש משום רבית. ומ"מ נראין הדברים שאסור למוכר לקבל עליו את האחריות. ואינו דומה למה שהתירו לגבות שבח ופירות בלוקח מגזלן, אפילו בהכיר בה שאינה שלו כמו שכתבנו בפרק ראשון [ט"ו ע"ב]. ושם הארכנו בדבר זה. ונראה שיש לחלק ולומר שאם כבר הגיע זמנו לגבות מותר לקבל את האחריות, שאין [כאן] שכר המתנה כלל. ואינו דומה למה שכתבנו למעלה שאע"פ שיש לו חובות של פירות אינו יכול לפסוק עליהן, לפי שהפירות ממש הוא מתחייב ליתנם ולפיכך אסור. אבל בכאן, מאחר שהתירו לו למכור מלותו בפחות, מותר לקבל את האחריות. והוא שקנו ממנו, כמו שכתבנו בענין שבח. אבל כל שלא הגיע זמנו לגבות אסור לפי שדומה לשכר המתנה. ועוד צריך להתיישב בדבר, שהרי בחבית של יין היה אסור לקבל עליו אחריות החומץ אלא בשביל שמקבל עליו אחריות היוקר והזול.
זה שאמרנו שמותר להרבות על השכר אינו אלא בשכירות קרקע. אבל בשכירות פועל אסור, כמו שביארנו בבבא בתרא פרק הספינה [פ"ו ע"ב] שאסור לזלזל בשכירות, כלומר שכירות הפועל קודם שהוא צריך לו כדי שיפחות משכרו. וכן אסור להרבות לו בשכירות כדי שימתין לו עד לגורן, כמו שיתבאר.
כיצד אסור להרבות על המכר, אסור לאדם לומר לחבירו שדה זו מכורה לך באלף זוז אם אתה פורע לי עכשו המעות, ואם אין אתה פורע עד זמן פלוני הרי היא לך באלף ומאתים. ואם עבר ועשה כן הרי זה רבית של דבריהן. ואם גבה כבר אין מוציאין ממנו. ואם לא גבה אין מחייבין את הלוקח לפרוע אלא אלף זוז. ואין הפרש בדבר זה בין מכירת קרקע למכירת מטלטלין. אלא כל שמכר לו בין קרקע בין מטלטלין ואמר לו כן הרי זה אבק רבית. הרי שלא אמר לו כן, ומכר לו קרקע או מטלטלין לזמן ביתר מכדי דמיהן, הרי זה מותר. בד"א בשהמטלטלין הם דברים שאין להן שער ידוע בשוק, אבל אם הן דברים שיש להן שער ידוע בשוק הרי זה אסור, שהרי זה כאילו פירש ואמר אם תפרע עכשו בכך ואם לזמן פלוני בכך, כך כתבו גדולי המפרשים. אבל גדולי המורים אוסרין אפילו בדברים שאין להם שער ידוע בשוק, וכן נראה עיקר. ולפיכך ראוי לבעל נפש לחוש לדבריהן. אבל מ"מ אין להחמיר ולהורות כך, לפי שכבר נהגו העולם היתר כלשון הראשון, ואם אתה אוסר להן אתה נועל דלת בפני נושאין ונותנין. ומ"מ אף לפי לשון אחרון אין לאסור בקרקע כלל, שקרקע אין לו אונאה כמו שכתבנו בפרק הזהב [נ"ו ע"א]. עוד יש צד שמתירין גדולי המורים אף במטלטלין, כגון מטלטלין או פירות, שאם היה המוכר רוצה למוכרן בשוק לא היה מוציא בהן אלא עשרה דינרין, ומ"מ אם הלוקח היה רוצה ליקח כיוצא בהן לא היה מוצאן אלא בעשרים מותר למוכרן לו בעשרים על מנת שיפרענו לשנים עשר חודש. ולפנינו יתבאר יותר במטלטלין ששוין במדינה זו עשרים ובמדינה אחרת שוין שלשים.
<h2>דף סה:</h2>
המוכר בית או שדה לחבירו ופרע הלוקח מקצת דמים ולא החליט לו המוכר את הקרקע מיד, אלא שאמר לו לכשתביא שאר המעות תטול את השדה, הרי מקח זה נעשה באיסור, ושניהן אסורין באכילת פירות כל השדה. כיצד כגון שאמר לו לכשתביא שאר המעות תהא השדה קנויה לך מעכשו, המוכר אסור לאכול את הפירות, שמא יביא הלוקח את המעות, ויגמר הקנין למפרע, שהרי אמר לו מעכשיו, ונמצא שאכל את הפירות שהיו ראויין ללוקח בשביל המתנת שאר המעות, שהרי היה השדה קנוי לו למפרע. והלוקח אסור לאכול את הפירות, שמא לא יביא שאר המעות ולא יגמר המקח ויחזיר לו המוכר את מעותיו, ונמצא שאכל את הפירות בשביל אותן מעות שהיו לו ביד המוכר. אלא כיצד יעשו, משלשין את הפירות ביד שליש, ואם יגמר המקח יחזירם ללוקח, ואם לא יגמר יחזירם למוכר. ומפני מה לא יאכלם המוכר בתנאי שאם יגמר המקח שיחזירם ללוקח או יאכלם הלוקח בתנאי שאם לא יגמר המקח שיחזירם למוכר, לפי שזה כנוטל רבית על מנת להחזיר, ורבית אפילו על מנת להחזיר אסור. ויש מי שכתב שלא אסרו לאכלן אחד מהן בתנאי זה שאמרנו אלא כגון שאכלן המוכר והתנה אם תביא לי כל מעותי ויגמר המקח אני אפרע לך מנכסי פירות שאכלתי, לפי שזה רבית על מנת להחזיר. אבל אם התנה ואמר אם יגמר המקח תנכה מן המעות שיש לי עליך לתת כסף הפירות שאכל, הרי זה מותר, שאין כאן רבית על מנת להחזיר. וכן אם אכלן לוקח והתנה אם לא יגמר המקח לכשתחזיר את מעותי תנכה מהן שיעור פירות שאכלתי, הרי זה מותר. ולא אסרו אלא באומר לו תחזיר לי כל מעותי ואשלם מנכסי פירות שאוכל. יש פעמים שהלוקח מותר לאכלן ומוכר אסור. ויש פעמים שהמוכר מותר ולוקח אסור. ויש פעמים ששניהן מותרין. לוקח מותר ומוכר אסור, כגון שאמר לו קנה מעכשו במקצת מעות אלו שאתה נותן, ונעשו השאר כהלואה אצלו, שאם היה מוכר אוכלן היה נראה כאוכל שכר מעותיו. מוכר מותר ולוקח אסור, כגון שלא אמר לו קנה מעכשו לכשתביא שאר המעות, אלא שאמר לכשתביא שאר המעות יהיה השדה קנוי לך מאותה שעה ואילך. הילכך אין כאן איסור כלל, שהרי לא היה השדה קנוי ללוקח כלל, ונמצא שלא אכל המוכר אלא פירות שדה שלו. שניהן מותרין, כגון שאמר לו קנה מעכשו בשדה כשיעור מעות שנתת. הילכך לוקח מותר לאכול כשיעור מעותיו, והמוכר מותר לאכול את השאר. בכל מקום שאמרנו אסור לאכלן, אם עבר ואכלן אין כאן אלא אבק רבית, מלבד שאם אמר המוכר לכשתביא מעות תקנה שיש למוכר לאכלן כמו שאמרנו, שאם אכלן הלוקח מוציאין ממנו שזה גזל גמור. וכן כשאמר קנה כל השדה במקצת מעות אלו שאתה נותן, אם אכלן המוכר מוציאין ממנו שזה גזל גמור.
הממשכן בית או שדה לחבירו והתנה עמו כשתמכור קרקע זה שאתה ממשכן לי לא יהא לך רשות למוכרה אלא לי בדמים הללו שאני מלוה עכשו, הרי זה אסור. התנה עמו ואמר כשתמכרנו לא תמכרנו אלא לי בשוויה, הרי זה מותר. וכבר הארכנו בע"ז פרק אחרון [ע"ב ע"א] באומר לחבירו כשאמכור שדה זה לא אמכרנה אלא לך במאה דינרין, שאם מכרה לאחר במאה ועשרים השני קנה ולא הראשון. המוכר לחבירו בית או שדה והתנה המוכר ואמר לכשיהיו לי מעות תחזיר לי קרקע שלי, הרי זה אסור, דלכשיחזיר לו מעותיו נמצא שאכל עד עכשו פירות השדה. ולפנינו [ס"ז ע"א] יתבאר אם היא רבית קצוצה אם לאו.
התנה הלוקח ואמר לכשיהיו לך מעות אחזיר לך את שלך, הרי זה מותר, שהרי אם ירצה יחזיר ואם לא ירצה לא יחזיר. בד"א בשאמר (המוכר) [הלוקח] כן אחר שנגמר המקח. אבל אם אמר כן קודם [שנגמר] המקח הרי זה כאילו אמר המוכר ואסור. כללו של דבר, כל שנאמר התנאי קודם המקח, בין אמר מוכר בין אמר לוקח, הרי זה תנאי קיים ואסור, שהרי על ידי כן נגמר המקח. וכל שלא נאמר התנאי עד לאחר גמר המקח, בין אמרו מוכר בין אמרו לוקח, אין זה תנאי כלל. שאע"פ שאמרו הלוקח שבידו לעשות כן, אין זה אלא פיטום דברים. ומעשה באחד שמכר שדה לחבירו שלא באחריות, וראה המוכר את הלוקח אחר גמר המקח שהיה עצב, ואמר לו אל תעצב שאם יטרפוה ממך אני אשלם לך, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו אין אלו אלא תנחומין ופיטום דברים, ואינו חייב באחריותן. ומדברי אחד מגדולי המפרשים נראה שכל מה שאמרו הלוקח אע"פ שאמרו קודם המקח אין זה כלום, כמו שיתבאר לפנינו. עוד כתב אחד מגדולי האחרונים שפעמים אע"פ שנאמר התנאי קודם גמר המקח אין זה כלום. כיצד כגון שמכר את השדה וקבל את המעות במקום שאין המעות קונות עד שיכתבו את השטר, כמו שכתבנו בקדושין פרק ראשון [כ"ו ע"א], וקודם שיכתבו את השטר אמר הלוקח מדעת עצמו לכשיהו לך מעות אחזיר לך את הקרקע, ואחר כך כתבו את השטר סתם, אין זה כלום. והרי הוא כאילו לא אמר כלל. וגם המוכר לא בטח בו כלל, שהיה אומר בדעת גמורה שאם כן היה לו לחזור ולקיים את דבריו קודם כתיבת השטר. אבל ודאי מאחר שלא חזר וקיימן לא לקח דבריו אלא כפיטום דברים. והילכך אין זה תנאי כלל. ודבר נכון הוא. וכן אתה אומר גם כן במעשה האחריות. וכן אתה אומר גם כן בשכיב מרע שנתן לשליח גט ליתנו לאשתו, ולא היה נותנו (ו)בתנאי דאם מת על הדרך שכתבנו בגיטין [ע"ה ע"ב], אלא היה אומר ליתנו סתם, ואמרה האשה לבעלה קודם שיגיע הגט לידה אל תדאג שאם תחיה מחולי זה לא יהא הגט גט, שאם חזר הבעל וקיים את דבריה קודם שיגיע הגט לידה הרי זה תנאי, ואם לא חזר וקיימן אין זה כלום.
<h2>דף סו.</h2>
כבר כתבתי בפרק גט פשוט [ב"ב קס"ח ע"א] מקצת דיני האסמכתא, וכן למעלה בפרק הזהב [מ"ט ע"א]. והוא שיש תנאים שאינם מתקיימים לעולם בלשון אסמכתא. כגון האומר לחבירו אם לא אעשה כך וכך אתן לך כך וכך. ורבו בהן הדרכים והחילוקים. וכבר יעדתי לבארם בסוף בבא בתרא בע"ה. ולשון [אסמכתא] הוא שכל שהוא מתנה באם, אינו גומר ומתנה, לפי שהוא סומך בדעתו שיקיים תנאו ולא יבא המעשה לידי גמר. הילכך המלוה את חברו על השדה והתנה עם הלוה אפילו בשעת ההלואה שאם לא יפרע לו את מעותיו עד שלש שנים שיהא השדה קנוי לו במעות אלו שהלוה לו, אין תנאי זה כלום. אלא אפילו לא פרע הלוה את המעות בתוך שלש שנים לא קנה המלוה את השדה. ולפיכך אסור למלוה לאכול את הפירות על סמך תנאי זה, שהרי אין השדה קנוי לו כלל, ונמצא שהוא אוכל שכר מעותיו. ולפנינו יתבאר אם אכלן כיצד מוציאין ממנו.
<h2>דף סו:</h2>
ממה שכתבנו שכל שנאמר בלשון אסמכתא אין התנאי כלום ולא זכה המלוה בשדה, ולפי סוגיית הגמרא היה נראה שכל שהיה הלוה מקפיד שלא למשכן שום שדה אחר משדותיו אלא זה שמשכן לו, שדעתו היה להחליטו ביד המלוה. ולפיכך היה מקפיד על שאר שדותיו שלא למשכנן. הילכך כל שעשה כן זכה המלוה בשדה ואפילו נעשה התנאי באסמכתא, מאחר שיש שם גילוי הדעת שדעתו היה להחליטו, ולא היתה דעתו נסמכת. אבל גדולי המורים לא חשו לכתוב דבר זה כלל, אלא שסמכו על מה שאמרו בגמרא דרך כלל שכל שנעשה התנאי בלשון אם לא קנה.
עוד נתפרש בגמרא שאע"פ שכל שהתנה בלשון אסמכתא לא קנה את השדה כמו שאמרנו, מ"מ הרי הוא לו כאפותיקי, כלומר שכל שלא יפרענו הלוה במעות אלא בקרקע אין לו רשות להגבות לו קרקע אחר אלא זה, דלדבר זה מ"מ התנה לו התנאי, שהרי הוא לא הוציא מעותיו אלא על שדה זו. הילכך אע"פ שלא קנאו מחמת תנאו מפני שנעשה בלשון אסמכתא, הועיל לו דבר זה שלא יוכל להגבות לו חובו בקרקע אחר אלא בזה כל שיצטרך להגבות לו קרקע. וגם דבר זה לא כתבוהו גדולי המורים.
עוד נתפרש בגמרא מעשה באחד שמכר קרקע לחבירו ואמר לו הלוקח אם יטרפו אותה ממני אגבה את האחריות ממך מעידי עידית שבנכסיך, ואמר לו המוכר לא אגבה אותך אלא בעידית שבנכסי. לסוף שטף נהר עידי עידית שלו, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו לא אמר לו שיגבנו מן העידית שבנכסיו אלא כשהיה לו עידית ועידי עידית, אבל עכשו שאין לו אלא עידית הרי היא עומדת לו במקום עידי עידית, ואין לו להגבותו אלא משאר נכסיו כדינו. כך נתפרש בגמרא מעשה זה. ויש לתמוה למה השמיטוהו גדולי המורים, שאם משום שנעשה בלשון אסמכתא היה להן לכותבו ללמוד ממנו לכשלא נעשה באסמכתא.
זה שכתבנו שכל שהתנה בלשון אם, הרי זו אסמכתא, כבר כתבנו בפרק הזהב [מ"ט ע"א] שיש מי שכתב שכל שמתפיסו מיד ביד הקונה אותו דבר שמתנה עליו אין לומר בו דין אסמכתא, אלא אפילו בלשון אם קנה מאחר שהוא מחזיק מיד באותו דבר. והילכך לפי דבריו כל שהחזיק מיד בקרקע הרי זה קנה, ואפילו התנה בלשון אם. עוד יש לומר שאפילו לפי דבריו לא קנה, ואע"פ שהחזיק מיד בקרקע, שלא אמרו שמה שהוא תפוס ביד בעל דבר אין לחוש לו לאסמכתא, אלא במטלטלין, שמיד שהביאן לרשותו קנאן לגמרי. אבל קרקע אפילו החזיק בו לא קנאו בלשון אסמכתא, לפי שקרקע ברשות בעליו עומד בכל עת. וכן עיקר. ממה שכתבנו אתה למד שכל תנאי שנעשה בלשון אסמכתא אפילו על מטלטלין אינו כלום אא"כ התפיס אצלו, כמו שאמרנו. ומעשה באחד שאמר לחבירו אם לא פרעתיך עד יום פלוני תגבה מזה היין, ובא מעשה לפני חכמים, ואמרו כל תנאי שנעשה באסמכתא בין בקרקע בין במטלטלין אינו כלום. ואין צריך לומר במטלטלין שאינן עומדין למכירה, אלא אפילו במטלטלין שעומדין למכירה כגון יין אין התנאי כלום מאחר שנעשה בלשון אסמכתא. כיצד יעשו ויתקיים התנאי שיתנו כמעכשיו ובקנין, שכל תנאי הנעשה בלשון אסמכתא מתקיים בקנין ובמעכשיו. הילכך אם התנו ביניהן שאם לא יחזיר לו את מעותיו עד שלש שנים יהא השדה קנוי מעכשו במעות שהלוה לו, כל שלא החזיר לו מעותיו בתוך שלש שנים הרי המלוה קנה את השדה למפרע משעת התנאי. ולא סוף דבר התנה עמו בשעת מתן מעות, אלא אפילו התנה בענין זה לאחר מתן מעות תנאו קיים. ואע"פ שמלוה אינה קונה כמו שכתבנו למעלה בפרק הזהב [מ"ו ע"א], ובכאן כמעות הלואתו הוא שמקנה לו את השדה, לא אמרו שמלוה אינה קונה אלא בדבר שאינו מוחזק בידו ואינו ממושכן אצלו במעותיו, אבל שדה זה שממושכן אצלו במעותיו ואין מסלקין אותו ממנו עד שיפרע לו את מעותיו, הרי מעותיו כאילו הן קיימין, ואין מעות אלו דומין למלוה אחרת. הרי שאמרנו שאם התנה במעכשו תנאו קיים. הילכך נראה לומר שבתוך שלש שנים אלו המלוה אוכל את הפירות, ואם יבא הלוה ויפרענו בתוך שלש יחזיר לו השדה ופירותיו. ואם לא, ישאר בידו הכל. ואינו דומה למה שכתבנו למעלה שמשלשין את הפירות משום רבית על מנת להחזיר, לפי שבתנאי שכתבנו למעלה לא קבעו זמן לתנאם, ולעולם איסורם תלוי ועומד. ולפיכך אין להם תקנה אלא בשליש. דומה למה שכתבנו למעלה שאם התנה ואמר לכשיהיו לי מעות תחזירם לי, אסור לפי שלעולם הוא כאוכל רבית. אבל בכאן שקבעו זמן לתנאם, אין כאן איסור כלל, אלא הרי זה אוכל פירות, ואם יבא בתוך שלש ויפרע יחזיר הכל. וראיתי מי שכתב שאף בזה אין לו תקנה אלא בשליש. והראשון עיקר, וכן מוכיחין דברי אחד מגדולי המורים. ולפי מה שכתבתי נראה נכון מה שכתבו רבותי שהמוכר נכסיו על דעת לעלות לארץ ישראל או שמכר ולא הוצרך למעות, שהמקח מתבטל כמו שכתבנו בקדושין פרק שני [מ"ט ע"ב], שאין להן תקנה באכילת הפירות אלא על ידי שליש עד שיתקיים המקח בענין שלא יוכל המוכר לבטלו.
הרי אמרנו שכל שנעשה התנאי בלשון אסמכתא לא קנה את השדה ולכשיביא לו מעותיו אפילו לאחר שלש שנים שיחזיר לו את שדהו. הילכך כשם שמחזיר את הקרקע כך צריך להחזיר כל פירות שאכל מיום שהשדה בידו בין מה שאכל בתוך שלש בין מה שאכל לאחר שלש, ואע"פ שאכלן ברצון הלוה שהיה סבור שאע"פ שנעשה באסמכתא היה קיים. ולא עוד אלא אפילו קדם הלוה ופרע את הכל ולא נכה לו את הפירות שאכל, חוזר ומוציא ממנו בדין כל פירות שאכל, שהרי זו רבית קצוצה.
כבר כתבנו בפרק ראשון [ט"ז ע"א] שאין אדם מוכר לחבירו דבר שלא בא לעולם. הילכך האומר לחבירו לכשיוציא דקל פירות הרי הם מכורין לך מעכשיו לא אמר כלום, ושניהן יכולין לחזור בהן ואפילו קנו מידן, עד שיאמר לו דקל זה יהא מכור לך לפירותיו. ולא עוד אלא אפילו לאחר שהוציא הדקל פירות וישנן בעולם יכולין לחזור בהן מאחר שנעשה המקח עד שלא באו לעולם. בד"א בשלא תלשן עדיין הלוקח, אבל אם תלשן הלוקח וזכה בהן לפי שהיה סבור המוכר שהמקח קיים ואינו יכול לבטל לפי שלא מיחה בו, שוב אינו יכול לחזור בו מאחר שזכה בהן הלוקח, ואע"פ שלא זכה בהן אלא בטעות. ויש מי שכתב שאע"פ שתלשן הלוקח יכול המוכר לחזור בו כל שהפירות בעולם ולא אמרו שאינן יכולין לחזור בהן אלא בתלשן ואכלן שאינן בעולם. למה אמרו בכאן שאע"פ שתלשן או אכלן בטעות אינו חייב להחזיר ותהיה מחילת המוכר מחילה ואע"פ שהיתה בטעות, ובמלוה על השדה אמרו שצריך להחזיר את הפירות שאכל אפילו לאחר שלש ואע"פ שאכלן ברצון המוכר כמו שאמרנו, אין הדברים שוין, לפי שתנאי מלוה על השדה נעשה דרך הלואה, ויש שם איסור רבית כמו שאמרנו. אבל מכר זה של פירות הדקל אין שם צד איסור, ולפיכך מחילתו מחילה ואע"פ שהיתה בטעות. ומכאן אתה למד לכל כיוצא בזה, כלומר שהוא מכיר במה שמוכר או נותן אלא שסבור שמכרו או מתנתו קיימת מן הדין ואינו כן. כיצד, הרי שאמרו שאין אותיות נקנות במסירה בלא כתיבה כמו שכתבנו בבבא בתרא פרק הספינה. הילכך מי שמסר שטר חוב לחבירו ואמר לו בדבור בלבד זכה בו ובכל שעבוד שבו, שאין מועיל מן הדין כלל, אלא שהוא סבור שהיה מועיל והלך זה הזוכה וגבה שטר החוב מן הלוה, מה שגבה גבוי, והרי הוא שלו ואינו חייב להחזירו לנותן ואע"פ שהיה בטעות, דומה לפירות דקל שאמרנו. ומכאן אתה למד לכל כיוצא בזה. וכבר הארכנו בבבא בתרא פרק חזקת [מ"א ע"א] בענין מחילה בטעות.
<h2>דף סז.</h2>
הרי שכתבנו למעלה שכל מכר שנעשה בתנאי שכל שיהיו לו מעות ויחזיר לו את מעותיו שיחזיר לו את הקרקע, שהרי זה אסור. הילכך כל מקח שנעשה בתנאי זה, כל פירות שאכל הלוקח לאחר שבא הקרקע לידו הרי הן רבית קצוצה ומוציאין אותו ממנו. ולא עוד אלא אפילו לא התנה בפירוש אלא שאמר דברים שמשמעותן שיחזיר לו את הקרקע כל שיביא לו את מעותיו, הרי זה כאילו התנה בפירוש דמתבטל המקח, ומוציאין ממנו את הפירות כדין רבית קצוצה. ומעשה באשה אחת שאמרה לאדם אחד לך וקנה קרקע פלוני מקרובי פלוני, והלך ולקחו, ובשעת המקח אמר המוכר אם יהיו לי מעות ואחזירם לקרובתי תחזיר לי את הקרקע, ואמר לו הקונה אתה והיא אחים, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו כל כיוצא בזה סמכה דעתו של מוכר שתחזיר לו את הקרקע ולא גמר והקנה. הילכך המקח בטל והפירות רבית קצוצה.
דרכים רבים יש בענין משכונת קרקע, ורבו בהן המחלוקות בין גדולי המורים, כמו שיתבאר. יש משכונת בית ויש משכונת שדה וכרם ויש משכונה בנכיתא ויש משכונה בלא נכיתא. ויש משכונה שיכול בעל הקרקע לסלקו ממנה בכל עת שירצה לפדותה, כגון שלא קבעו זמן אלא שמשכנו סתם, או שקבעו זמן ונוהגין באותו מקום לסלק אפילו ילך הזמן. ויש משכונה שקובעין לה זמן ואינו יכול לסלקו עד סוף הזמן. ויש משכונה אחרת שנקראת בלשון חכמים משכונה דסורא, והיא שמלוה לו מאה דינרין על שדהו ומתנין ביניהן שיאכל כל פירות השדה וינכנה עשרה דינרין או חמשה בכל שנה, ולא יוכל המלוה לכוף את הלוה לפדותה עד שיכלו כל המעות כולן בנכיתא זו, אלא שכותבין כן בשטר כשישלמו כל השנים ויכלו כל המעות באכילת הנכיתא תחזור השדה לבעליה מבלי מעות כלל. ותחלת כל דבר יש לדעת שכל משכונה שאין לה זמן קבוע שלא יוכל בעל הקרקע לסלקו ממנה בתוך אותו זמן, והיא בלא נכיתא, הרי זו רבית קצוצה. אלא שאחד מגדולי המורים מחלק בין משכונת בית למשכונת שדה וכרם, שמשכונת בית בלא נכיתא היא רבית קצוצה כל שאפשר לסלקו בכל עת כמו שאמרנו, לפי שפירות הבית תדירין ומצויין בכל עת בלי שום ספק, ולפיכך הן רבית קצוצה. אבל פירות השדה והכרם שאינן תדירין ומצויין אלא שהוא צריך לטרוח ולעבוד ולעשות בה פירות ושמא יבאו ושמא לא יבאו אין כאן רבית קצוצה אלא אבק רבית. ויש מגדולי המורים שלא חלק בין משכונת בית למשכונת שדה וכרם. וכן הסכמת האחרונים, וכן עיקר.
כבר כתבנו בתחלת הפרק [ס"א ע"ב] שרבית קצוצה יוצאה בדיינין, הילכך כל שהוא אוכל משכונה בלא נכיתא, שיש לומר בה שהיא רבית קצוצה על הדרך שכתבנו למעלה, מחשבין לו כל פירות שאכל מן הקרקע מיום שהוא בידו, ואם עולין כנגד שטרו מסלקין אותו מן הקרקע בלא מעות כלל. ואם אכל יותר מכדי שטרו מוציאין ממנו כל העודף על שטרו. אבל משכונה בין בנכיתא בין בלא נכיתא, בענין שהיא אבק רבית על הדרכים שכתבנו למעלה, אין צריך לומר שאין מוציאין ממנו מה שאכל יתר על שטרו, אלא אפילו משטרו אין מנכין לו כלום בין אכל כנגד כל שטרו בין לא אכל אלא כנגד מקצת שטרו, שכל שאתה מנכה לו משטרו אפילו שוה פרוטה הרי אתה כמוציא ממנו, וכבר אמרנו שאבק רבית אין מוציאין. וכשם שאין מנכין לו משטר המשכונה שלו כלום כך אין מחשבין לו משטר לשטר, כלומר אם היה לו עליו שטר חוב אחר אע"פ שאינו של משכונה אין מנכין לו כלום אפילו מאותו שטר. וכבר כתבנו למעלה [ס"ד ע"ב] שיש מי שחלק בזה ואמר שמשטר חוב אחר שאינו של משכונה מנכין לו שאין זה חשוב סילוק. והראשון עיקר, אע"פ שדברי אחד מגדולי המורים שוין ללשון השני כמו שיתבאר. כך הסכימו כל המחברים בדין סילוק זה שאין מנכין לו משטר משכונתו אפילו פרוטה. אלא שאחד מגדולי המורים כתב שכל שלא אכל שיעור כל שטרו מנכין לו כל מה שאכל, כלומר שאם היה שטרו אלף זוז ואכל אפילו תשע מאות וחמשים מנכין אותן משטרו. שלא אמרו שאין מנכין משטרו, אלא כל מי שאכל שיעור כל שטרו שאתה מסלקו בלי מעות כלל. אבל כל שנשאר לו שום דבר משטרו אין זה סילוק כדי שתאמר שאתה כמוציא ממנו. ולא עוד אלא אפילו אכל כנגדו כל שטרו, אומדין מה שאכל אומד בינוני, כדי שישאר לו שום דבר משטרו, ומנכין לו את השאר. והלשון הראשון עיקר, אע"פ שלשון הגמרא מסייע קצת לזה הלשון האחרון.
אין הפרש באבק רבית זה שאמרנו בין שהשדה הממושכן היתה של יתומים קטנים או של אנשים גדולים. כך נתפרש בגמרא בפירוש בספרים שלנו. אבל אחד מגדולי המורים כתב היתה הקרקע הממושכנת בידו של יתומים ואכל שיעור מעותיו מסלקין אותו בלא כלום. אבל יותר על חובו אין מוציאין ממנו היתר, אבל מחשבין משטר לשטר. נראה מדבריו שגירסא אחרת היתה בספריו.
ממה שאמרנו שאין מנכין לו משטרו כלום אתה למד, שמי שתפס מחבירו מטלטלין, וטוען שהוא רוצה לעכבן אצלו מחמת שלקח ממנו אבק רבית, שאין כל הימנו אלא מוציאין ממנו כל מה שתפס, שהרי אמרנו שאף מחובו אין מנכין לו, ואפילו משטר שאינו של משכונה. הילכך כל שכן שאין לו לזה לתפוס משלו ולעכבו אצלו. ואינך יכול לומר דמשום שיש בידו שטר הוא שאין מנכין, אבל היתה המלוה על פה היו מנכין, שהרי אמרו [ס"ב ע"א] שטר העומד ליגבות אינו כגבוי. הילכך אפילו היתה מלוה על פה לא היו מנכין לו, כל שכן שאין לו לתפוס משל חבירו ולעכבו אצלו. וכל זה לפי הלשון הראשון. אבל לפי הלשון השני נראה לומר שאפשר לתפוס או לעכב אצלו מלוה על פה או אפילו בשטר שיש לו עליו, שהרי אף מן השטר מנכין כל שלא אכל שיעור כולה.
הרי שהיה אוכל משכונה שהיא אבק רבית, ומיחה בו בעל הקרקע שלא יאכלנו עוד, כגון שבא לב"ד ואמר הריני מזומן לפרוע לו חובו ואיני רוצה שיאכל עוד פירותי, הסכימו האחרונים לומר שמה שאכל מיום המחאה ואילך גזל הוא בידו, ומוציאין ממנו, וב"ד כופין את הלוה שיפרענו, ומחשבין לו מה שאכל מאותו היום ואילך. ולפנינו יתבאר שאפילו למי שאוכל בהיתר אפשר לעשות כך.
<h2>דף סז:</h2>
היתה משכונה זו בנכיתא, אחד מגדולי המורים כתב שבשדה וכרם מותרת אפילו במקום שאפשר לסלקו בכל עת, וכל שכן במקום שאי אפשר לסלקו עד הזמן, כגון שקבעו זמן וכתבו בשטר שלא יוכל לסלקו עד אותו זמן. אבל משכונת בית אסורה בכל המקומות אפילו בנכיתא, והרי זו אבק רבית. ויש מגדולי המורים שאסר כל משכונה אפילו בנכיתא משום אבק רבית בין של בית בין של שדה ואפילו במקום שאי אפשר לסלקו עד הזמן. ולדבריו אין לך משכונה מותרת אלא משכונה דסורא שאמרנו. ובמשכונה זו אין לחלק בה בין מקום שאי אפשר לסלקו עד שיכלו כל המעות בנכיתא בין מקום שאי אפשר לסלקו ממנה בכל עת שירצה, כלומר שיחשוב כמה אכל ויפרע לו שאר המעות ויסלקנו. אלא בכל מקום ובכל אדם מותרת ואפילו לתלמידי חכמים, ובלבד שלא יהא הלוה יכול לתבוע מעותיו כמו שכתבנו למעלה. ויש מגדולי הראשונים שהתיר כל משכונה בנכיתא בין בית בין של שדה וכרם בין במקום שאפשר לסלקו בכל עת בין במקום שאי אפשר לסלקו עד הזמן. ויש מי שאסר כל משכונה אפילו בנכיתא במקום שאפשר לסלקו בכל עת. עוד יש מגדולי המפרשים שהתיר משכונת שדה בלא נכיתא בכל מקום שאי אפשר לו לסלקו עד סוף הזמן. ועוד נאמרו דרכים אחרים בעניני המשכונות, ולא הוצרכתי להאריך לפי שעכשיו נהגו היתר בכל המקומות בכל משכונה בנכיתא בין של בית בין של שדה וכרם בין שאפשר לסלקו בכל עת בין שאי אפשר לסלקו עד זמן ידוע, ובכל המקומות נהגו עכשיו לכתוב זמן ידוע. וטוב הדבר לכתוב בפירוש שלא יוכל לסלקו עד אותו זמן, כדי שיהיה כמקום שאין מסלקין שהוא מותר יותר לדברי הכל. שאע"פ שקבעו לו בשטר זמן סתם, נראין הדברים שאין זה מועיל אלא שלא יוכל המלוה לתבוע את הלוה לפדות בתוך אותו זמן. אבל שלא יוכל הלוה לסלקו אין זה במשמע עד שיפרש. וכן צריך עכ"פ ליזהר שיכתבו בשטר שאפילו אחר עבור הזמן שיאכל באותה נכיתא פירות השדה כל זמן שתמשך אותה משכונה בידו, שאם לא כתב כן הרי [זה] אבק רבית, כמו שכתבנו למעלה [ס"ד ע"ב] בענין הלוהו ודר בחצירו. עוד צריך ליזהר ולכתוב בשטר שאחר הזמן כל שלא יסלקנו בתחלת השנה לא יהא רשות בידו לסלקו עד סוף השנה, וכן בכל שנה ושנה, כדי שכל שעה שיאכל תהא אכילתו כמקום שאין מסלקין. כיצד דינה של נכיתא זו שאמרנו, שיתנה עמו שינכה לו בכל שנה ושנה סך ידוע בשביל פירות שיאכל. ואין לה שיעור לנכיתא זו, אלא כל מה שיתנה עמו בין רב למעט. התנה עמו שיפרע לו כל חובו ואחר כך ישלם לו הנכיתא מכיסו, הרי זה כאוכל רבית על מנת להחזיר ואסור. אע"פ שנהגו העולם היתר בעניני המשכונות בנכיתא, תלמידי חכמים אסור להן לאכול אלא במשכונה דסורא לפי שראוי להן לקדש עצמן אפילו בדברים המותרין.
משכונה במקום שנהגו לסלק בכל עת, אע"פ שבעל המשכונה מוחזק בה אין דינה כקרקע אצל בעלי חוב, אלא דינה כמטלטלין. וכל שאין דינו של בעל חוב לגבות מן המטלטלין אינו גובה ממנה כשבעל חובו של משכונה בא ליפרע חובו ממנו או מיורשיו. וכן אין הבכור נוטל בה פי שנים, כמו שכתבנו בבבא בתרא פרק יש נוחלין [קכ"ד ע"ב] שאין הבכור נוטל פי שנים במלוה. והשביעית משמטתה כשאר חוב שאין בו משכונה, מאחר שאפשר לסלקו בכל שעה כמו שכתבנו בגטין פרק השולח. אבל כל שאי אפשר לסלקו עד זמן ידוע דינה כקרקע אצל בעל חוב, ואין השביעית משמטתה, כמו שכתבנו בגיטין [ל"ז ע"א] שהמלוה על המשכון אינו משמט, והבכור נוטל בה פי שנים. נראין הדברים שמקום שאין מסלקין חזר כמקום שמסלקין אחר שעבר הזמן שקבעו. אבל רבותי כתבו בהפך, שאפילו אחר שעבר הזמן עומדת בדינה, אע"פ שהלוה יכול לסלקו בכל שעה וגם המלוה יכול לתבוע את שלו, לפי שבאותו מקום אפילו אחר הזמן הרי היא כלקוחה בידו עד שיסלקנו לגמרי.
ממה שכתבנו שבמקום שמסלקין השביעית משמטתה, אתה למד ששטר משכונה שנכתב סתם, כלומר שאין בה זמן, כשם שבעל הקרקע יכול לסלקו מן המשכונה בכל עת, כך בעל המשכונה יכול לתבוע ממנו מעותיו בכל עת, ואע"פ שאין בעל המשכונה רוצה לסלקו. שאם אתה אומר שאינו יכול לנגשו על מעותיו, היאך שביעית משמטתה, שהשביעית אינה משמטת מלוה שאינו יכול לנגשו עליה, כמו שכתבנו במסכת מכות [ג' ע"ב] שהמלוה את חבירו לעשר שנים אין השביעית העוברת עליה משמטתו.
האוכל משכונה שהיא אבק רבית, ובא הלוה לסלקו, אין צריך לומר שמסלקין אותו מן הפירות המחוברין לקרקע, אלא אפילו מן הפירות התלושין שנשרו מאיליהן לתוך כליו של מלוה, כגון מחצלאות ששוטחין סביב האילנות ליפול שם הפירות המבושלין, מסלקין אותו מהן, מאחר שלא קנאן מחמת כליו, שהרי כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח, כמו שכתבנו בבבא בתרא פרק הספינה [פ"ה ע"ב]. הילכך מאחר שלא קנאם מחמת כליו, וגם הוא לא הגביהן, מסלקין אותו מהן. אבל כל שהגביהן קנאן ואין מסלקין אותו מהן מאחר שאינן אלא אבק רבית. כך נראה עיקר דברים אלו. אבל ממה שכתבו רבותי נראה שאפילו לאוכל בנכיתא ובהיתר יש לומר כן, שהן ז"ל כתבו, שאפילו אוכל בהיתר, כל שמיחה בו שלא יאכל, במקום שנהגו לסלק בכל עת, שוב אין לו רשות לאכול, כמו שיתבאר לפנינו. הילכך כשם שיש לך לומר שכשהוא בא לסלקו לגמרי מסלקו מכל מה שלא זכה בו [כך הדין כאן]. וזה תימה גדול, היאך עשתה שדהו פירות בהיתר גמור, ויבא זה עכשו ויסלקנו. ומ"מ לפי דבריהן דבר פשוט נראה שנותן לו כל הוצאותיו כיורד ברשות. ואחד מגדולי המורים העמיד כל דברים אלו שנאמרו בגמרא שלא כהלכה. ויש מהן שלא כתב כלל. וצריך להתיישב דבר זה הלכה למעשה. עוד נראה שאף לדברי רבותי שמין לו כל השבח הנמצא עכשיו בשדה, שלא אמרו אלא שאין לו לאכול מעת המחאה ואילך. אבל מה שהשביח כבר המשכונה שלו בהיתר גמור אינו בכלל זה. זה שאנו אומרין שכל שבא הלוה לסלקו לא קנה הפירות שבקרקע מדין חצירו ואע"פ שהשדה ממושכנת אצלו, נראה לומר שאין הדברים אמורים אלא לענין פירותיו של לוה, לפי שהוא אוכלן באיסור. אבל לענין מציאה או הפקר או שזיכה לו אחר, זוכה לו השדה הממושכן אצלו על הדרך שכתבנו בפרק ראשון, עד שיפרעו לו את מעותיו ויהיה מסולק ממנו לגמרי.
מקום שהיה דרכן להסתלק בכל עת, ואחר שהחזיק בעל המשכונה בקרקע על דרך מנהג העיר, כלומר שכתבו את השטר סתם, אמר בעל המשכונה לבעל הקרקע אני לא אסתלק עד זמן פלוני, והודה לו בעל הקרקע, הרי זה התנאי קיים, ואע"פ שלא קנו מידו של בעל הקרקע, לפי שמחמת שהיה הקרקע מוחזק בידו, מיד שהודה לו בעל הקרקע שלא יהא רשות בידו לסלקו עד זמן ידוע, זכה בקרקע על תנאי זה. ונראה לומר שכשם שזכה בעל המשכונה בקרקע בתנאי זה כך זכה בעל הקרקע במעות שבידו, ואינו יכול לתובעו עד הזמן שקבעו לו. היה מקום שאין מסלקן, כגון שהיה בשטר זמן קבוע ואמר בעל המשכונה לבעל הקרקע אני אסתלק כל זמן שתרצה, אין תנאי זה כלום עד שיקנו מידו, דבמה זכה בעל הקרקע בתנאי זה. בד"א בשאמר כן לאחר שזכה במשכונה, אבל אמר כן קודם שיזכה במשכונה הרי זה תנאי קיים, שהרי על דעת כן משכן לו שדהו, כמו שכתבנו למעלה [ס"ה ע"ב] בענין לכשיהיו לך מעות אחזירם לך שאע"פ שאמר הלוקח את התנאי הרי הוא כאילו אמרו המוכר מאחר שנאמר קודם המקח. ואחד מגדולי המפרשים כתב שאע"פ שאמר בעל המשכונה קודם שיזכה בקרקע אני אסתלק, אינו כלום עד שיקנו מידו. ולפי דבריו הוא הדין בלכשיהיו לך מעות אחזירנו לך שאע"פ שאמרו לוקח קודם המקח אינו כלום. וכדבריו מוכיחין דברי אחד מגדולי המורים בין בזה בין באותה של מעלה דלכשיהיו לך מעות אחזירם לך. וזה ודאי תימה, מאחר שנאמר קודם המעשה למה לא יועיל אפילו בלא קנין, שהרי על תנאי זה נגמר המעשה. כבר כתבנו בקדושין פרק ראשון [ט"ז ע"א] שמחילת חוב אינה צריכה קנין. ובגמרא משמע במקום זה שאפילו מחילת חוב שיש בו משכונה אינה צריכה קנין.
מקום שנהגו לסלק, ובא בעל הקרקע ואמר לבעל המשכונה אלך ואביא לך מעותיך ואיני רוצה שתאכל עוד פירות שדה שלי, או שבא לב"ד ומיחה כמו שכתבנו למעלה, הרי זה אסור לבעל המשכונה לאכול את הפירות כלל משעה שאמר לו כן ואילך. ולא סוף דבר שאמר לו אלך ואביא מעותיך, שהרי הן מזומנין, אלא אפילו אמר לו אלך ואטרח ואבקש מעותיך ואביאם, אין לו לאכול פירות מאותה שעה ואילך. כך נתפרשו בגמרא דברים אלו. ולא נתפרש אם דברים אלו אמורים במשכונה בנכיתא או בלא נכיתא. וכתבו רבותי שאפילו במשכונה בנכיתא, ואפילו לדברי המתירים לאכול בנכיתא, הדברים אמורים. וכן ודאי הדברים מראין לפי פשוטן. וכתבו עוד שאם אכל מאותו היום שהתרה בו ואילך, שגזל הוא בידו ומוציאין ממנו. וטעם הדבר, שהרי כתבנו למעלה שהסכמת האחרונים לומר שהאוכל אבק רבית לאחר שהתרו בו גזל הוא בידו ומוציאין ממנו. וזה גם כן מאחר שהוא מתרה בו שאינו רוצה שיאכל פירות שדהו בנכיתא הרי הוא מאותה שעה ואילך כאוכל בלא נכיתא שהוא אבק רבית. והילכך הרי הוא גזל מיום ההתראה ואילך ומוציאין ממנו כל מה שאכל. וכן אתה אומר דין זה אפילו במקום שאין מסלקין אחר הזמן, לפי שאחר עבור הזמן הרי הוא כמקום שמסלקין, ואע"פ שכתב לו אכול בנכיתא כל זמן שתמשך משכונה זו בידך. ונראה לומר שאלו דברים מתמיהין, היאך אפשר לו לסלקו מאכילת הפירות בדבור בלבד, מאחר שאינו מביא לו מעותיו והוא אוכל בהיתר. וגדולי המורים לא כתבו דברים [אלו] כלל. על כן צריך להתיישב בדבר הלכה למעשה. ומ"מ אף לפי דברי רבותי אין מסלקין אותו מן הקרקע עד שיפרע לו את מעותיו. אלא שאם יאכל את הפירות יגבם מחובו. ואם בא בעל המשכונה לבית דין כופין את הלוה שיפרענו מיד.
<h2>דף סח.</h2>
מקום שנהגו לסלק, כלומר שכותבין את השטר סתם כמו שאמרנו, אינו יכול לסלקו תוך שנה. שכך אמרו סתם משכונה שנה. הילכך לפי דרך זה נמצאת אומר שכל המקומות תוך שנה כמקום שמסלקין, אלא אם כן יש שם מנהג ידוע שנוהגין לסלק אפילו תוך שנה, שהמנהג מבטל הלכה. לפנינו פרק המקבל [ק"ח ע"ב] יתבאר כיצד דינו של בעל המשכונה עם בן המצר.
הנותן לחבירו עסק להתעסק בה, אע"פ שמכירין מיד כמה יהיה הריוח של אותו עסק, אסור לזוקפו על הקרן ולכתוב שטר על הכל, שמא לא יזדמן הריוח ויפול השטר לפני היתומים ויגבו את הכל, או שמא יבא הוא עצמו לידי גביית רבית.
ראובן שיש בידו שדה של שמעון במשכונה, אסור לו לראובן לחזור ולחוכרה או להשכירה לשמעון. ואין הפרש בדבר זה בין שזכה ראובן במשכונה ועמדה בידו כמה שנים ואחר כך חזר ושכרה לשמעון בין שמיד שזכה בה חזר והשכירה לו. ולא עוד אלא אפילו כתבו בשטר בפירוש אחר שעמדה כמה ימים ברשותו של ראובן חזר והשכירה לשמעון אין זה כלום. עבר ועשה כן הרי זה אסור משום הערמת רבית, כמו שכתבנו בתחלת הפרק [ס"ב ע"א] בלוקח פירות מחבירו בסך ידוע וחוזר ומוכרן לו בפחות. ושם הארכנו בענין זה. ויש מגדולי המפרשים שכתב שהיא רבית קצוצה. וכלשון הראשון הורו גדולי המורים. משכונה זו שאמרנו שאינו רשאי לחזור ולהשכירה לבעליה, אינה אלא במשכונה בנכיתא, אבל משכונה של סורא מותר לחזור ולהשכירה לו או להחכירה, שהרי השדה קנוי לו לגמרי עד אותו זמן, ואין לו עליו שום מלוה אחרת. והילכך למה לא יחזור וישכירנה לו. ואחד מגדולי האחרונים כתב שאפילו במשכונה דסורא הדברים אמורים, שהרי אין השדה קנוי לו כשחוזר שמעון וחוכרה. והילכך מאחר שזה מתחייב ליתן לו כך וכך כורין לשנה בין שתוציא השדה מעט או הרבה, נמצא זה נוטל יותר ממעותיו ואסור.
המקבל עסק מחבירו, כגון סחורה למוכרה בחנות, או שמקבל ממנו מעות ליקח בהן סחורה ולמוכרה בחנות, אחריות מחצית העסק או המעות על המקבל והרי הן כמלוה עליו, והמחצית האחר אצלו כפקדון. הילכך אם היה נוטל בעל העסק מחצית בריוח מבלי שיתן למתעסק שכר טרחו, נמצא שמה שטורח המקבל במחצית שהוא פקדון הוא בשכר במחצית המעות שהן אצלו במלוה, והרי זו אבק רבית. ולפיכך אמרו אין מושיבין חנוני למחצית שכר, ולא יתן לו מעות ליקח בהן פירות למחצית שכר אא"כ נותן לו שכרו כפועל בטל. כיצד, הרי שהיה מקבל העסק מתחלה חייט, שמין כמה חייט כזה מרויח בכל יום ויום בתוך ימות השנה, שלא בפרוס הפסח או בפרוס החג שהמלאכה מרובה, ונותן לו בשכרו. וכן אתה אומר בכל מלאכה ומלאכה, שאין שמין לו כזמן שהמלאכה מרובה שהיא ביוקר, אלא כזמן שהמלאכה מועטת שהפועלים בזול. בד"א בשהיה אומן והוא מבטלו מאומנותו, אבל אם גם הוא היה בעל עסק שאינו מתבטל משום אומנות, לפנינו יתבאר כיצד דינו מאחר שאמרנו שחייב ליתן לו שכרו.
המושיב את חבירו בחנות למחצית שכר, אם היה אומן לא יעסוק באומנותו, לפי שאין עיניו בחנות בשעה שהוא עוסק באומנותו. ואם היה בעל העסק שרוי עמו בחצר הרי זה מותר [תוספתא פ"ד ה"ז]. המושיב את חבירו בחנות למחצית שכר אין לו למתעסק רשות ליקח ולמכור דברים אחרים מלבד דברים של אותו העסק. ואם לקח ומכר, השכר לאמצע. הנותן מעות לחבירו סתם למחצית שכר, כלומר שלא פירש לו איזה סחורה יקח ואיזה לא יקח, רשאי ליקח בהן כל מין שירצה. ובלבד שלא יקח לא כסות ולא עצים. ונראה שטעם הדבר לפי שדברים אלו צריכין תדיר לפרנסת הבית, וכל שהן מזומנין לו לבעל העסק יוציא מהן יותר מכדי צרכו. הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר, ובאחרונה אמר לו לא לקחתי ולא מכרתי, אין לו עליו אלא תרעומת. ואם יש עדים שלקח ומכר, חייב ליתן לו.
אין מושיבין תרנגולין למחצה אא"כ נותן לו שכר עמלו ומזונו, כלומר שלא יתן תרנגולת וביצים למושיבה כדי שיטרח באפרוחים ויחלקו מחצה על מחצה, לפי שאחריות חצי הביצים על המקבל, ונמצא שהוא טורח במחצית האחר מן אותם [הביצים] בשביל אותו מחצית שהוא זקוף עליו במלוה, כמו שכתבנו בענין עסק. ולפיכך צריך ליתן לו שכר עמלו וכן מחצית המזון.
מקבלים עגלים וסייחים וכל דבר שאינו עושה ואוכל למחצה, כלומר שאין שמין אותן כלל, ואין אחריות על המקבל כלל, אלא שאם ימותו ימותו לבעל הבהמה, אלא שהמקבלן זן אותן וטורח בהן, וכשהן גדולים חולק לאמצע עם בעל הבהמה. עד מתי חייב לגדלן, אם יש שם מנהג הכל כמנהג המדינה. ואם אין שם מנהג מגדל את העגלים ואת הסייחים שהם הסוסים הקטנים עד שיעמדו עד שליש גדלותן ואת החמור עד שתהא ראויה לטעון משא. ויש מגדולי המורים שכתב שעגלים וסייחים מגדל אותם שלש שנים. שמין פרה וחמור וכל דבר שהוא עושה ואוכל למחצה, ואינו צריך להעלות לו שכר עמלו ומזונו אע"פ שהוא מקבל עליו מחצית אחריותן, שמה שמשכירן לעשות בהן מלאכה או שהוא עושה בהן מלאכה לפעמים עולה לו במקום עמלו ומזונו.
<h2>דף סח:</h2>
אין שמין את העגלים ואת הסייחים ולא את העזים ולא את הרחלות ולא כל דבר שאינו עושה ואוכל למחצה אא"כ נותן לו שכר עמלו ומזונו, כלומר שאין שמין עכשיו ויקבל עליו המגדלן מחצית שיווין בתורת מלוה אם ימותו, ושיגדלם עד שיהיו גדולין ויחלקו השבח ששבחו מיום השומא ואילך לאמצע, מן הטעם שאמרנו, אא"כ נותן לו שכר עמלו ומחצית מזונותיהן. בד"א בששמו אותן כמו שאמרנו ואינו נוטל אלא השבח שישבחו מיום השומא ואילך. אבל אם הוא נוטל חלק בכל מה שהן שוין כשיבוא לחלוק, הרי זה מותר לשומן למחצה ולקבל עליו בתורת הלואה מחציתן, ואע"פ שאינו מעלה לו שכר עמלו ומזונו, לפי שמה שהן שוין עכשיו שהוא נוטל בו מחציתו בשעת החילוק עולה לו במקום עמלו ומזונו. ויש מי שכתב שכל שמקבל עליו המחצית בתורת הלואה, ענין עסק הוא ואסור עד שיעלה לו שכר עמלו ומזונו, ולא התירו לקבל כל מחצה מבלי שיעלה לו שכר עמלו ומזונו אלא בשאינו מקבל עליו אחריות כלל, אלא שמגדלן ואחריותן על בעל הבהמה, וכשהן גדולין חולק בהן בשוה בשכר עמלו ומזונו. ולפנינו [ס"ט ע"א] יתבאר אם יש לו למקבל בהמות אחרות כיצד דינו.
משכרת אשה לחברתה תרנגולת להושיבה על הביצים בשני אפרוחים בשנה, כלומר שבעלת הביצים נותנתן לבעלת התרנגולת שתושיב אותה עליהן ותטול שנים מהן בשכרה, ואין בזה שום חשש, שהרי אינה מקבלת עליה אחריות הביצים כלל. עד מתי חייב ליטפל בהן, אם יש שם מנהג הכל כמנהג המדינה. ואם אין שם מנהג, בעגלים ובסייחים שהם הסוסים הקטנים עד שיעמדו על שליש גדלותן, ויש מגדולי המורים שכתב עד שלש שנים. ובחמור עד שתהא ראויה לטעון משא. ענינים אלו של עסק הכל כמנהג המדינה, כלומר בדברים שאין בהן איסור. הילכך מקום שנהגו להעלות שכר כתף למתעסק יתר על חלקו מעלין, כלומר שאם מנהג המקום ששוכרין כתפים להוליך הסחורות מן הבית לשוק או מן השוק לבית ואין המתעסק מוליך אותן, הרי זה נוטל שכר הכתפים מן החנות יותר על חלקו בריוח. וכן אם מנהג המקום להעלות שכר כתף לבהמה מעלין, כגון המקבל עגלים קטנים שצריך להוליכן בכתף, אם דרך המקום ששוכרין מי שיוציאם ויביאם, הרי זה נוטל שכר הכתפים יותר על חלקו אם במעות או בבהמה כפי מנהג המקום.
לפנינו בפרק המקבל [ק"ד ע"ב] יתבארו דיני קבלת עסק בארוכה. ושם יתבאר שאע"פ שצריך ליתן לו שכרו כמות שהיה מרויח בכל יום ויום כמו שכתבנו למעלה, אם התנה עמו שלא יטול בעל העסק בריוח אלא שלישיתו ואם יפסידו שיפסיד מחצה, או שיטול מחצית הריוח ואם יפסידו שיפסיד שני השלישים, הרי זה מותר ואינו צריך לתת לו שכר אחר. שהרי עילוי זה [הוא] שהוא עושה לו, שנוטל שני שלישים בריוח ואין עליו כמלוה אלא לתת המחצית, או שנוטל מחצית הריוח ואין עליו כמלוה אלא השליש במקום שכרו. אבל אם התנו ביניהן שיטול מחצה בשכר ומחצה בהפסד, הרי זה אסור, כמו שכתבנו למעלה. הילכך שטר של עסק שיצא בב"ד שכתוב בו יטול מחצית בשכר ובהפסד, הרי תנאי זה נעשה באיסור, שכך משמעותו של לשון זה שיטול מחצה בשכה ומחצה בהפסד. והילכך אין דנין על פי אותו שטר כלל, אלא חוזרין לעיקר הדין, שהוא שיהיה העסק מחצה מלוה ומחצה פקדון. והילכך אם הגיע הפסד באותו עסק מפסיד בעל העסק מחצית והמתעסק מחצית. ואם הרויחו נוטל המתעסק שני שלישים, מאחר שהמחצית הוא מלוה עליו, ובעל העסק שליש. ואין הפרש בדבר זה בשהמתעסק בחיים או שכבר מת, אלא בין שיצא שטר זה על המתעסק ממש בין שיצא על היתומים כך אנו דנין בו. בד"א בסתם בני אדם שאינן מוחזקין לגמרי בכשרות, אבל יצא שטר כזה על אדם שהוא מוחזק לגמרי בכשרות, וטען שלא נעשה התנאי באיסור אלא כך משמעותו של לשון מחצית בשכר אם ארצה ובהפסד לא אפסיד אלא שליש או מחצית בהפסד אם ארצה ובריוח אטול שני שלישים, הרי הוא נאמן ובידו הבחירה ליטול איזה מהן שירצה, ואם הגיע הפסד אינו מפסיד אלא שליש ואם הרויח נוטל שני שלישים. וכן אתה אומר גם כן בשמת הוא ויצא שטר זה על יתומיו שאתה דן בו דין זה ממש, שב"ד טוענין ליתומים כל מה שהיה אביהן יכול לטעון.
אע"פ שאזהרת רבית על הלוה ועל המלוה כמו שיתבאר בסוף הפרק [ע"ה ע"ב]. בד"א ברבית של תורה, אבל ברבית של דבריהן אין האיסור אלא על המלוה בלבד. ומ"מ נראה לומר שאע"פ שאינו באיסור הרבית, עובר הוא משום מסייע ידי עוברי עבירה. ובפרק המקבל [ק"ד ע"ב] אאריך יותר בענין זה.
<h2>דף סט.</h2>
הרי שכתבנו למעלה שצריך בעל העסק לתת למתעסק שכרו בכל יום אם הוא מושיבו למחצה, או להתנות עמו בשכרו בהפסד על הדרך שאמרנו. בד"א בשהיה המתעסק בעל מלאכה והוא מתבטל מאומנותו, ולפיכך אמרו שאינו רשאי לעסוק באומנותו, כמו שכתבנו למעלה [ס"ח ע"א], או שלא היה גם הוא מתחלה מתעסק בשום עסק. אבל אם מתחלה היה הוא יושב בחנות ומתעסק בשלו, וזה הוסיף לו עכשיו מעות בתורת עסק לרבות באותו עסק ולהיות בו שותפין, אין עליו להתנות עמו שיתן לו דבר ידוע בשכרו, אלא אפילו לא התנה עמו אלא שיתן לו דבר מועט בשכרו, ואפילו על הספק, הרי זה מותר כל זמן שגם הוא מתעסק בשל עצמו ממש באותה חנות, שהרי אין טרחו בשל העסק בלבד אלא גם בשלו. הילכך די לו בדבר מועט, ואפילו הוא על הספק. כיצד, הרי שנתן לו מאה דינרים בעסק, רשאי לומר לו כל מה שירויחו מאה דינרים אלו עד חמשים דינרין נחלוק בשוה, ומה שירויחו מכאן ואילך יהיה שלך, ואע"פ שמותר זה ספק יבא ספק לא יבא. וכן אע"פ שאמרו שאין שמין עגלים וסייחים למחצה אא"כ נותן לו שכר עמלו. בד"א בשלא היו לו בהמות אחרות, אבל אם היו לו בהמות אחרות שהוא טורח בהן או שנעשה גם הוא שותף בבהמות שנתן דמי מחציתן ובמחצית האחר שיטול חצי השבח ויהיו בידו בתורת עסק, כלומר שיהא עליו אחריות חצי מחצה של בעל העסק, אינו צריך להעלות לו שכרו, אלא מתנה עמו דבר מועט אפילו על הספק ודיו. שמאחר שהוא צריך לטרוח בשלו אין לו טורח כל כך בשל חבירו, שבעוד שהוא מקבל מזונות לאחת מגבל לשתים ושלש. כיצד, אומר לו מה שישביחו עגלים אלו עד שליש במחירם נחלוק בשוה, והשאר יהיה שלך. היה המתעסק אריסו של בעל העסק, אפילו תנאי זה אינו צריך להתנות עמו, שמאחר שגם לו יש לו בהמות או שהוא שותף בהן, משועבד האריס לבעל הקרקע לטורח מועט כזה.
עד מתי חייב ליטפל בה, באתונות שמונה עשר חדש, בגודדיות שהן סוסיאות עשרים וארבעה חדש. ויש מי שגורס גודרות, והן בקר וצאן. ואם בא אחד מהן לחלוק בתוך זמנו, חבירו מעכב עליו. ואם יש שם מנהג הכל כמנהג המדינה. באו לכלל ולדות הרי הן כשאר ריוח וחולקין לאמצע. מקום שנהגו לחלוק מיד חולקין, מקום שנהגו לגדלם יגדלם ואחר כך חולק בהן. כמה יגדלם בדקה שלשים יום ובגסה חמשים יום. מכאן ואילך נוטל מחצה שלו ומשביחן לעצמו ומשביח המחצית האחר לבעל הבהמה ונוטל בהן מחצית השבח. בד"א בשעשה כן בפני שלשה אפילו הדיוטות, כלומר שחלק בפני שלשה והתנה בפניהן שמכאן ואילך ישביח המחצית לבעל הבהמה ויטול חלקו בשבח. אבל אם לא עשה כן בפני שלשה, אלא שהוא בעצמו נטל חלקו והשביחן לעצמו והשביח המחצית האחר לבעל הבהמה, אין מעשיו כלום וחלוקתו בטלה, ואינו נוטל אלא המחצית בכולן כאילו לא חלק כלל. דומה למה שאמרו בבתרא פרק מי שמת [קמ"ג ע"ב] שהאחין שהשביחו את הנכסים השביחו לאמצע, כמו שכתבנו למעלה בפרק המפקיד [ל"ט ע"ב], עד שיבאו לב"ד ויתנו שהן משביחין לעצמן. כך כתב אחד מגדולי המורים ועמו הסכים אחד מגדולי המפרשים. ויש מגדולי המפרשים שכתב שאע"פ שלא התנה בפני ב"ד, כל שהיה מנהג המקום לחלוק בולדות מיד נחלק, אע"פ שהחלוקה בטלה כמו שיתבאר לפי שכל דבר שצריך שומא אין אחד מן השותפין יכול לחלוק, מ"מ זה נוטל מחצה במה שהשביח בשל בעל הבהמה, כלומר שנוטל מחצה בכל וחוזר ונוטל חצי מחצה בחלק חבירו, ואע"פ שלא התנה. שלא אמרו שצריך להתנות אלא במי שלא ירד מתחלה לנכסים בתורת מתעסק, כגון אחים. אבל זה שמתחלה היו הנכסים בידו בתורת עסק כדי ליטול מחצה במה שישביח, הרי זה נוטל מחצה בכל מה שהשביח מאותו היום ואילך ואע"פ שלא התנה. וכלשון הזה הסכים אחד מגדולי האחרונים. והראשון עיקר.
כל דבר המשותף בין שנים או שלשה אין אחד מן השותפין יכול לחלוק בלא דעת חבירו אפילו הגיע זמנו ליחלק עד שיביא שלשה בקיאין בשומא ויחלוק בפניהם. היו מעות, הרי זה חולק לעצמו, שהרי אינן צריכין שומא. בד"א בשהיו ממטבע אחד וכולם ישנים או כולם חדשים. אבל היו משני מטבעות או שאלו ישנים ואלו חדשים אינו יכול לחלוק בלא דעת חבירו אלא בפני שלשה. עבר וחלק בפני עצמו בדברים שאינו רשאי לחלוק ונשא ונתן בחלקו והשביח, הרי כל מה שהשביח לאמצע כאילו לא חלק, וכן אם הפסיד. ויש מי שכתב שאם הפסיד הפסיד לעצמו, לפי שיכול חבירו לטעון, אני איני מערער עליך בחלוקה שעשית, ומאחר שאיני מערער החלוקה קיימת, שאתה כבר נתרצית בחלקך.
מי שהיה רוצה ללכת לבית הועד שידונו שם את דינו, וכפאוהו ודן בעירו, ופסקו את הדין כנגדו, ובא ואמר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני ואלך לבית הועד, הרי אלו כותבין ונותנין לו. ומה הן כותבין לו, פלוני טען כך, ומתוך כך חייבנו לפלוני. אבל אינן צריכין לכתוב ראיה וטעם לדינן ולומר מטעם פלוני ומראיה פלונית חייבנו לפלוני. אבל מי שלא כפאוהו לדון בעירו אלא שבא מעצמו לפני דייני עירו, או שנתרצו שניהן ובררו להן מי שידין ביניהן, אינן צריכין לכתוב לו כלל וכלל, ואפילו עומד וצווח. אלא שכופין אותו ומנדין אותו עד שיקבל את הדין. וכבר הארכתי בדבר זה בסנהדרין פרק זה בורר [ל"א ע"ב]. פעמים יש שאפילו הטעם והראיה צריכין לפרש לו, כגון שיש בדבר שום טעם סתום שאין בני אדם מכירין בו. ולפיכך צריך לפרש כדי להרחיק מהם לזות שפתים. ומעשה בשני שותפין שהיו להן מעות בשותפות, ובא האחד וחלק בלא דעת חבירו ובלא שלשה, ובא האחר לפני הדיין לצעוק עליו, ואמר הדין עמו וחלוקתן קיימת. לשנה אחרת היה להן יין בשותפות, ובא זה האחד וחלק בלא דעת חבירו, ובא חבירו לצעוק עליו לפני אותו דיין עצמו, ואמר לו חלוקתך בטלה מאחר שלא חלקת בפני שלשה, צעק עליו ואמר לו בכל עת אתה דן אותי לחובה. ענה הדיין ואמר כגון זה ודאי צריך להודיע לו הטעם, ואמר לו המעות לא היו צריכין שומא כלל מאחר שכולן ממטבע אחד, ולפיכך היתה חלוקתו חלוקה, אבל היין יש יין שהוא מבושם ויש שאינו מבושם הילכך לא היה רשות לחלוק בלא שלשה. ראיתי מי שכתב שאם היה היין כולו בכלי אחד הרי הוא כמעות שכולן ממטבע אחד, ויכול לחלוק בלא דעת חבירו ובלא שלשה כמו שאמרנו במעות. ונראה שאין זה נכון כלל, לפי שהיין מתקלקל כשהכלי חסר, ועוד שהוא מתקלקל בנדנוד, והיאך יחלוק בלא דעת חבירו. אלא ודאי נראין הדברים שאפילו בפני שלשה אינו יכול לחלוק כל שחבירו מצוי בעיר עד שיודיענו.
<h2>דף סט:</h2>
משכיר אדם מעותיו לשולחני להתעטר בהן ולהתלמד בהן, ואין כאן איסור כלל מאחר שהן חוזרין בעין [תוספתא רפ"ד]. ולפיכך אין לו רשות לשולחני השוכרן להוציאן, ואם הוציאן אסור משום רבית. ונראה לומר שלא אמרו אסור משום רבית אלא לשולחני המוציאן. אבל בעל המעות מותר ליטול שכרן שהרי לא השכירן לו אלא על מנת שיחזירם בעינן. וצריך להתיישב בדבר. ויש מגדולי המפרשים שאסר להשכיר את המעות אע"פ שהן חוזרין בעין. השכירן על מנת להוציאן אע"פ שאמר בלשון שכירות הרי זה רבית קצוצה.
מותר לו לאדם לומר לחבירו הילך עשרה דינרין והלוה לפלוני מאה דינרין, ואין כאן חשש רבית כלל מאחר שאין הלוה נותן שום דבר למלוה. שלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד הלוה ליד המלוה. ולא עוד אלא מותר ללוה לפייס בדברים את הנותן שיתן לו עשרה דינרין למלוה כדי שילונו מאה, ובלבד שלא יבטיחנו כלל שהוא יחזירם לו, וגם לא יאמר כל הנותן אינו מפסיד, שאם כן הרי זה אסור. אלא הנותן יש לו ליתן על מנת שלא יחזור וישתלם מן הלוה, וגם הלוה יש לו לפייס בענין שלא יבטיח את הנותן כלל שישלם לו. וכשם שמותר הלוה לפייס את הנותן שיתן כך מותר לו לפייס את המלוה ולומר לו פלוני אוהבי יתן לך עשרה דינרין משלו על מנת שתלויני מאה דינרים ואין בכך כלום. וכן מטעם זה מותר לו לאדם לומר לחבירו הילך עשרה דינרים ולך ופייס לפלוני שילויני מאה דינרים, שהרי אין כאן רבית הבאה מיד לוה ליד מלוה. ולא עוד אלא אפילו בן אצל אביו מותר, כלומר שמותר לומר לבן הילך עשרה דינרים ופייס את אביך שילויני מאה דינרים. בד"א בבן שאינו סמוך על שולחנו, אבל בנו הסמוך על שולחנו אסור בין גדול בין קטן. זה שאמרנו שכל שאין רבית באה מידו של לוה לידו של מלוה מותר, בד"א בשאין שום רבית מגיע לידו של מלוה ולא לאחר במאמרו. אבל האומר לחבירו אלוה לך עשרה דינרים כדי שתתן לפלוני כך וכך, הרי זו רבית קצוצה כמו שיתבאר לפנינו [ע"א ע"ב].
מפרה אדם על שדהו ואינו חושש משום רבית. כיצד, הרי ששכר את השדה בעשרת כורין בשנה מותר לו לשוכר לומר לבעל השדה הלויני מאתים דינרים, כדי שאפרנס בהן את השדה בזבל ובחרישה, ואתן לך שכירותה של שדה שנים עשר כורין לשנה, ואין בזה שום חשש רבית, שהרי אינו נוטל אלא שכר שדהו, שהרי הוא שוה כך אחר שפרנסה. וכשם שמפרין על השדה כך מפרין על החנות לעשות בה צורות כדי שירגילו שם הלוקחים, ועל הספינה לעשות לה תורן ועיגונין. אבל אין מפרין על החנות לתת לו עסק, כלומר שאם שכר ממנו חנות בחמשה דינרים שלא יאמר לו הלויני מאתים דינרים שאתעסק בהן בחנותך ואתן לך בשכירותה עשרה דינרים בשנה, וכן אין מפרין על הספינה לתת לו סחורה, כלומר שלא יאמר הלוה תן לי סחורה שאעביר בספינתך ואעלה שכירותה כך וכך לשנה, שזה שכר מעותיו ממש הוא נוטל, שהרי החנות והספינה לא הושבחו בעצמן כלל ואינן שוין יותר מבתחלה.
משכיר אדם ספינתו ועושה אותה דמים ביום השכירות, כלומר ששמין אותה כמה היא שוה, ומתנה עם השוכר שאם תשבר שישלם לו כפי מה ששמו אותה, ואין כאן איסור רבית כלל. ואע"פ שאפשר שביום שנשברה לא היתה שוה מחצית השומא מפני שנתקלקלה בתשמישו של שוכר או מפני שהוזלה, אין לחוש לכך מאחר שלא עשאה מחיים אלא לאחר מיתה, ואילו היתה קיימת היתה חוזרת בעינה כמות שהיא. וכן אתה אומר בכל כלי תשמיש שבעולם. וכן אתה אומר בבעלי חיים ששם אדם פרה לחבירו ואומר לו הרי פרתי עשויה עליך בשלשים דינרים ואתה מעלה לי בשכירותה סלע בחדש כל זמן שתעכבנה אצלך, ואם תמות תתן לי שלשים דינרים כמות שהיא שוה עכשיו, שמאחר שכל שהיא בחיים מחזיר אותה בעינה בין שהוכחשה מחמת המלאכה בין שהוזלה, אין בכך כלום. אבל אם התנה עמו בין בכלים בין בבעלי חיים שכשיחזירנה לו שישלם לו כל שנפחתו הכלים מחמת המלאכה שעשה בהן או כל מה שהוכחשה הבהמה, הרי זה אסור משום אבק רבית, שאין השכר בא אלא על הפחת כל שהוא חוזר בעינו. ויש מי שכתב שאפילו רבית קצוצה היא, וכן נראה עיקר. בד"א בכלים שאין התשמיש מפסיד אותן, אלא שנפחתין מפני התשמיש ומה שנשאר בהן קיים אינו נפסד ואינו מקולקל, כגון ספינה או כגון מחרישות ואתים. אבל כלים שאפילו הנשאר בהן נשאר מופסד ומקולקל מחמת המלאכה, מתנה עמו שישלם לו כל מה שנפחתו ואין בכך כלום, שהשכר הוא על ההפסד ועל הקלקול שנעשה בכלי. כיצד, כגון יורות וקומקומוסים של נחושת, שהן נפסדין על ידי האש מלבד מה שהם נפחתים, מותר לשוקלן ביום שמשכירן וכל מה שיפחתו ישלם אותו השוכר, שהשכר הוא על ההפסד שנעשה בגופו של נחושת. כך עיקר דברים אלו, אע"פ שיש מי שכתב שאפילו נשברה הספינה או מתה הפרה אסור להשתלם מן השוכר אלא כפי מה שהיתה שוה בשעת שבירה או בשעת מיתה, שהשכר אינו אלא על הכחש או על הפחת בין שתחזור בעינה בין שתמות או שתשבר.
<h2>דף ע.</h2>
מעות של יתומים מותר להלותן קרוב לשכר ורחוק להפסד, כלומר שיקבל עליו המתעסק אחריות כל הקרן כמלוה, והריוח שיחלקו אותו לאמצע, לפי שאין בזה אלא איסור של דבריהן, וכל רבית שאין בו אלא איסור של דבריהן התירו במעות של יתומים. אבל ברבית של תורה אסור להלותן.
אע"פ שכל המטלטלין בחזקת התופס אותן אלא אם כן הביא התובע עידי פקדון והוא רואה אותן עכשיו ביד הנפקד, אבל כל שלא ראה אותן בידו אין מכריחין אותו להוציאן כמו שכתבנו בארוכה בפרק חזקת הבתים [ב"ב מ"ה ע"ב], ראובן שהפקיד מטלטלין בבית דין ובא שמעון לבית דין והביא עדים שאותן מטלטלין שהפקיד אצל ראובן פקדון הן בידו ואמר הוא או העדים סימני אותן המטלטלין, חייבין בית דין להחזירן לו. ואע"פ שהוא אינו רואה אותן עכשיו, ואילו היו ביד ראובן המפקידן בבית דין לא היינו מחייבין אותו להוציאן ולא היינו מחייבין אותו להחזירן, מ"מ כל שהן בבית דין והן רואין אותן הרי הוא כאילו התובע ממש רואה אותן, שאין להן לבית דין לכבוש עדותו של זה. ולפיכך חייבין להחזירן לו, מאחר שיש לו עידי פקדון והוא אומר סימניהן. ובכתובות פרק הכותב [פ"ה ע"ב] הארכנו בדבר זה.
מעות של יתומים שהוצרכו להלותן על המשכון אין מלוין אותן אלא על חתיכות של זהב או של כסף. אבל על משכון אחר של דבר המסויים אין מלוין אותן, שמא אינן של הממשכן אלא פקדון הן אצלו ויבא בעל הפקדון ויתן סימניו ויטול את שלו כמו שאמרנו. אבל חתיכות של כסף וזהב אין לחוש להן לפקדון, שאין דרך העולם להפקיד חתיכות של כסף ושל זהב אצל אחרים. כשמלוין מעות של יתומים בלא משכון, אין מלוין אותן אלא לאדם ישר ונאמן ונכסיו שלוים ושקטים, שלא יצא עליהן ערער, והוא אדם שמקבל גזירת בית דין, ולא הוצרכו לנדותו ולא לשמותו מעולם, וגם לא קבל עליו מי שפרע.
<h2>דף ע:</h2>
צאן ברזל נקראין בכל מקום כששמין אותן והן ברשות המקבל לגמרי לכל אונסין שבעולם, בין אונס מיתה בין אונס ליסטים מזויין. ואם הוזלו או כחשו הכל על המקבל, כמו שכתבנו ביבמות פרק אלמנה לכהן גדול [ס"ו ע"א]. ולפיכך אמרו אין מקבלין צאן ברזל מישראל, כלומר שיהא באחריותן לגמרי כמו שאמרנו על המקבל, ויחלוק עם בעל הבהמות בשבח למחצה. ובא להשמיענו שאע"פ שהן חוזרין בעין ואינן דומין לעסק שהוא מוציאו ונושא ונותן בו, אעפ"כ אסור. מאחר שהוא מקבל עליו אחריות היוקר והזול והכחש ובאחריותו הן לגמרי, נעשו עליו כמלוה, ולפיכך אסור. עבר ועשה כן אין בזה אלא אבק רבית של דבריהן.
מרבה הונו בנשך ובתרבית לחונן דלים יקבצנו, כלומר סופו של אותו ממון לבא לידי המלכות שעושין עצמן דלים בכל עת ואומרים הב הב. ולא סוף דבר רבית של ישראל, אלא אפילו רבית של גוי, ואע"פ שמן התורה מותר להלותן ברבית שנאמר לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך אסרו ז"ל גזירה שמא ילמוד ממעשיו כשיהיה רגיל אצלו בכל עת. בד"א בעם הארץ, אבל תלמיד חכם אין לחוש לכך, ומותר להלות להן ברבית ואפילו להעשיר. ובעם הארץ גם כן התירו להלות להן ברבית בכדי חייו, אבל להעשיר אסור. ועכשיו שנהגו כל העולם להלות אפילו להעשיר, משום שאין קצבה לכדי חייהן מפני מסין וארנוניות.
<h2>דף עא.</h2>
אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, מכאן אמרו ז"ל עמי וגוי עמי קודם, אפילו לגוי ברבית ולישראל בחנם. עני ועשיר עני קודם. ענייך ועניי עירך ענייך קודמין. עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמין. אמרו ז"ל בא וראה כמה סמויות עיניהן של מלוי רביות. אדם קורא את חבירו רשע יורד על לחייו, וזה שמלוה את חבירו ברבית ומביא עדים ומחתים בשטר הרי הוא כאילו מביא עדים ולבלר וקולמוס ודיו ומגלה ואומר כתבו וחתמו עליו שכפר באלהי ישראל. וכל מי שיש לו מעות ומלוה אותן לישראל שלא ברבית, עליו הכתוב אומר כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח עושה אלה לא ימוט לעולם. ואם [מ]לוה אותן לישראל ברבית מתמוטט ואינו עולה לעולם.
מותר להלות לגר תושב ברבית על הדרך שמותר לגוי, וכן לישראל משומד שהרי אינו בכלל אחיך. ויש מגדולי המפרשים שהיה אוסר משום שאע"פ שחטא ישראל הוא. ומן האחרונים אמרו שאע"פ שישראל הוא וחייב במצוות, מ"מ רביתו וגזלו מותרין לנו כגוי, שהרי אף גופו מותר לאבד כמו שכתבנו בע"ז פרק אין מעמידין [כ"ו ע"ב] שהוא מן המורידין, והילכך גופו מותר ממונו לא כל שכן. ואע"פ שמאחר שהוא חייב במצות כישראל כמו שאמרנו אע"פ שחטא ישראל הוא, אסור להעבירו במצות משום ולפני עור לא תתן מכשול, אין בזה עברה שהוא אינו עובר על בל תשיך שהיא אזהרה ללוה כשנותן לנו רבית, שמאחר שאנו מותרין לנשכו ולהלות לו ברבית פקעה ממנו אזהרת בל תשיך, שאין אזהרת בל תשיך אלא שלא יגרום למי שאסור לנשכו שישכנו, שהרי לא אמר הכתוב לא תלוה מישראל ברבית אלא לא תשיך. ומטעם זה כתב אחד מגדולי האחרונים שאע"פ שמותר להלות לו ברבית אסור ללות ממנו ברבית, מפני שאנו מעבירין אותו על בל תקח מאתו נשך ותרבית, שממון של ישראל אסור לו בגזלה וברבית מאחר שהוא חייב במצות. ישראל משומד אוכל נבלות להכעיס הרי הוא כמשומד לע"ז, שאף הוא מן המורידין כמו שכתבנו בע"ז פרק אין מעמידין [כ"ו ע"ב].
<h2>דף עא:</h2>
אמרו ז"ל אל תקח מאתו נשך ותרבית אבל אתה נעשה לו ערב, כלומר שישראל שלוה מן הגוי ברבית מותר לישראל חבירו לעשות לו ערב אצל גוי. בד"א בשקבל עליו הגוי לדון עמו בדינינו, כלומר שלא יתבע את הערב תחלה, לפי שאם נעשה לו ערב קבלן בדיניהם של גוים נמצא שהרבית עכשיו במקצת מקומות שנפרעין אף מן הערב תחלה, מתרבה עליו, והוא חוזר וגובה אותו מן הלוה. כך הסכימו כל בעלי הוראה הראשונים והאחרונים. אלא שרבותי לפי שראו במקומן שדיניהן של גוים שנפרעין אף מן הערב תחלה והיה מנהגם לעולם שישראל שלוה מן הגוי, ישראל חבירו היה נעשה לו ערב מבלי שיקבל עליו הגוי לדון בדיני ישראל, כלומר שלא יתבע את הערב תחלה, הוקשה להן המנהג, לפי שלא ראו אדם מוחה בדבר מכמה גדולים שהיו ביניהם. על כן אמרו שמה שהצריכו בגמרא שיקבל עליו הגוי לדון בדיני ישראל שאם לא כן אסור, שאין הדברים אמורים אלא בערב שלוף דוץ, כלומר שדיניהן של גוים היה שאין למלוה שום תביעה על הלוה כלל אלא עיקר תביעתו על הערב כאילו נשא ונתן ביד, וזהו ערב שלוף דוץ. ולפיכך אמרו בגמרא שאם לא קבל עליו הגוי שיהיה לו תביעה גם על הערב כאילו הוא ערב קבלן שאסור, שאם לא כן הוא ממש כלוקח הרבית מן הישראל. הילכך לפי דבריו נמצאת אומר שאפילו ערב קבלן מותר. ולא כן משמעות לשון הגמרא כלל. אלא הלשון הראשון עיקר. עכשיו במקומנו זה שדיניהן של גוים שאין נפרעין מן הערב תחלה כדינינו ממש, ישראל נעשה ערב לישראל חבירו אצל הגוי בלא שום קבלה כלל. נמצאת אומר לפי הלשון הראשון שישראל שנעשה ערב אצל הגוי מבלי שיקבל עליו הגוי לדון בדינינו, ואירע הדבר וגבה הגוי מן הערב קרן ורבית ובא הערב לגבות מישראל חבירו מה שגבה ממנו הגוי, שאינו גובה ממנו אלא הקרן אבל הרבית אינו גובה ממנו, שמאחר שגם עליו נתרבה הרבית נמצא כאילו הוא לוה מן הגוי ברבית וחזר והלוה לישראל חבירו, ונמצא שהוא גובה ממנו רבית. כך נראה מעיקר הגמרא. וכן כתב אחד מגדולי המפרשים. ויש מי שכתב שלא אסרו אלא לכתחלה, אבל בדיעבד חוזר הערב ומשתלם מן הלוה כל ההפסד שבא לו מחמתו. גוי שלוה ברבית מן הישראל מותר לישראל אחר ליעשות ערב לישראל חבירו בשביל הגוי, לפי שישראל המלוה אינו יכול לתבוע את ישראל הערב עד שיתבע את הגוי תחלה כדינינו.
התנה המלוה עם ישראל זה שיתבע את הגוי תחלה שאם לא יפרענו הגוי שיהא אחריותו עליו, זהו דין ערב שכתבנו למעלה שמותר לישראל ליעשות ערב לישראל חבירו בשביל הגוי, ואפילו שלא התנה עמו כלל אלא שנעשה לו ערב סתם, לפי שהדין נותן שאינו יכול לתבוע הישראל תחלה. התנה עמו שיתבע את הישראל תחלה הרי זה אסור. ולא עוד אלא אפילו לא התנה עמו כך בפירוש אלא שהיתה ההלואה סתם, והיא בענין שאינו יכול לתבוע את הגוי תחלה, הרי זה אסור. הילכך אם הדבר כן, אפילו לקח ישראל זה השליח רבית מן הגוי אסור לישראל המלוה ליטול ממנו כלום, שהרי זה כלוה מעות מישראל וחוזר ומלוה אותן לגוי.
מלוה ישראל מעותיו של נכרי מדעתו של נכרי, אבל לא מדעתו של ישראל. כיצד, ישראל שלוה מעות מן הגוי ובקש להחזירם לו, מצאו ישראל חבירו ואמר לו תנם לי ואני אעלה בשבילך לגוי כדרך שאתה מעלה, אסור, והרי זה רבית קצוצה. ולא עוד אלא אפילו אמר לו הגוי לישראל תנם לישראל חבירך והפטר ממנו ויהיו באחריותו משיגיעו לידו ואילך, הרי זה אסור, לפי שאין שליחות לגוי מן התורה. והילכך מאחר שאין לו שליחות והמעות היו עומדין עד עכשו באחריות של ישראל, באמירה זו שאמר לו הגוי ליתנם לישראל חבירו לא יצאו מרשותו כלל, ואע"פ שאמר לו הגוי הפטר בכך מ"מ לא נפטר הישראל הראשון מן הגוי עד שנעשו המעות ברשותו של ישראל חבירו. והילכך נמצא שמעותיו ממש הוא שמלוה ברבית, שהרי לכשהגיעו לידו של ישראל עדיין הן עומדין באחריותו, ולפיכך אסור. והילכך כל שנעשה השטר לשם הישראל והוא גבה את הרבית הרי זה רבית קצוצה ויוצאה בדיינין ואע"פ שהוא עתיד ליתנו לגוי, שהרי במאמרו של גוי הוא שהלוה אותו אין בכך כלום, דודאי כל שבא לידו רבית קצוצה היא, וכן דעת גדולי המורים. אבל כל שנעשה השטר לשם הגוי, והגוי גבה את הרבית ואין סופו של ישראל ראשון ליטול מאותו רבית כלל, נראה לומר שאע"פ שאסור לעשות כן כמו שאמרנו, מ"מ אין כאן רבית קצוצה, אלא הרי זה אבק רבית מאחר שלא הגיע לידו כלום מאותו רבית וגם הוא לא אמר לו ליתן לגוי כלום. אבל המלוה את חבירו ואמר לו אני מלוה לך מעותי אלו על מנת שתתן לפלוני גוי או לפלוני ישראל כך וכך, כתבו רבותי שהרי זו רבית קצוצה מאחר שבאמירתו הוא נותן לו, ואע"פ שלא הגיע הרבית לידו של מלוה כלל. אמר לו הגוי תנם לישראל חבירך ויהיו פקדון בידו, ואחר כך יחזור וילוה אותן ממני, הרי זה מותר גמור. ומ"מ נראה לומר שאע"פ שהן מעותיו של גוי לגמרי אסור לישראל הראשון לעשות השטר בשמו, כמו שכתבנו בתחלת הפרק [ס"א ע"ב] שאין לישראל להלות מעותיו של גוי ברבית אלא אם כן נעשה לו סנטר או אפטרופוס. וכן אם אמר לו הגוי לישראל ראשון הניחם על גבי קרקע והפטר, ובא הישראל השני ונטלן מעל גבי קרקע, הרי זה מותר גמור. וכן אם נטלן הגוי מידו של ישראל ראשון בתורת פרעון חובו, ונתנן לישראל השני בפני הישראל הראשון, הרי זה מותר גמור, ואין לחוש למה שהישראל הראשון עומד שם.
נטלן הגוי סתם ואמר לישראל השני שהוא נותנן לו בשליחותו של ישראל הרי זו רבית קצוצה, שאע"פ שאין שליחות לגוי מ"מ כבר הגיעו לרשותו של ישראל שני מעותיו של ישראל ראשון, שהרי מלוה היו אצלו ובאחריותו היו עומדין. הילכך כל שבאחריות ישראל אסור ואע"פ שמידו של גוי בא לידו, כמו שכתבנו בתחלת הפרק [ס"א ע"ב], והרי זה רבית קצוצה. ובתחלת הפרק [שם] כתבנו שכל שעיקר המעות מישראל, אע"פ שהן מופקדות ביד גוי ואחריותן עליו, אסור ללוות מהן ברבית מדעתו של ישראל. גוי שלוה מעות מישראל ברבית, ובקש להחזירם לו, ומצאו ישראל אחר ואמר תנם לי ואני אעלה בשבילך לישראל מה שאתה מעלה לו, מותר לישראל ליקח הרבית מיד הישראל האחר, שהרי אין לו אצלו כלום, שהגוי הוא שהלוהו מעות כדי שיפרע בשבילו רבית לישראל חבירו. העמיד הגוי לישראל זה שבקש ללוותם אצל ישראל המלוה, ואמר לו ישראל המלוה לגוי הניחם על גבי קרקע והפטר, והניחם על גבי קרקע ובא הישראל ונטלם, הרי זה אסור מדבריהן, שאילו מדין תורה אין כאן איסור כלל, לפי שמאחר שאין שליחות לגוי כמו שאמרנו וגם לא הגיעו לרשותו של ישראל המלוה כלל נמצא שמעות אלו הרי הם כמדבר וכל הקודם בהם זכה בהן וכשפורע ישראל השני לישראל הראשון קרן ורבית הרי זה כאילו נותן לו מתנה משלו, אלא שהן [ז"ל] החמירו בדבר ועשו אותן מעותיו של ישראל כאילו היה הגוי בתורת שליחות.
וכן אם אמר ישראל המלוה לגוי תנם לישראל חבירי ונתנם לו, הרי זה אסור מדבריהן מן הטעם שאמרנו, שעשו את הגוי כאילו הוא בתורת שליחות בדבר שהוא לחומרא. ואין צריך לומר בשאמר לו תנם לו והפטר ויהיה אחריותם עלי, אלא אפילו אמר לו תנם לו ויהיה אחריותם עליך הרי זה אסור, כמו שכתבנו בתחלת הפרק [ס"א ע"ב] שמעות של ישראל אע"פ שהן באחריות הגוי אסור ללוותן ברבית מדעתו של ישראל. כך עיקר הדברים, אלא שיש מי שחולק ואומר שאין שליחות לגוי כלל ואפילו מדבריהן. עבר הישראל ועשה כן, נראה לומר שאין כאן אלא אבק רבית, שהרי אמרנו שאינו אלא חומרא מדבריהן. וכן מצאתי לאחד מגדולי האחרונים. אבל אחד מגדולי המורים כתב שדינו כדין רבית קצוצה, שאע"פ שגבה מוציאין ממנו.
מותר לישראל לתת משכונו לגוי שילוה עליו ברבית מישראל חבירו. והוא שלא יתכוין לומר שילוה עליו בשליחותו, אלא שיתכוין להקנות משכונו לגוי כדי שיהא הגוי כלוה עליו לצרכו. כך כתבו גדולי המפרשים. ויש מגדולי האחרונים שאסר עד שיקנה משכונו לגוי בפירוש ויקנה אותו במשיכה, לפי שאפילו תאמר שאין שליחות לגוי כלל מ"מ הרי הרבית מתרבה על משכונו של ישראל כל שלא קנה אותו הגוי במשיכה, והילכך אסור. עוד כתב שאם לא קנאו הגוי במשיכה לגמרי כמו שאמרנו, אלא שנתנו לו הישראל סתם שילוה עליו מישראל חבירו, אין צריך לומר שאסור ליטול ממנו רבית, אלא אפילו נאנסו המעות ביד הגוי כשהיה מביא אותן לישראל הלוה, אין עליו לשלם כלום, אלא הרי זה בא ומוציא משכונו בלא כלום. בד"א בשהיה יודע ישראל המלוה שלצורך ישראל היה לוה עליו, אבל אם לא היה יודע כלל משלם את הקרן מדין תקנת השוק ואינו פורע רבית כלל. וצריך להתיישב בדבר זה הלכה למעשה.
משאיל אדם משכונו לגוי ללות עליו ברבית מישראל. ואין בזה חשש איסור כלל לדברי הכל, שהרי קנה אותו הגוי במשיכה לכל ימי שאלתו. משכונו של ישראל הממושכן ביד גוי ברבית, כתב אחד מגדולי האחרונים שאסור לישראל אחר להלוות עליו לגוי ברבית, שמאחר שאין הגוי קונה משכון נמצא הרבית מתרבה על משכונו של ישראל. בד"א בשאין אחריותו של ישראל אלא על המשכון, אבל אם אחריות של ישראל אף על הגוי נוטל ממנו קרן ורבית סתם. נשתהה ביד הגוי עד שנתרבה עליו קצת רבית, מותר להלוות עליו ברבית עד כדי אותו רבית שנתרבה עליו ברשות הגוי, שהרי נשתעבד לו המשכון לגוי לכל מה שנתרבה עליו. משכונו של גוי הממושכן ביד ישראל, מותר ללות עליו ברבית מישראל חבירו, שאינו אלא כמוכר לו כל זכות ושעבוד שיש לו על אותו משכון. וכן מטעם זה מותר לפדותו אפילו קודם שיבא הגוי לפדותו, שאינו אלא כחוזר ולוקחו ממנו. כך כתב אחד מגודלי המפרשים, וכן מנהג העולם אע"פ שיש מי שאוסר.
מותר לישראל ליתן משכונו לישראל אחר שילוה עליו מן הגוי ברבית. בד"א בשאין אחריותו של גוי אלא על המשכון, אבל אם המשכון אינו שוה כנגד כל מה שהלוה וישראל זה השליח חייב להשלים הכל, הרי זה אסור מדין ערב, כמו שכתבנו למעלה בענין ערבות. יש מי שכתב שמותר לישראל ליעשות שליח לישראל חבירו שילוה מעות ברבית מן הגוי לצרכו וישתעבד בשבילו לגוי, ששלוחו של אדם כמותו. ומה שאסרו בערב בשלא קבל עליו הגוי לדון בדיננו כמו שכתבנו למעלה, לא אסרו אלא בשלא עשאו שליח, אבל אם עשאו שליח מותר, שהרי הוא כאילו השולח עצמו לוה מן הגוי. ואין זה נכון כלל, שהרי מ"מ נכסיו של שליח משועבדין לגוי, ואין כאן שעבוד על השליח כלל. הילכך הרי זה כאילו השליח לוה מן הגוי וחוזר ומלוה אותן לישראל חבירו ברבית, שהוא ודאי רבית קצוצה.
אע"פ שאמרנו שיש שליחות לגוי מדבריהן בדבר שהוא חומרא, מותר לישראל לומר לגוי שילוה מעות ברבית לצרכו מישראל חבירו והוא יפרע לו הכל קרן ורבית, שלא החמירו לומר שיש לו שליחות אלא כשכולן במעמד אחד, כלומר שני הישראלים והגוי, אבל בכאן שזה שלא בפני זה מותר. ועוד דמן הסתם אינו אומר לו שילוה בשליחותו ממש, אלא הרי זה כאומר לו לגוי שילוה לצרכו ויחזור הוא וילוה ממנו.
גוי שאמר לישראל שילוה לו מעות מישראל חבירו ברבית לצרכו, הרי זה מותר. שאע"פ שאין שליחות לגוי אלא בדבר שהוא חומרא כמו שכתבנו למעלה, יש שליחות לישראל מ"מ, והרי ישראל המלוה כאומר לישראל השליח שילוה מעותיו לאותו גוי ברבית. ומ"מ צריך ישראל זה השליח שלא יקבל עליו שום אחריות כלל, אלא שיאמר לו כל מה שיתן לי הגוי בין רב למעט, או שיקח ממנו סתם ויתנם לגוי, שמאחר שלא פירשו שום דבר אין לומר בו אלא שהוא שליח כדינו. אמר לו כל זמן שמעותיך ביד הגוי אני אעלה לך כך וכך בחדש, הרי זה אסור. ונראה לומר שהיא רבית קצוצה, שמאחר שאם הגוי אינו פורע הוא חייב ליתן לו רבית, נמצא שאחריות הקרן עליו עד שיפרענו, והרי זה כלוה מעות מישראל ואומר לו כל זמן שאתן לך רבית כך וכך בחדש לא יהא לך רשות לכופני לפרוע את הקרן, שהרי זו רבית גמורה.
<h2>דף עב.</h2>
אין הגוי בתורת זכיה כלל ואפילו מדבריהן. כיצד, האומר לגוי זכה בממון זה לישראל חבירי לא זכה לו הגוי כלל, ויכול ישראל המזכה לחזור וליטלו ממנו. וכן האומר לישראל חבירו זכה בממון זה לפלוני גוי לא זכה לו כלל, ויכול ישראל המזכה לחזור וליטלו ממנו.
ישראל שלוה מעות מן הגוי ברבית ונתגייר, אינו גובה רבית מן הישראל כלל, ואפילו הרבית שנתרבה בעודו גוי. בד"א בשנתגייר עד שלא הספיק לזקוף את הרבית במלוה על הישראל קודם שיתגייר, אבל אם עד שלא נתגייר זקף את הרבית במלוה גובה את הכל.
גוי שלוה מעות מן הישראל ברבית גובה הישראל ממנו את כל הרבית שנתרבה עליו עד יום שנתגייר ואע"פ שלא זקפו עליו במלוה כלל, לפי שאם אתה אומר שלא יגבה ממנו את הרבית אלא אם כן זקפו עליו יאמרו שלא נתגייר אלא כדי שלא יפרע רבית.
שטר שכתוב בו רבית ואפילו מפורש, כגון שכתוב בו פלוני לוה מפלוני מנה בכך וכך לחדש, גובה את הקרן אפילו מנכסים משועבדין, שאין קונסין ההיתר בשביל האיסור. ואם תשאל היאך גובין בשטר זה כלום, שהרי עדים פסולין הן, כמו שיתבאר לפנינו שאף העדים עוברין בלא תעשה. אין זו עברה ברורה, שאין הכל יודעין שהעדים עוברים בכך, לפי שאין פשיטות משמעותו של מקרא דלא תשימון עליו נשך אלא אזהרה ללוה ולמלוה... היו בכך ובכיוצא בזה אין אדם נפסל לעדות [כמו] שכתבנו בפרק ראשון [ה' ע"ב] בענין לא תחמוד. ויש מי שכתב [ששטר] שהרבית מפורש בו השטר פסול, שהרי עדים פסולין הן ואינו גובה בו כלל. ולא אמרו שגובה בו אלא בשכתוב סתם, כלומר שהכל זקוף ביחד הקרן עם הרבית אלא שעדים מעידין ממקום אחר שהרבית נכלל בו, או שהעדים עצמן מעידין שרבית נכלל בו ואנוסין מחמת נפשות היו בחתימתו שהן נאמנין בכך כל שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר כמו שכתבנו בכתובות פרק האשה שנתארמלה [י"ט ע"א]. והלשון האחרון עיקר, כמו שיתבאר בסנהדרין פרק שלישי [ל"ב ע"א] וכן בבבא קמא פרק הכונס [ל' ע"ב].
אע"פ שאמרנו שאין קונסין ההיתר בשביל האיסור, יש מקומות שקונסין. כיצד, הרי שאמרו שטרי חוב המוקדמין פסולין, כמו שכתבנו בבבא בתרא פרק אחרון [קל"א ע"ב], הילכך פסולין הן לגמרי אצל נכסים המשועבדין ואינו גובה מהן אפילו מן הזמן האמיתי. שקונסין הזמן האמיתי בשביל הזמן שאינו אמיתי, לפי שאם אתה מתיר לו לגבות בהן מן המשועבד אפילו מן הזמן האמיתי, יש לחוש שמא יבא לגבות גם מן הזמן שאינו אמיתי. בד"א מן המשועבדין, ומן הטעם שאמרנו, אבל מנכסים בני חורין גובה בהן לגמרי. ושם בבבא בתרא הארכנו בדבר זה.
שטר שלא ניתן ליכתב כלל אין גובין בו מן המשועבדין. כיצד, מעשה באחד שמשכן פרדס לחבירו לעשר שנים, ואחר שאכל שלש שנים אמר לו בעל המשכונה לבעל הפרדס אם אין אתה מוכר לי אכבוש שטר המשכונה ואומר שלקוח הוא בידי ואכלתיו שני חזקה, מה עשה בעל הפרדס, הקנה אותו לבנו, ואחר כך בא ועשה לזה מכירה, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו מאחר שהמכר אינו מכר כלל ולא ניתן שטר המכירה ליכתב, כשהוא בא ליפרע ממנו מן המעות שקבל אינו נפרע אלא מנכסים בני חורין, אבל מנכסים משועבדין אינו גובה בשטר זה. ואינו דומה למה שאמרנו דשטר שיש בו רבית גובה את הקרן מנכסים משועבדין, לפי שאע"פ ששטר שיש בו רבית לא ניתן ליכתב, הקרן מ"מ ניתן ליכתב. וגם אינו דומה למה שאמרנו דשטרי חוב המוקדמין היה מן הדין שיגבה מזמן האמיתי מן המשועבד, אלא משום גזרה שמא יבא לגבות מזמן שאינו אמיתי, לפי שמזמן האמיתי מ"מ ניתן ליכתב. וגם אינו דומה למה שכתבנו בפרק ראשון [ט"ו ע"ב], שהגוזל שדה מחבירו ומכרה לאחר ובא הנגזל להוציאה ממנו שגובה הלוקח את הקרן מנכסים משועבדין, לפי שאותו שטר מכר ניתן ליכתב במקצת, שאפשר שיבא המכר לידי קיום אם חזר הגזלן ולקחה מבעלים הראשונים, כמו שכתבנו שם. אבל בזה דבר ברור הוא שלא בא מכר זה לעולם לידי קיום כלל, שהרי כדי שלא יתקיים המכר כלל הוא שהקנה את הפרדס תחלה לבנו. ונראה לומר שאע"פ שלא נעשה השטר הראשון לכוונה זו ממש נקרא השטר השני שטר שלא ניתן ליכתב. כיצד, ראובן שנתן שדה לשמעון שלא לשום כוונה כלל, וחזר אחר כך לימים ומכרה ללוי, שטר זה לא ניתן ליכתב כלל, ואע"פ שהשטר הראשון לא נעשה על דעת שלא יקנה אותה לוי, שלא אמרו שניתן ליכתב במקצת אלא בגזלן שלא נעשה בו שום מעשה מעולם מבטל כח מכירה זו שעשה הגזלן עכשו. אבל בזה שנעשה בו כבר מעשה המבטל מכירה זו, שטר זה השני לא ניתן ליכתב כלל ואינו גובה מנכסים המשועבדין.
<h2>דף עב:</h2>
הרי שפוסקין על הפירות על סמך שער שבשוק, כמו שכתבנו בפרק זה בכמה מקומות, כלומר שלאחר שהוקבע השער בשוק פוסק עמו שיתן לו פירות כל השנה לפי אותו שער של עכשיו, ומקדים לו כל המעות, ואין כאן צד רבית כלל, שהרי זה המוכר יכול לקנותן עכשיו בשוק באותן מעות שמקבל. ועוד שמאחר שיצא השער אע"פ שאין לזה יש לזה, ומצויין בני אדם להלוות חטים ויכול ללוות מחבירו, ונמצא כאילו יש לו חטים שיכול לפסוק בכל ענין שירצה כמו שכתבנו בראש הפרק [ס"ב ע"א]. באיזה שער אמרו שיכול לפסוק, בשער של כרכים שהוא שער נמשך, אבל על שער שוק של עיירות אין פוסקין, לפי שאינו שער נמשך כלל, ומיד הוא פוסק. היו החטים החדשות ארבע סאין בסלע והישנות שלש סאין בסלע, לא יפסוק עמו בשער החדשות, לפי שהוא צריך לתתם לו לאחר שיתייבשו, ונמצא שהוא מפסיד מה שהן חסרין מחמת היובש. אלא פוסק עמו כפי שער הישנות. היה שער של לקוטות ארבע סאין בסלע ושל כל אדם שלש, לא יפסוק עם שאר כל אדם כשער הלקוטות, לפי שתבואה של לקוטות גרועה. אלא פוסק עם הלקוטות כשער של לקוטות ועם כל אדם כשער של כל אדם. ולפנינו נאריך יותר בענין פיסוק השער שבשוק, שיש מגדולי המורים שכתב שאין פוסקין על שער שבשוק אלא בלא קביעות זמן, אבל כל שקבע עמו זמן אסור.
אע"פ שאסור ללוות סאה בסאה כל שאין לו כלל מאותו המין כמו שיתבאר לפנינו [ע"ה ע"א] וכמו שכתבנו בפרק הזהב [מ"ד ע"ב], מותר ללוות סאה בסאה על שער שבשוק, כלומר שלאחר שהוקבע השער בשוק על הדרך שאמרנו מותר ללוות אדם מחבירו סאה בסאה. שמאחר שאין איסור סאה בסאה אלא מדבריהן התירו ביציאת השער. לפי שהואיל ויצא השער, הרבה מצויין להלוות מעות זה לזה. ולפיכך התירו אע"פ שאין זה נותן לו עכשיו מעות ואע"פ שגם הוא אין בידו מעות ליקח בהן חטים. ואחד מגדולי המפרשים כתב שלא התירו אלא ביש ללוה מעות שיכול ליקח בהן חטים אם ירצה. וכדבריו משמע מלשון הגמרא. ומ"מ כלשון הראשון הסכימו כל בעלי הוראה. אלא שאחד מגדולי המורים כתב שלא התירו ללוות על שער שבשוק אלא בלא קביעות זמן לפרעון, כמו שיתבאר לפנינו, אבל בקביעות זמן אסור. נראה לומר שאע"פ שמותר ללוות סאה בסאה על שער שבשוק, דינר זהב בדינר זהב אסור ללוות, שאין להן שער קבוע שיהיה נמשך, ובכל מקום דומה השער שלהן לשוק של עיירות שאין פוסקין עליו.
המוליך סחורה ממקום הזול למקום היוקר, מצאו חבירו ואמר לו תנה לי ואני אעלה לך כדרך שמעלין לך באותו מקום, מותר. בד"א בשאחריות הדרך על המוכר אם תארע בה שום תקלה. [אבל] אם אחריות הדרך על הלוקח אסור, לפי שמיד שקבלה נעשית עליו כמלוה, ונראה כנוטל שכר מעותיו. כך נתפרש דבר זה בגמרא, וכך כתבוה גדולי המורים. אבל מדברי אחד מגדולי המפרשים נראה שאסור לעשות כן אלא אם כן מעלה להן שכר טרחן ועמלן של כל הדרך עד שיגיעו לשם ותמכר הסחורה.
<h2>דף עג.</h2>
המוליך פירות ממקום למקום, מצאו חבירו ואמר לו תנם לי ואני אתן לך פירות שיש לי באותו מקום, אם יש לו פירות באותו מקום מותר ואם לאו אסור מאחר שהאחריות על המקבל. החמרין מעלין בו במקום היוקר כמקום הזול, כלומר שאם היו חטים במדינה ארבע סאין בסלע ובכפרים שש סאין בסלע, מותר ליתן סלע לתגר שיביא לו שש סאין מן הכפר, והוא שיהיה האחריות על הלוקח אם נגנבו או אבדו קודם שיגיעו לידו. היה האחריות על המוכר, הרי זה אסור. כך כתבו גדולי המורים. ויש מגדולי המפרשים שכתב שאע"פ שהאחריות על המוכר מותר, לפי שנוח להן בכך, משום שמוזילין אצלן במקום הזול ומגלין להן השערים מחמת המעות שהן מוליכין בידן. ואין זה מספיק בטעם, דמה לי אם הן מרויחין בכך, מ"מ הלוקח שכר מעותיו הוא נוטל, שמאחר שאחריותן על המוכר נעשו אצלו כמלוה, ונמצא זה נוטל שכר מעותיו. ואפשר לומר שאין כאן שכר ברור, מאחר שהפירות עומדין ברשותו ליוקר ולזול ואפשר שיוזלו במקום היוקר יותר ממקום הזול קודם שיגיעו הפירות לידו. זה שהתרנו בחמרין בין ללשון ראשון בין ללשון אחרון לא התירו לעשות כך אלא בפירות או בתבואה, לפי שהן מצויין בכל עת. אבל בשאר מיני סחורות אסור. ואדם חשוב שיש לו לגדור עצמו אפילו בדברים המותרין אסור לעשות כן אף בפירות ובתבואה.
כתב אחד מגדולי המורים, החמרין שנכנסו לעיר והרי החטים ארבע סאין בסלע והוזילו ומכרו למוכיריהן או לספסריהן חמש סאין בסלע במעות שנתנו להן תחלה כשנכנסו לעיר עד שיפתחו שקיהן וימכרו לכל אדם, הרי זה מותר, שאין אלו מוכרין להן בזול מפני שנתנו המעות עכשו ולא יקחו אלא לאחר זמן, אלא מפני שמודיעין להן את השער. אלו דבריו, והם דברי תימה, מה אנו צריכין לשום טעם, שמאחר שפירותיהן עמהן יכולין למכור לאיזה שער שירצו כמו שכתבנו בתחלת הפרק [ס"ב ע"א]. ונראה לומר שאע"פ שהפירות בידן אינן רשאין לפתוח את השקין ולמכור עד שיפרעו את המעות למי שקנאום ממנו. ובא להשמיענו שאע"פ שאינן יכולין למכור עד שיפרעו, אין כאן שכר המתנה כלל, והרי זה כעד שיבא בני או עד שאמצא המפתח שמותר כמו שיתבאר [ע"ה ע"א].
הרי שכתבנו בראש הפרק [ס"ד ע"ב] שאומר אדם לחבירו הילך כך וכך על מה ששדך עושה בשנה זו, ובלבד שלא יאמר לו מכך סאין לסלע, הילכך לא סוף דבר שאסור לומר כן בשאין בשדה שום פרי כלל, אלא אפילו אם יש שם פירות שהגיעו קצת... כגון פרדס שיש בו כבר בוסר, אסור לומר לו אני מוכר לך משאוי של ענבים בכך. ואין צריך לומר בשלא קבל עליו לוקח לקות הפרי שאסור לגמרי עד שיהו הענבים בגת כמו שיתבאר, אלא אע"פ שקבל עליו הלוקח לקות כגון אם ירד עליהן הברד או ילקו בשאר לקיות שיקבלם כמות שהן, אעפ"כ אסור. ודלועין שאמרנו למעלה [ס"ד ע"א] שיכול למכור בני אמה אמה כל שיש לו בני זרת, נראה לומר שהטעם שאע"פ שהם קטנים, דלועין הם כבר, ושמם עליהם. אבל בוסר אינו קרוי ענבים, ואינן ראויין ליקרא ענבים עד שיבשלו. הילכך לפי טעם זה נראה לומר שכל שהן ראויין ליקרא ענבים פוסק עליהן כל שקבל עליו הלוקח כל לקות שיהיה בהן, כלומר שיקבלם אפילו בלקותן, כגון אם ירד עליהן הברד או ענבים דאיקרוס. קבל עליו הלוקח לבצרן, הרי זה פוסק על הענבים אפילו בעודן בוסר. בד"א במקום שדרכן לבצור בשוורים, לפי שהרבה מפסיד הלוקח ממה שמרויח, לפי שרגלי השוורים מקלקלין בין קלחי הגפנים. מי שיש לו עגל קטן מותר למוכרו ולהתנות עם הלוקח שיתן לו עגל בן שתי שנים. בד"א בשאחריותו על הלוקח לגמרי בין יאבד בין יגנב בין יאנס בין ימות, אבל אם האחריות על המוכר אסור. ואין זה דומה לדלועין שאמרנו שאע"פ שאין לו אלא קטנים יכול למכור גדולים, לפי שהדלועין מאיליהן הן רבין, אבל עגל צריך טורח ומזון, והילכך כל שהאחריות על המוכר אסור.
פוסק אדם על זמורות הגפנים בכך וכך המשאוי, אפילו קודם שיבאו לעולם. בד"א כשיבא הלוקח מיד ויעשה שום עבודה בקרקע כדי שיקנה לו הקרקע, שמאחר שנקנה לו הקרקע, והגפנים המוציאות הזמורות הן עכשיו בקרקע, אין זה כדבר שלא בא לעולם. כך כתב אחד מגדולי הראשונים. ולפי דרך זה נמצאת אומר שהמוכר פירות דקל לחבירו קודם שיבאו לעולם, ובא הלוקח ועשה שום עבודה בקרקע, הרי זה קנה. ואחד מגדולי המורים כתב שלא התירו אלא לאחר שבאו לעולם. וזה שהצריכו לעשות שום עבודה בקרקע אע"פ שכבר הם בעולם, לפי שעדיין אינו ידוע איזו זמורה תיבש ואיזו זמורה תצלח. ועוד שאם בא הלוקח לנטלן מיד אין בעל הקרקע מניחו, מה שאין כן בפירות שפוסק עליהן באיזה שער שירצה כל שיש לו, לפיכך הצריכו בכאן שיעשה שום עבודה בגוף הקרקע כדי שיקנו לו מעכשיו. שומרי פירות שמתנין עמהן לפורען לגורן צריכין לסייע מעט בבית הגרנות כדי שיהו כשכירים עד אותה שעה. ומאחר שבשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף כמו שכתבנו למעלה [ס"ה ע"א], נמצא שאינו נוטל יותר בשביל המתנת שכירותו, שאם לא כן היה נראה כנוטל שכר המתנתו עד לגורן, כלומר שמרבה לו בשכירות כדי שימתין לו עד הגורן, שזה אסור כמו שכתבנו למעלה.
<h2>דף עג:</h2>
גוי שמשכן בית לישראל ואחר כך מכרה לישראל אחר, הרי הישראל הראשון דר בה ואפילו אחר עבור המשכונה בלא שום נכיתא, ואע"פ שהלוקח עדיין לא פרע לגוי המוכר כל המעות ואין כאן צד רבית כלל, שאינך יכול לומר מיד שנשלם זמן המשכונה חל המכר והרי הבית לקוח לישראל ואם בעל המשכונה דר בה בלא נכיתא או בלא שכירות נמצא כאוכל משכונה בלא נכיתא, לפי שדיניהן של גוים כך הוא שכל זמן שלא יפרע לו מעותיו המשכונה כמכורה אצלו לגמרי, והילכך נמצאת אומר שלא זכה בה ישראל כלוקח כלל עד שיפרע הגוי כל מעותיו לבעל המשכונה, ולפיכך אין כאן צד רבית כלל. זהו מה שנתפרש בגמרא. ומכאן אתה למד שאם הממשכן היה ישראל אסור לבעל המשכונה לדור שם בלא נכיתא אחר עבור זמן המשכונה כל שהלוקח חייב עדיין לפרוע למוכר שום דבר, לפי שמיד שנשלם הזמן חל המכר, ונמצא שזה דר בבית בשכר המתנת המעות שיש ללוקח לפרוע. ויש מגדולי המפרשים שכתב שאף כשגוי הוא הממשכן אסור לבעל המשכונה לדור שם בלא נכיתא משום רבית כל שיש ללוקח לפרוע עדיין דמי המקח או מקצתן. מדברים אלו שכתבנו אתה למד שהממשכן בית לחבירו ומכרו לאחר, המכר קיים, וכל שיגיע זמן המשכונה יכול הלוקח לסלקו ממנו, שאין זה קרוי דבר שלא בא לעולם מאחר שבידו של ממשכן לסלק את בעל המשכונה בהגיע הזמן, וזכותו הוא שמכר. וה"ה במפרש ואומר בית זה שמשכנתי לפלוני לעשר שנים לכשאפדנה ממנו הרי היא כמכורה לך מעכשיו, הרי זה קנה והמקח קיים. וכבר כתבתי יותר מזה בכתובות פרק אע"פ [נ"ט ע"ב]. ולפנינו בפרק השואל [ק"א ע"ב] נכתוב יותר, שאפילו בתוך זמן המשכונה יכול למכור לפדיון שבויים.
מי שפסק על שער שבשוק או עם מי שהיו לו פירות, ובשעת הפרעון היו מודדין לו בהעדפה ומוסיפין לו, הרי זה מותר, שאין אלו אלא כמוזילין אצלו מאחר שאין מזכירין לו שום דבר, כלומר שעושין כך בשביל ההמתנה. ואע"פ שבהלואה אסור לעשות כן כמו שיתבאר לפנינו [ע"ה ע"ב], כל שבדרך מקח וממכר לא החמירו.
יש מקומות שעיקר קרקעות הן של המלך, ובני העיר עובדין אותן ומעלין טסקה ידועה למלך. הילכך אם הלכו להן מקצת בני העיר ובאו השאר והחזיקו בקרקעות ומעלין הטסקה למלך, הרי הוא כאילו הוא שלהן ומותר ליקח מהן כל דבר מפירות אותן קרקעות, ואע"פ שבלא רשות המלך החזיקו בהן, שכך עיקר דינה של מלכות שכל הנותן את הטסקה למלך יהיה הקרקע שלו.
בני אדם שאינן נוהגין כשורה מותר להשתעבד בהן לגמרי, שנאמר לעולם בהם תעבודו ובאחיכם. יכול אפילו נוהג כשורה ת"ל איש באחיו לא תרדה בו בפרך.
הנותן מעות לחבירו שיקנה לו בהן יין או סחורה אחרת, ופשע ולא קנה, הרי זה פטור מכלום, לפי שהמבטל כיסו של חבירו פטור. ולא עוד אלא אפילו התנה עמו בפירוש ואמר לו אם לא תקנה לי בהם סחורה פלונית או שום סחורה אחרת תשלם לי כמו שהיא שוה במקום פלוני, אין זה כלום לפי שהיא אסמכתא, ואסמכתא אינה קונה כמו שכתבנו למעלה [ס"ו ע"א]. ועוד נכתוב יותר לפנינו בפרק המקבל [ק"ד ע"א].
<h2>דף עד.</h2>
שנים או שלשה שנתנו מעות לאדם אחד לקנות להן סחורה, ולקח לאחד מהן, הרי כולן שותפין באותו מקח. בד"א בשהיו מעות כולן מעורבין ביחד, אבל אם נתן כל אחד מהן צרור כספו צרור וחתום בפני עצמו אין המקח אלא למי שנקנה במעותיו.
דרכן של תגרין היה כשלוקחין שום סחורה היו רושמין אותה לידע שסחורה זו מכורה. ורושם זה נקרא בלשון חכמים סיתומתא. ולפיכך אמרו שסיתומתא קונה למי שפרע כאילו נתן מעות. ואם מנהג המקום שסיתומתא זו קונה לגמרי בין הסוחרים, הכל כמנהג המדינה, שכל עניני מקח וממכר הכל כמנהג המדינה. ונראה לומר שהוא הדין לפשוט זה שרגילין הסוחרים לתת משום רושם וכל החוזר בו משלם דבר ידוע, הכל כמנהג המדינה, ואפילו בין ישראל לחבירו.
הרי שאמרנו שאדם פוסק על הפירות מכל מין שיש לו באיזה שער שירצה. הילכך כל שיש לו גדיש פוסק עמו על החטים. בד"א בשאינו חסר אלא שתי מלאכות, כגון שאותו גדיש נשטח כבר לחמה ונתיבש, שאינו חסר אלא לדוש ולהבר. אבל כל שלא נשטח לחמה ונתיבש אינו יכול לפסוק, שכך אמרו מחוסר שתי מלאכות בידי אדם פוסק מחוסר שלש אינו פוסק ובידי שמים אפילו מחוסר כל שהוא אינו פוסק. והבר שאמרנו אפשר בידי אדם, כגון להניף עליו במניפות. וכן פוסק אדם על הענבים לאחר שנתחממו והן בגת, שאינן מחוסרין אלא דיכה והמשכה. אבל קודם שיתחממו אסור, שהרי הן חסרין ארבע מלאכות, שהן חמום והולכה לבית הגת. היה דרך המקום שהלוקח מושך את היין מן הבור, פוסק אפילו קודם שיובאו לגת, שהרי אין על הלוקח לעשות אלא שתי מלאכות, שהן הולכה לגת ודיכה. וכן פוסק על הזיתים לאחר שנתחממו והן בגת. ואם דרך המקום שהלוקח מושך את השמן מן הבור פוסק אפילו לא הובאו לגת, כמו שאמרנו ביין. וכן כל כיוצא בזה. וכן פוסק על הביצים של יוצר לאחר שהן מלופפין ויבשין. בד"א במקום שדרך הלוקח להוציאן מן הכבשן, שאינן חסרים אלא שתי מלאכות, הכנסה לכבשן ושרפה. אבל אם דרך המקום שהמוכר מוציאן אינו פוסק עד שיהו בכבשן. בד"א בעפר לבן שאינו מצוי, אבל עפר שהוא מצוי לגמרי פוסקין אע"פ שעדיין לא הכניס העפר לפי [הכבשן], שאע"פ שאין לזה יש לזה. בד"א במקום שהוא מצוי לגמרי, אבל במקום שאינו מצוי לגמרי אין פוסקין עליו עד שיכניסו את העפר. פסק עליו קודם שיכניסו את העפר אין כאן מקח כלל, ואפילו נתן את המעות אין על החוזר לקבל מי שפרע, לפי שאין דעתן סומכת כל שלא הכניסו את העפר. וכן פוסק על הסיד משישקענו בכבשן, שאינו מחוסר אלא שתי מלאכות, שזו היא שריפה והוצאה מן הכבשן. בד"א במקום שהלוקח הוא מדק אותו, אבל אם המוכר הוא מדק אותו אין פוסקין עליו עד שישרף. פוסקין על הזבל כל ימות השנה ואע"פ שאין לו, שאע"פ שאין לזה יש לזה.
<h2>דף עד:</h2>
כל הפוסק על שער שבשוק יכול לפסוק בשער הגבוה, כלומר יכול להתנות ולומר אע"פ שעכשיו אין שער שבשוק אלא ארבע סאין בסלע אם יוזלו קודם שתפרעני ויעמדו על חמש סאין בסלע תתן לי כאותו שער. וכל שכן הפוסק פירות עם מי שיש לו, שיכול לפסוק כשער הגבוה. הילכך הרי שלא פסק כשער הגבוה והוזלו הפירות ואין המוכר רוצה לתת לו אלא כשער שפסק, ובא לוקח לחזור בו, מקבל מי שפרע. פסק עמו כשער הגבוה ובא המוכר לחזור בו מקבל מי שפרע. הרי שכתבנו בפרק הזהב [מ"ט ע"א] שיש מי שכתב שהפוסק על שער שבשוק אם בא המוכר לחזור בו אין עליו מי שפרע, הילכך לפי דבריו אין לפרש סוגייתנו שבמקום זה שחייבו את המוכר מי שפרע אלא בפוסק עם מי שיש לו מאותו המין. אבל פוסק על שער שבשוק אין על המוכר מי שפרע. וכבר כתבנו למעלה בענין פסוק עפר, שהפוסק עם מי שאין לו ושלא על שער שבשוק, אין שם מי שפרע כלל לא על המוכר ולא על הלוקח.
הנותן לשלוחו לפסוק על הפירות, ולא פסק כשער הגבוה, ואין רוצין לתת לו אלא כשער שפסק, ובא לחזור בו, אין המקח בטל ואין שם מי שפרע כלל, שכל נתינת מעות שעל ידי שליח אין שם עסק למי שפרע אצל הלוקח, לפי שהשליח אין לו לקבל מי שפרע, שלא נתן מעות אלא על דעת בעל הבית, ובעל הבית יכול לומר לו לתקן שלחתיך ולא לעוות, כך כתבו גדולי המפרשים. וכן נראה עיקר הדברים. אלא שהגאונים וגדולי המורים כתבו בענין אחר, שכל מקח הנעשה על ידי שליח המקח קיים בעל כרחו של בעל הבית ואין שם עסק למי שפרע. ואין לנו לזוז מדבריהן הלכה למעשה שדבריהן דברי קבלה. היה זה השליח ספסר שלוקח ומוכר לאחרים אע"פ שנתן לו בעל הבית מעות הרי זה כלוקח לעצמו ממש ומקבל מי שפרע. וכבר הארכתי הרבה בענין שליחות בקידושין פרק האיש מקדש [מ"ב ע"א] ובכתובות פרק אלמנה ניזונת [צ"ט ע"א] ובפרק הכותב [פ"ה ע"א].
אע"פ שאסור ללוות סאה בסאה, כמו שכתבנו [ע"ה ע"א] וכמו שיתבאר, מלוה אדם את אריסיו חטים בחטים לזרע השדה שלו. אבל לא לצורך אכילה, בין לאחר שהחזיק האריס בקרקע בין קודם שיחזיק. בד"א בשדרך אותו מקום שהאריס נותן הזרע. לפי שמאחר שעליו לתת הזרע, כל שלא נתן יכול בעל הבית לסלקו, ואע"פ שכבר החזיק בשדה, הילכך אין חזקתו כלום עד שיתן את הזרע. ולפיכך נמצא שכשבעל הבית נותן את הזרע, באותה שעה נתקיימה אריסותו, והרי הוא כיורד לשדה על מנת שיוציא תחלה בעל הבית את הזרע שנתן, והרי זה כאילו לא הלוה לו כלום. אבל במקום שדרך בעל הבית לתת את הזרע, וירד האריס לתוך השדה על דעת כך, ואחר כך נתרצה לו האריס לתת הוא את הזרע, הרי זו אסור, שהרי זו הלואת סאה בסאה ממש. נתרצה האריס לתת את הזרע קודם שירד לתוך השדה מותר להלוות לו, שהרי חזר כמקום שהאריס נותן מאחר שהתנה עמו קודם שיחזיק בשדה.
<h2>דף עה.</h2>
אומר אדם לחבירו הלויני כור חטים וקוצץ לו דמים כפי שער של שנים או שלשה בני אדם המוכרים בשוק, ואע"פ שאינו שער ברור, ונוטל המלוה את דמיהן כפי מה שקצץ לזמן שקבע עמו בין הוזלו החטים בין הוקרו. לא קצץ עמו דמים בשעת ההלואה, הוזלו נוטל חטיו, הוקרו נוטל דמיהן כפי מה שהיו שוין בשעת ההלואה. ובסמוך נאריך יותר בענין זה.
הרי שכתבנו למעלה בפרק זה וכן בפרק הזהב, שאסור ללוות סאה בסאה אא"כ יש לו, או על סמך שער שבשוק כמו שכתבנו למעלה. וזו היא ששנינו לא יאמר אדם לחבירו הלויני כור חטים ואני נותן לך לגורן, אלא אומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא המפתח, כלומר כל שאין לו מאותו המין לא יאמר לו הלויני ואני אפרע לגורן, שמאחר שאין לו ואפשר שיוקרו בינתים הרי זו רבית של דבריהן. אבל כל שיש לו ברשותו אע"פ שאינו בידו מזומן עכשיו לפרוע אומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא המפתח ואע"פ שאפשר שיוקירו בינתים, הואיל ואין בזה אלא איסור של דבריהן לא החמירו לאסור מאחר שיש לו. וכן על שער שבשוק כמו שכתבנו למעלה. וזהו שאמרו לווין סתם ופורעין סתם, כלומר שכל שיש לו או שלוה על שער שבשוק לווין סתם בלא שום קציצת מחיר ופורעין סתם. כך דעתם של כל המפרשים בענין זה. ולזה נראה שמסכים גם כן אחד מגדולי המורים. אבל יש מגדולי המורים שמצאתי לו דרך אחר בענין זה, שבין על שער שבשוק בין שיש לו אסור ללוות בקביעות זמן לפרעון. וזהו שאמרו לווין סתם ופורעין סתם, כלומר בלא קביעות זמן, אבל אם קבע זמן אסור. והטעם לדבריו, שכל שקבע זמן אי אפשר לו לפרוע בתוך זמנו, כלומר שלא יקבל ממנו המלוה, ומאחר שכן מה הועיל לו שער שבשוק של עכשיו מה הועילו פירות שיש לו עכשיו. ולפי דבריו זו היא ששנינו לא יאמר אדם לחבירו הלויני כור של חטים לגורן, כלומר לקביעות זמן, אבל אומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא המפתח, כלומר בלא קביעות זמן. וכן לפי דבריו מה שאמרנו למעלה הוזלו נוטל חטיו הוקרו נותן דמיהן, אפילו בשפסק על שער ברור שבשוק הדברים אמורים אלא שקבע לו זמן. זהו דרכו בדברים אלו. עוד יש מגדולי המפרשים שכתב שבין שיש לו בין על שער שבשוק לא התירו ללוות אלא בקציצת דמים, אבל סתם בלא קציצה לא התירו אלא בהלואת ככר אשה לחברתה. ולפי דבריו, מה שאמרנו למעלה אומר אדם לחבירו הלויני כור חטים וקוצץ לו דמים, כלומר אבל בלא קציצה אסור, אפילו על שער ברור שבשוק או אע"פ שיש לו הדברים אמורים. ואע"פ שהארכנו בדברים אלו משום יגדיל תורה ויאדיר, הלשון הראשון עיקר הלכה למעשה, ולו הסכימו האחרונים.
וזה שאמרנו שכל שיש לו מאותו מין לוה סאה בסאה, אינו צריך שיהיה לו כשיעור מה שהוא לוה, אלא אפילו אין לו אלא קב לוה עליו כמה כורין. וכן אפילו אין לו אלא טיפת שמן לוה עליה כמה כדין. לוה אשה ככרות מחברתה, ואע"פ שאין לה, ואע"פ שאין להן שער ידוע בשוק. דבדבר מועט כזה לא הקפידו חכמים, לפי שאע"פ שאין לזה יש לזה.
בני חבורה שאינן מקפידין זה על זה ולווין זה מזה אין לחוש אם מחזירין יותר ממש שלווין, שלפעמים שמחזירין מועט ממה שלווין ואינן מקפידין, הילכך אין לחוש להן לכלום, אבל כל שמקפידין אסור. ולפיכך אמרו בני חבורה המקפידין זה על זה עוברין משום מדה ומשום משקל ומשום מנין ומשום לוין ופורעין, כלומר שאם הוא יום טוב או שבת מאחר שמקפידין באין בשבת לידי מנין ולידי מדה ומשקל, שכל אלו אסורין בין בשבת בין ביום טוב כמו שבארנו במקומן, והם עוברין משום לווין ופורעין שאומרין בשבת הלויני, שזה אסור, שלא התירו אלא לומר השאילני כמו שכתבנו במסכת שבת פרק שואל. וכן עוברין משום רבית כמו שאמרנו, אבל כל שאינן מקפידין אין שם רבית. וזהו שאמרו תלמידי חכמים מותרין ללוות זה מזה, כלומר בששניהן תלמידי חכמים, וכגון צרכי סעודה. ואפילו אמר הלוה בפירוש הלויני מאה פלפלין ואתן לך מאה ועשרים, הרי זה מותר, לפי שתלמידי חכמים יודעים שרבית אסורה, ומתנה הוא שנותנין זה לזה, ושלא בהקפדה אמר כן, כמו שאמרנו בבני חבורה. ולפיכך התירו אפילו בשאמר הלוה ואתן לך כך וכך, מאחר שהמלוה לא הזכיר שום דבר ולא הקפיד בכך. כך כתב אחד מגדולי האחרונים בשם גדולי הראשונים. ויש מי שכתב שבכל ענין מותר להלוות שני תלמידי חכמים זה לזה ברבית, ואפילו דבר מרובה. לפי שמאחר שיודעין שרבית אסורה, מתנה הוא שנותנין זה לזה ומקבלין זה מזה. ולזה נראה שהסכים אחד מגדולי המורים, שכך כתב, תלמידי חכמים שהלוו זה את זה ונתן לו יתר ממה שהלוהו, הרי זה מותר, שהדבר ידוע שלא נתן לו אלא מתנה, שהרי הן יודעין חומר איסור הרבית. ומ"מ אף מדבריו אתה למד שאסור למלוה שיקוץ שום דבר עמו בשעת ההלואה, וזה פשוט, שאם אין אתה אומר כן אין כאן מתנה אלא רבית קצוצה. אסור לאדם ללוות או להלוות משכיניו ומבני ביתו ברבית, שאע"פ שבדרך מתנה הוא שנותנין זה לזה יש לחוש שמא יבאו למיסרך. אומר אדם לחבירו נכוש עמי ואנכש עמך, עדור עמי ואעדור עמך. אבל לא יאמר לו נכש עמי ואעדור עמך או עדור עמי ואנכש עמך. וכן לא יאמר לו חרוש עמי בגריד ואחרוש עמך ברביעה, אלא אחד כל ימי גריד ואחד כל ימי רביעה אחת לתשלומין אלו בין לניכוש בין לעדור בין לחרישה.
<h2>דף עה:</h2>
יש רבית מוקדמת ויש רבית מאוחרת. כיצד, נתן עיניו ללוות ממנו והיה משלח לו דורון ואומר בשביל שתלויני, הרי זה רבית מוקדמת. לוה ממנו והחזיר לו את מעותיו והיה משלח לו דורון ואומר בשביל מעותיך שהיו בטלות אצלי, זהו רבית מאוחרת. ונראה לומר שבין מוקדמת בין מאוחרת דין רבית קצוצה יש לו. אע"פ שאמרנו שלא נאסר אלא באומר לו בשביל מעותיך שהיו בטלות אצלי, אבל אם נתן לו מתנה סתם מותר. בד"א לאחר זמן הפרעון, אבל כל שבשעת הפרעון נראין הדברים שאפילו סתם אסור לקבל ממנו, ועיקר.
אפילו בדברים בלבד יש משום רבית, שנאמר נשך כל דבר אשר ישך אפילו דבור אסור. הילכך אם היה נושה בחבירו לא יאמר לו דע אם בא איש פלוני ממקום פלוני, וכן הלוה לא יקדים שלום למלוה אם לא היה דרכו להקדים לו קודם לכן.
בא וראה כמה גדול ענשו של רבית, שכל מי שיש להן עסק בדבר כלל עוברין בלא תעשה. שכך אז"ל אלו עוברין בלא תעשה המלוה והלוה והערב והעדים והסופר. כיצד, שש לאוין הן מיוחדין לאיסור זה במלוה שנאמר את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך, הרי כאן שנים. וכתיב אל תקח מאתו נשך ותרבית, וכתיב לא תהיה לו כנושה, ולא תשימון עליו נשך, וכתיב ולפני עור לא תתן מכשול ויראת מאלהיך. הילכך המלוה עובר בכל אלו שאמרנו, לוה עובר משום לא תשיך לאחיך ומשום ולאחיך לא תשיך ומשום ולפני עור לא תתן מכשול. ערב ועדים וסופר עוברים משום לא תשימון עליו נשך.
כל הנושה בחבירו ויודע שאין לו ועובר לפניו, עובר משום לא תהיה לו כנושה. וכך אמרו, הרי הוא כאילו דנו בשני דינין שנאמר הרכבת אנוש לראשינו באנו באש ובמים.
כל המלוה מעותיו שלא בעדים עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול, וגורם קללה לעצמו שנאמר תאלמנה שפתי שקר וגו'. ועוד אמרו שלשה צועקין ואינן נענין, כלומר שאין צעקתו נשמעת בב"ד, מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים ומי שאשתו מושלה עליו והקונה אדון לעצמו, שזהו הכותב נכסיו לבנו בחייו, או התולה מעותיו בגוי כלומר שכותב שטרותיו לשם הגוי. ועוד כללו בכלל זה מי שמריעין לו בעיר זו ואינו הולך לעיר אחרת.
<h2>דף עו:</h2>
ארבעה חלוקין יש בענין שכיר ודיניהן שלשה. כיצד, יש שכיר יום, ויש קבלן, ויש נשכר למלאכה שהיא דבר האבד, ויש נשכר למלאכה שאינה דבר האבד. כיצד דיניהן שלשה, דין שכיר יום, ודין מלאכת האבד [ודין קבלן מפני] שהוא שוה בין בשכיר בין בקבלן. וכל אחד ואחד יתבאר כיצד דינו. הילכך השוכר את האומנין לדבר שאינו אבד בין שהן שכירי יום בין שהן קבלנין, כלומר שקבלו עליהן לעשות לו מלאכתו במחיר ידוע, וקודם שיתחילו במלאכה כלל חזרו זה בזה, כלומר שחזר בהן בעל הבית או שהן חזרו בבעל הבית, אין להן זה על זה אלא תרעומת של שינוי דעת בלבד שבעל הבית צריך לחזר אחר אומנין אחרים או שהן צריכין לחזר אחר בעל הבית אחר, אבל דין ממון אין ביניהן מאחר שלא התחילו במלאכה כלל. בד"א בשאינו דבר האבד אצל האומנין שהן מוצאין עכשיו שוכרין אחרים, כשם שאינו דבר האבד אצל בעל הבית, שהרי אין הפרש במלאכתו בין שתעשה היום בין שתיעשה למחר. אבל אם הוא דבר האבד אצל האומנין, כגון שבבוקר היו מוצאין שוכרין ועכשיו כשחזר בהן בעל הבית אין מוצאין, חייב לשלם להן מה שהפסידן. ומ"מ אינו משלם להן אלא כפועל בטל, שאינו דומה הבא טעון לבא ריקן, עושה מלאכה ליושב ובטל. הילכך אומדין כמה אדם רוצה לפחות משכרו ולישב בטל כל היום. לא מוצאין שוכרין בבוקר כששכרן זה וגם עכשיו אינן מוצאין, אין כאן דבר האבד אצלן כלל, ואין להן עליו אלא תרעומת מאחר שלא התחילו כלל במלאכה. היו נשכרין בבוקר ביותר ועכשיו אינן מוצאין שוכרין אלא בזול, הרי זה משלם להן כמה שהפסידן.
התחילו במלאכה כלל, ולא סוף דבר בעיקר המלאכה אלא כגון ששלח אותן לגורן להביא תבואה והלכו ולא מצאו, או שלח אותן לשדה לעדור והלכו ומצאוה כשהיא לחה עד שאינה ראויה לעדר, הרי בעל הבית נשתעבד לשכרם בהתחלה זו, ואע"פ שאינו אצלן דבר האבד כגון שבבוקר לא היו מוצאין שוכרין. לפי שכשם ששכירות קרקע או מטלטלין נקנית באחת מדרכי הקניות, כך שכירות פועלים נקנית בהתחלת מלאכה, ושוב אין בעל הבית יכול לחזור בהן בין בשכירי יום בין בקבלנין, ונותן להן כפועל בטל על הדרך שאמרנו. בד"א בשאינן מוצאין עכשיו שוכרין בכדי מה ששכרן הוא, אבל אם הן מוצאין עכשיו שוכרין, אומר(ין) להן צאו והשכירו עצמכם לאלו, ואין להם עליו אלא תרעומת. לא מצאו אלא מי שישכרם בזול, משלם להם כל מה שהוזילו ממה ששכרן הוא, ואע"פ ששכרן ביוקר.
חזרו בהן פועלים אפילו לאחר שהתחילו במלאכה, אם שכירי יום הם הרשות בידם לחזור, ואע"פ שנתייקרו פועלים, מאחר שאינו דבר האבד, שנאמר כי לי בני ישראל עבדים, אבל לא עבדים לעבדים. הילכך לפי מה שהיה שכרן מה שעשו משלם. ובזה יפה כחו של שכיר משל בעל הבית. אבל אם קבלנין הן ידן על התחתונה כמו שיתבאר, לפי שמאחר שקבלו לעשות המלאכה במחיר ידוע אינן עבדים אלא לעצמן. בד"א שאם הלכו לשדה ומצאוה לחה חייב ליתן להן שכרן, בשלא ראו את השדה מבערב לא הן ולא בעל הבית קודם השכירות, לפי שאפשר הדבר שבשעה ששכרן היתה לחה ועליו היה להתנות, ומאחר שלא התנה הוא פשע בעצמו ועליו לשלם. אבל ראו את השדה מבערב בעצמן וכסבורין שלא תהיה לחה וטעו, או שלא היתה לחה ואחר כך ירדו גשמים בלילה עד שעשאוה לחה, אין על בעל הבית לתת להם כלום, שהרי לא פשע בכלום, ואנוס הוא, ומזלם הוא שגרם. בד"א שאם ירדו גשמים בלילה הפסידו הפועלים, בשאמר להן מבערב לשדה פלוני תלכו עמי לעדור, אבל אם לא הודיעם לאיזו שדה היה רוצה להוליכן אין ההפסד אלא על בעל הבית, שיכולין הן לטעון שמא לשדה אחר היית רוצה להוליך אותנו, ועילה הוא שמצאת עכשיו לחזור בה. הילכך נותן להן כפועל בטל, אם אינן מוצאין שוכרין. ונראה לומר שאע"פ שהפועלים בני אותה העיר והוא אין לו אלא אותה שדה, אינו יכול לטעון יודעים הייתם שאין לי אלא אותה שדה, שלא אמרו כן אלא בפסיקת נהר, כמו שיתבאר, לפי שהכל יודעין בו, אבל הפועלים אפשר שלא היו יודעין בשדותיו של זה. ואחד מגדולי המורים ראיתי שקיצר בדבר זה הרבה ולא נתבררו דבריו. ומכאן אתה למד לכל דבר שבאונס שבין קודם התחלת מלאכה בין לאחר התחלת מלאכה שבעל הבית פטור מכולם. ומה שאמרו למעלה שאם הלכו לגורן ולא מצאו תבואה נותן להן שכרן, לפי שעליו לידע אם יש תבואה בגרנו אם לאו, אבל שלחן לשוק ולא מצאו תבואה פטור מלשלם, והוא שהודיען שלכך שוכרן כמו שאמרנו. ולפנינו נאריך יותר בזה.
הרי שאמרנו שקבלנין שחזרו בהן ידן על התחתונה. כיצד, קבלו קמה לקצור בשמונה דינרין, בגד לארוג בשמונה דינרין, עשו חצי המלאכה והניחו חציה, שמין את מה שעתיד להעשות, ואם ראוי ליתן בשכרה למחר או ליום אחר ששה דינרין כגון שהוקרו פועלים, נותן להם שני דינרין בלבד, ויהיו בידו הששה למי שיגמור את מלאכתו. וכן אם ראוי ליתן למי שיגמרנה למחר או ליום אחר כשימצא פועלים בשמונה נותן שמונה דינרים למי שיגמור את מלאכתו, ויוצאין הם בידים ריקניות. אבל מכיסן אינן משלמין כלום, מאחר שאינו דבר האבד ויכול להמתין עד שימצא פועלים שיגמרוה במה ששמו אותה. ונראה לומר שאין הפרש בדבר זה בין שכבר פרע להן מה שעשו בין שלא פרע. אלא אפילו פרען מחזירין מה שנתן להן כפי מה שצריך לשכירות מה שנשאר מן המלאכה להעשות. עוד נראה לומר שאם חזרו בהן ואמרו לו אין אנו עושין לך זה המחצית הנשאר אא"כ אתה נותן לנו ששה דינרים, והטעה אותן ואמר להן באו ועשו ואני אתן לכם ששה דינרים, חייב ליתן להן כך. שלא התירו הטעה אלא בדבר האבד כמו שיתבאר, אבל בדבר שאינו אבד לא התירו הטעה.
אמרו לו אין אנו עושין לך אלא בששה דינרים, ואמר להם סתם באו ועשו, אינו נותן להן אלא שני דינרים, שיכול לומר לא אמרתי לכם באו ועשו אלא על דעת שאטריח לכם יותר מעט במאכל ומשתה. כך נראין דברים אלו, אע"פ שלא ראיתי לאחד מן המחברים שחשש לכתוב כן.
הרי שכתבנו למעלה שכל שהתחילו במלאכה שוב אין בעל הבית יכול לחזור בו, כל שאינן מוצאין להשכיר את עצמן, אבל כל שמוצאין להשכיר את עצמן יכול לחזור בו. הילכך כל שבא לחזור בו ידו על התחתונה, ושמין להן מה שעשו אם הוקרה מלאכה, ונותן להם כפי מה שהוקרה, ואם הוזלה מלאכה נותן להן כל שכרן חוץ ממה שצריך להוציא בשכירות מה שנשאר לעשות מן המלאכה. כך כתב אחד מגדולי המפרשים. ודבר נכון הוא, אע"פ שיש מי שחולק עליו. בד"א שאין משלמין הקבלנין מכיסן כלום, בשלא משך בעל הבית כלי אומנותם, אבל משך כלי אומנותם וחזרו בהן אפילו קודם שהתחילו במלאכה מפני שהוקרו הפועלים, הרי זה משתלם מכלי אומנותם כל מה שצריך להוסיף בשכירות המלאכה יותר על מה שפסק להן, כמו שכתבנו למעלה בפרק הזהב [מ"ט ע"א] שהמושך כלי אומנותו של אומן נקנו לו להשתלם מהן כדי שכירות המלאכה.
הרי ששכר אומנין לעשות עמו במלאכת האבד, כגון ששכר חמר להביא חלילין (או אפריון) למת או [אפריון] לכלה או ששכר פועלים להעלות פשתנו מן המשרה, בין שכירי יום בין קבלנין, וחזרו בהן בין קודם שהתחילו במלאכה בין לאחר שהתחילו במלאכה, הרי זה שוכר עליהן מיד פועלים אחרים לגמור מלאכתו, או מטען. עד כמה שוכר עליהן עד כדי שכרן [של] אלו, כלומר ששוכר ומתיקר בהן אפילו בכפלים משכרן של אלו, ומשלמין אלו מכיסן כפי מה שהיה שכרן. ופורע הוא את השאר. לא מצא פועלים בכפלים מכדי שכרן והוצרך להתיקר בהן יותר, אין להן לשלם אלא כפי שכרן בלבד. בד"א בשלא באו כלי אומנותם לידו, אבל באו כלי אומנותן לידו הרי זה שוכר עליהן כפי מה ששוין כלי אומנותן אפילו עד ארבעים וחמשים זוז אם הוצרך להתיקר כל כך, אע"פ שלא היה שכרן כל כך. אבל יותר מכאן אינו שוכר עליהן, אע"פ שכלי אומנותן שוין יותר או שהיה שכרן יותר מזה, שאין דרך להתיקר בשכירות יותר מארבעים או חמשים זוז. ואחד מגדולי המורים כתב עד ארבעה וחמשה זוזים, כלומר שאע"פ שלא היה שכרן של אלו אלא שלשה זוזים או ארבעה בכל יום, מתיקר הוא בשכירות אחרים ונותן להם ארבעה זוזים או חמשה בכל יום. וכן כתב שלא כלי אומנותן בלבד אמרו, אלא כל שהיה ממון שלהן תחת ידו אפילו בפקדון שוכר עליהן עד השיעור הזה. בד"א ששוכר עליהן עד כדי שכרן או עד ארבעים או חמשים זוז, בשלא מצא פועלים בפחות מכן, אבל אם היה מוצא פועלים בפחות מכן אומרים לו צא ושכור מאלו. כיצד מטען, אומר להן שתי סלעים קצצתי לכם, באו וטלו שלש, ואחר כך אינו נותן להם אלא שתים ולא עוד אלא אפילו נתן להם שלש חוזר ונוטל מהן האחת. הטעאה זו יכול לעשותה בין שמוצא פועלים אחרים לשכור בין שאינו מוצא. כך נראה מדברי אחד מגדולי המפרשים. ורבותי אמרו שכל שהוא מוצא פועלים לעשות לו מלאכתו אינו רשאי להטעותן, אלא חייב לתת להן שלש כפי שפסק. ולזה נוטין דברי אחד מגדולי המורים.
הרי שהתחילו במלאכה וחזרו בהן, ומוצא פועלים אחרים לשכור כפי מה שהיה שכרן של אלו או ביוקר מעט מן הראשונים, אין לו עליהם אלא תרעומת, בין שהן שכירי יום או קבלנין. אלא שאם הן שכירי יום שמין להן את מה שעשו כפי מה שכתבנו למעלה, ואם הם קבלנין שמין להן את מה שעתיד להעשות. לא מצא פועלים אחרים לשכור ולא הטעה לאלו ונפסדה מלאכתו, אין להם לשלם לו כלל, שלא קבלו עליהן אחריות מלאכתו.
כתבו רבותי שכל דברים אלו שאמרנו במלאכת האבד אינן אלא בשהיה מוצא פועלים לשכור, [אבל אם אינו מוצא לשכור] הרי דינם עמו כאילו לא היתה מלאכת האבד. ונראה להוסיף בדבריו, שאין לומר כן אלא בשלא התחילו במלאכה. אבל אם התחילו במלאכה ומחמת התחלתן נעשית דבר האבד אין צריך לומר ששוכר עליהם או מטען, אלא אפילו נאבדה מלאכתו מחמת שלא מצא פועלים אחרים חייבין לשלם לו הכל כמזיקין ממש.
השוכר את הפועל בין שכיר יום בין קבלן בין למלאכת האבד בין שלא למלאכת האבד, ובחצי היום נאנס, כגון ששמע שמת לו מת או שחלה, הרי זה נותן לו שכרו כפי מה שעשה. כך נראה מסוגיית הגמרא בפירוש. אבל משמם של גאונים אמרו שנותן שכרו של כל אותו היום. וסעד מביאין לדבריהן ממה שאמרו [קדושין י"ז ע"א] בענין עבד עברי שאם חלה מקצת שש יוצא בשש כאילו עבד כל שש. ואינה ראיה כל כך, שאפילו תאמר שדינו כדין עבד, לא אמרו כן בעבד אלא בשהיה ראוי אף כשהוא חולה למלאכה נקיה כל שהו, כגון מעשה מחט או כיוצא בו. אבל בשאינו ראוי לכלום לא אמרו. והדבר צריך הכרע להלכה למעשה.
האומר לשלוחו צא ושכור לנו פועלים בארבעה והלך ושכרן בשלשה, אין להן אלא שלשה, ואע"פ ששאר הפועלים היו נשכרין בארבעה, שאין לשכירות הפועלים אונאה, כמו שכתבנו למעלה בפרק הזהב [נ"ו ע"ב]. ולא עוד אלא אפילו עשו מלאכה ששוה ארבעה אין להן אלא שלשה, שהרי קבלו עליהן בכך. ומ"מ תרעומת יש להן עליו משום אל תמנע טוב מבעליו. ונראה לומר שאפילו תרעומת אין כאן אלא בשכל הפועלים היו נשכרין בארבעה, אבל אם היו מקצת פועלים נשכרין בשלשה אפילו תרעומת אין כאן, לפי שהיה לו להשביח שליחותו בכל יכלתו.
אמר לו צא ושכור לנו פועלים בשלשה והלך ושכרן בארבעה, אם אמר להן השליח שכרכם עלי, אע"פ שעשו מלאכה בשל בעל הבית נותן הוא להן ארבעה ואינו נוטל מבעל הבית אלא שלשה לפי ששינה בשליחותו, ולפיכך אינו נוטל ממנו אלא שלשה. אבל הוא נותן להם ארבעה, שאפילו השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו שהתנה עמו וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנה אותו. ומ"מ בכאן אינו נוטל ממנו אלא שלשה, ואפילו היו כל הפועלים נשכרין בארבעה, ואפילו עשו מלאכה ששוה ארבעה, לפי שהרי אמר לו בעל הבית בפירוש שישכור בשלשה לבד, והוא הפסיד על עצמו ששכר בארבעה ואמר להם שכרכם עלי.
אמר להן השליח שכרכם על בעל הבית, אע"פ שאמר להן בארבעה הרי הוא כאילו לא אמר להם כלום ודינם עם בעל הבית. הילכך אם אין פועלים נשכרין בשוק אלא בארבעה נותן להם ארבעה, שהרי התנו אתו בכך. היו מקצתן נשכרין בשלשה ומקצתן בארבעה אין להם אלא שלשה, שהרי אלו כאילו ירדו בלא מחיר, מאחר ששינה השליח בשליחותו ואמר להם שכרכם על בעל הבית. ולפיכך אין להם אלא כפחות שבשכירים, שדעתו של אדם על פחות שבשכירים. ומ"מ יש להם עליו תרעומת, שאומרים לו אילו לא אמרת לנו בארבעה היינו טורחים [להשכיר] עצמינו בארבעה. בד"א [שאי]ן להן אלא שלשה, כשלא [עשו] מלאכה שוה אלא שלשה, אבל [עשו] מלאכה ששוה ארבעה נותן להן [ארבעה] שהרי ההנו אותו בכך, ואומ[רים] לא היינו טורחים ועושין מלאכה ששוה ארבעה אלא שאמרת לנו כך. לא היתה ניכרת מלאכתן אם שוה ארבעה או שלשה, כגון שנתמלאת השדה מים לאחר שעבדוה, והן אומרין ארבעה היה שוה ובעל הבית אומר שלשה היה שוה, אין להן אלא שלשה ויש להן תרעומת על השליח.
היה השכיר בעל הבית, שלא היה דרכו להשכיר עצמו אלא בארבעה אע"פ שלא עשה מלאכה ששוה אלא שלשה, יש לו תרעומת על השליח, שאומר לו לא הייתי מזלזל בעצמי להשכר אלא שאמרת לי בארבעה, והייתי עובד אדמתי.
אמר לו בעל הבית בשלשה והלך הוא ואמר להן בארבעה, ואמרו לו כמו שאמר בעל הבית, דבר ידוע הוא שלא אמרו על דעת לפחות משכרן אלא כסבורין שאמר בעל הבית יותר מכן. הילכך בין שאמר להן שכרכם עלי בין שאמר להן שכרכם על בעל הבית רואין את המלאכה ואם שוה ארבעה נותן להן ארבעה, שוה שלשה נותן להן שלשה בלבד. אינו יודע כמה שוה, אינו נותן להם אלא שלשה, ואפילו היו נשכרין בשוק בארבעה, מאחר שבעל הבית לא אמר אלא שלשה. אמר לו בעל הבית בארבעה, והלך הוא ואמר להן בשלשה, ואמרו לו כמו שאמר בעל הבית, דבר זה עלה בספק בגמרא אם נאמר שזה שאמרו לו כמו שאמר בעל הבית כך דעתם לומר נאמן אתה עלינו שכך אמר בעל הבית, ואם כן אפילו טרחו ועשו מלאכה ששוה ארבעה אין להן, שהרי קבלו עליהן בשלשה כמו שכתבנו למעלה, או נאמר שכך דעתם לומר אין אנו סומכין עליך אלא על מה שאמר בעל הבית, ואם כן אם עשו מלאכה ששוה ארבעה יש להן ארבעה. ומאחר שעלה הדבר בספק אין להן אלא שלשה ואפילו עשו מלאכה ששוה ארבעה, שכל ספק שבממון חומרא לתובע וקולא לנתבע.
בעל הבית שהטעה את הפועלים או פועלים שהטעו את בעל הבית אין להן זה על זה אלא תרעומת. כיצד, כגון בעל הבית שאמר לפועלים באו עמי כדרך שבאו חביריכם, אמרו לו ובכמה, אמר להן בחמשה חמשה, ונמצא שרובן היו בעשרה עשרה, אין להן אלא חמשה, שכך קבלו עליהן, ויש להן עליו תרעומת. פועלים שהטעו את בעל הבית כיצד, כגון שאמרו לו נלך עמך כדרך שחברינו נשכרין בשוק, אמר להן ובכמה, אמרו לו בעשרה עשרה רובן, ונמצא שלא היו רובן אלא חמשה חמשה, נותן להן עשרה. ויש לו עליהן תרעומת. כך כתבו המפרשים. ויש מרבותי שאמרו שאין בעל הבית נותן להם אלא חמשה לפי שזו שכירות בטעות. דבעל הבית שהטעה את הפועלים הוא (שיש לומר) שאומרים שכירות בטעות, שאם אתה אומר שסמכו על דבריו הרי קבלו עליהן ואם אתה אומר שלא סמכו על דבריו הרי הן כיורדין בלא מחיר ואין להן אלא הפחות שבשערים מאחר שאמר להן כן, אבל פועלים שהטעו את בעל הבית שכירות בטעות היא. וכדברי המפרשים נראה, לפי שאילו היה אומר להן אם כדבריכם כך הוא אני אתן לכם כך היה שכירות בטעות, אבל מאחר שלא אמר להן כלל, עליהן הוא שסמך, ונותן להן עשרה כגדול שבשכירים מאחר שהיה בשוק מי שנשכר בעשרה. בכל מקום שאמרנו תרעומת בענינים אלו, אם רצה לנהוג במדת חסידות ראוי לו לשלם את הכל.
<h2>דף עז.</h2>
השוכר את הפועלים לדלות מים להשקות שדהו וירדו גשמים והשקוה הפסידו הפועלים את שכרן, שהרי אין בעל השדה צריך השקאה, ומזלם הוא שגרם. ואע"פ שלא הודיעם לאיזו שדה שכרן להשקות, אין להם עליו כלום. ואינו דומה למה שכתבנו למעלה [ע"ו ע"ב] שהשוכר את הפועלים וירדו גשמים עד שאין שדהו ראויה ליעדר שאם לא הודיען לאיזו שדה הוא רוצה להוליכן שחייב ליתן להן שכרן לפי שיכולין לומר לו שמא לשדה אחרת היית רוצה להוליך אותנו. לפי שכשהגשמים יורדין משקין את הכל בין הרים בין עמקים, והילכך אין להם בזה שום (טעם) [טענה]. אבל הגשמים אינן מונעין עידור בכל המקומות אלא מן הבקעה בלבד, הילכך יכולין לטעון שמא לעדור בהר היית שוכר אותנו.
בא הנהר והשקה את שדהו, כגון שמילא הבקעים מים ואינו צריך השקאה, הפסיד בעל הבית, ואע"פ שהודיען לאיזו שדה היה שוכרן, שאין הכל יודעין שהנהר היה עולה ומשקה את שדהו. והילכך נותן להן שכר כפועל בטל. ואחד מגדולי המפרשים כתב שאפילו השקה הנהר את שדהו הפסידו הפועלים, שגשמים ורביית הנהר הכל אחד, שאין הנהרות רבין אלא בירידת הגשמים. ולא אמרו שהפסיד בעל הבית אלא בשנתרבה הנהר ועלה על שפת השדה, שהוקלה המלאכה אצל הפועלים, שאינן צריכין לדלות ובפתיחת ראשי התלמים בלבד די להן. וזהו שאמרו שהפסיד בעל הבית, שאם הוקלה המלאכה הוקלה לפועלים, ומן הגשמים הוא שסייעום, הילכך הריוח שלהם, מאחר שלא נעשית כל המלאכה לגמרי. ולאחד מגדולי המורים נמצא בענין זה דברים שאינן מכוונין כלל, והוא כטעות ידי סופר.
הרי שאמרנו שהשוכר את הפועל ונעשית המלאכה מאיליה, שהריוח לבעל הבית, בד"א בשכיר יום או בקבלן, אבל באריס שהתנה בכך ונעשית המלאכה מאיליה אין הריוח לבעל הבית אלא לאריס, כמו שכתבנו בגיטין בפרק הניזקין [ע"ד ע"ב]. וטעם הדבר לפי שהאריס כשותף הוא בגוף השדה, והילכך הריוח שלו במה שהוא קבל עליו לעשות. כך כתבו גדולי המורים. אבל אחד מגדולי המפרשים כתב שאפילו בקבלן הריוח לקבלן, כגון שקבל עליו קמה לקצור בחמש סלעים ובאו גוים וקצרוה או נמלים וקרסמוה, הריוח לקבלן. עוד כתב שאפילו שכיר יום הריוח שלו כל שהתחיל במלאכה. שזהו מה שאמרו שפועל שנשלם המלאכה בחצי היום הריוח שלו, כמו שיתבאר בסמוך. ולא אמרו שהריוח לבעל הבית אלא בשלא התחיל הפועל במלאכה. וכלשון הראשון הסכימו האחרונים. והטעם בהשלמת המלאכה שהריוח לפועל יתבאר בסמוך.
השוכר את הפועל לדלות מים מן הנהר להשקות את שדהו ופסק הנהר בחצי היום, אם לא היה רגיל לפסוק, או שהיה רגיל לפסוק והפועל הוא בן אותה העיר, הפסיד הפועל את שכרו. לא היה הפועל בן אותה העיר, אם היה הנהר רגיל לפסוק לא הפסיד הפועל את שכרו ונותן לו כפועל בטל, לפי שעל בעל הבית היה להודיעו ולהתנות עמו. לא היה הנהר רגיל לפסוק, הפסיד את שכרו, שהרי לא פשע בעל הבית בכלום ואנוס הוא, כמו שכתבנו למעלה [ע"ו ע"ב] שכל דבר שבאונס הפסידו פועלים ובעל הבית פטור. ומכאן אתה למד למלמד תינוקות שהיה אצלו תינוק שהיה רגיל לחלות, שאם המלמד בן אותה העיר שההפסד שלו, ואם אינו בן אותה העיר ההפסד של בעל הבית. ואם התינוק אינו רגיל בחולי, בין כך ובין כך ההפסד של המלמד.
השוכר את הפועל למלאכה ונשלמה בחצי היום, אם יש לו מלאכה אחרת שכמותה או קלה ממנה מוסרה לו ועושה. אין לו מלאכה אחרת שכמותה אלא כבדה ממנה, אינו יכול למוסרה לו, ונותן לו שכרו כפועל בטל. בד"א בששכרו למלאכה ידועה, אבל אם שכרו למלאכה סתם מוסר לו אפילו כבדה ממנה, שהרי בבוקר היה יכול למוסרה לו. ונראה לומר שאע"פ ששכרו למלאכה ידועה ואין לו מלאכה אחרת שכמותה ויש לחבירו, מראה לו בשל חבירו ועושה, ואין לו עליו אפילו תרעומת של שינוי הדעת שהרי בעל כרחו הוא עושה בה.
בכל מקום שאמרנו נותן לו שכרו כפועל בטל, אם הפועל הוא ממנקרי צורים או מחופרי אדמה או נושאי משואות גדולות או מכיוצא בהן שדרכן להחלש כל שאינן עושין מלאכה חייב ליתן לו שכרו משלם. ומכאן למדו למלמד תינוקות שנתבטל התינוק ולא למד, שנותנין לו שכרו משלם, שכל שאינו לומד גורע. ונראה לומר שאין אנו צריכין לטעם זה אלא למלמד תינוק אחד לבדו או למלמד שנים או שלשה ונתבטלו כולן כאחד, אבל מלמד שנים או שלשה תינוקות ונתבטל אחד מהן אין אנו צריכין לטעם זה, שעמלו לשנים כעמלו לשלשה ונר אחד נר למאה.
השוכר את הפועל להביא לו שליחות ממקום למקום והלך ולא הביא, נותן לו שכרו משלם. השוכר את הפועל להביא קנים ודוקרנים לכרם, והלך ולא הביא, נותן לו שכרו משלם. כך כתבו גדולי המורים. וזה הפך מה שכתבנו למעלה שאם אמר להן הלכו לשוק והביאו לי תבואה, והלכו ולא הביאו, שהוא פטור מכלום מפני שהוא אנוס. ואפשר היה לחלק, שלא אמרו כן אלא באומר להן לכו והביאו לי כך וכך שיש לי במקום פלוני והלכו ולא מצאו, שהוא פשע בעצמו, אבל באומר להן לכו ותקנו והלכו ולא מצאו אנוס הוא. ואין זה מספיק, שאין משמעות דבריהן כך. הדבר צריך תלמוד הלכה למעשה שבודאי אונס נראה כל שאמר להן לכו לקנות והלכו ולא מצאו. עוד נראה לומר שדברים אלו של גדולי המורים הן בהולך ממקום למקום, שעיקר השכירות על ההולכה, וההבאה טפלה לה, והילכך אינו בדין שיפסיד לשכרו אם לא הביא. ומ"מ נותן לו כפועל בטל. וזה שאמרו משלם, לשון התוספתא ממש הוא שכתבו. אבל בשנותן לקנות מן השוק תבואה ולהביא, עיקר השכירות על הבאת התבואה, שההליכה לשוק אינו טורח של כלום. ומאחר שלא מצאו תבואה, אנוס הוא ופטור. וזה נראה עיקר.
אע"פ שהשוכר את החמור ונלקח לעבודת המלך הפסיד השוכר, כמו שיתבאר לפנינו, וחייב ליתן כל שכרו לבעל הבהמה, שאומר לו הרי שלך לפניך, השוכר את הפועל ונלקח לעבודת המלך אינו יכול לומר לו הריני לפניך אלא נותן לו השכר מה שעשה והשאר יפסיד הפועל. השוכר את הפועל להביא ענבים ותפוחים ודורמסקין לחולה, ובא ומצאו שמת או שהבריא לא יאמר לו טול מה שהבאת בשכרך, אלא נותן לו שכרו משלם. ובקמא פרק אחרון [קי"ז ע"א] אאריך יותר בזה.
<h2>דף עז:</h2>
כיצד דינן בחזרה זו, בא מוכר לחזור בו ואמר לו לוקח תן לי מעותי, שאיני רוצה קרקע מועט, שלא עלה בדעתי אלא לקנות את כולה, אם יש לו למוכר מעות פורעו מעות, אין לו מעות ולא מטלטלין והוצרכו לשום לו קרקע, שמין לו בעדית שבנכסיו כדין מזיק שדינו בעדית כמו שכתבנו בגיטין פרק הנזקין [מ"ח ע"ב]. לפי שבודאי מן הסתם הוזק הלוקח בסבתו של מוכר, שהוצרך לחזר אחר מעות ולמכור מנכסיו בזול כדי לפרוע את מקחו, ולפיכך שמין לו בעדית כדין ניזק. לא אמר הלוקח תן לי מעות אלא תן לי קרקע כנגד מעותי, הרי גלה בדעתו שנוח לו בקרקע מועט ולקנות כנגדן נתן מעותיו. הילכך משמנין ביניהן ונוטל כנגד מעותיו מן הכחוש שבאותו קרקע, כדין האומר לחבירו חצי שדי אני מוכר לך שמשמנין ביניהן ולוקח נוטל כחוש, כמו שכתבנו בבבא בתרא פרק בית כור [ק"ז ע"ב]. בא לוקח לחזור בו ואמר לו המוכר הילך מעותיך שלא עלה בדעתי אלא למכור כל השדה ביחד, נותן לו את מעותיו. לא היו לו מעות והוצרכו לשום בנכסיו, שמין מן זיבורית שבנכסיו. לא אמר לו הילך מעותיך אלא הילך קרקע כנגד מעותיך, שמין לו בשדה ונותן לו מן הכחוש שבה, כמו שאמרנו.
זהו שאמרנו כל שהמוכר יוצא ונכנס למעות שניהם יכולים לחזור בהם, אין צריך לומר בשלא החזיק בקרקע, אלא אפילו החזיק בקרקע וכתב לו את השטר ואפילו קנו מידו, שניהם יכולים לחזור בהם על הדרך שאמרנו. כך כתב אחד מגדולי המורים. וכן הדעת נוטה. אבל רבותי אמרו שאין הדברים אמורים אלא כשהחזיק בקרקע בלבד ונתן מקצת מעות, אבל כל שכתב לו את השטר או קנו מידו, שוב אין אחד מהם יכול לחזור בו. הרי שאמרנו שבין שנתן בתורת ערבון ובין שנתן בתורת מקצת פרעון כל שהמוכר יוצא ונכנס למעות שניהם יכולים לחזור בהם ויד החוזר בו על התחתונה על הדרך שאמרנו, במה דברים אמורים בשנתן בתורת ערבון סתם ולא אמר ערבוני יקן כנגדו. אבל אם אמר ערבוני יקן כנגדו אין אחד מהם יכול לחזור בו במה שכנגד הערבון, שהרי על דעת כן נתנו זה ועל דעת כן קבלו זה, והרי זה כמוכר חצי שדהו שמשמנים ביניהם ולוקח נוטל כחוש. ואחד מגדולי המפרשים כתב שהוא הדין כשאמר ערבוני יקן את הכל שקנה כנגד ערבונו בלבד, שדבר ידוע הוא שלא עלה בדעתו של מוכר להקנות לו כל שדהו בערבון זה, אלא כנגדו בלבד הוא שהקנה לו.
אין המוכר יוצא ונכנס למעות, נראין הדברים שאע"פ שאמר לו ערבוני יקן אין אחד מהם יכול לחזור בו, ודינו כאילו פרע את כל המעות, מאחר שקבע עמו זמן לשאר המעות. הילכך כל שכתב את השטר או החזיק בקרקע, וכל שכן אם קנו מידו, שוב אין אחד מהן יכול לחזור בו. בד"א במקום שכותבין את השטר, אבל במקום שאין כותבין את השטר שקנה בכסף בלבד כמו שכתבנו, נראה לומר שלא קנה אלא כנגד ערבונו. כן דרכם של גאונים ושל גדולי המורים בענינים אלו שכתבנו. ועמהם הסכימו האחרונים. ואחד מגדולי הראשונים כתב דרך אחר בענינים אלו, שכל שנתן בתורת מקצת דמים ואין המוכר יוצא ונכנס למעות, כגון שקבע עמו זמן על הדרך שכתבנו, קנה את הכל באותם מקצת דמים כאילו פרע את כולם. אבל כל שלא קבע זמן והמוכר יוצא ונכנס למעות לא קנה כלל באותו מקצת כסף, ושניהם יכולים לחזור בהם ולבטל את המקח ואין יד אחד מהם על התחתונה. ולא אמרו שקנה כנגד מעותיו ויד החוזר בו על התחתונה אלא בנותן לו בתורת ערבון ואמר לו ערבוני יקן. עוד כתב אחד מגדולי המפרשים בענין יוצא ונכנס למעות, שאע"פ שקבע לו זמן יום או יומיים ולבסוף הזמן היה יוצא ונכנס למעות וזה אינו פורע, דינו כאילו לא קבע עמו זמן וכאילו היה יוצא למעות מתחילה ועד סוף. והלשונות הראשונים עיקר בכל ענינים אלו שכתבנו. ובקידושין פרק ראשון [כ"ז ע"ב] כתבנו מכר עשר שדות בעשר מדינות ונתן מקצת מעות, כיצד דינו. המוכר שדהו מפני רעתה, אע"פ שהיה יוצא ונכנס למעות אין המקח מתבטל בכך, ודינו כאילו אינו יוצא ונכנס. שדבר ברור הוא שגמר והקנה באותן מקצת דמים שקיבל כאילו קיבל את כולן. וזה שנכנס ויוצא למעות, מיראתו שלא יחזור בו הלוקח הוא שעשה כן.
כשם שכל שיוצא ונכנס למעות מתבטל המקח בקרקעות על הדרך שכתבנו, כך הדין עצמו במטלטלין, ואע"פ שמשכן או שקנאם באחד מדרכי הקניות. [במה דברים אמורים] בדברים שראויים ליחלק, כגון פירות או כיוצא בהם, אבל בהמה או כיוצא בה מדברים שאינם ראויין ליחלק, המקח בטל בהם לגמרי ושניהם יכולים לחזור בהם ואין יד אחד מהם על התחתונה, שלא עלה על דעתם שיהו שותפין בו. במה דברים אמורים, בשנתן לו ערבון סתם או מקצת פרעון, אבל אם אמר לו ערבוני יקן הרי נתרצו שניהם להיותן שותפין בו וקנה כנגד מעותיו על הדרך שכתבנו למעלה. בכל מקום שמתבטל המקח בין בקרקעות בין במטלטלין מפני שהמוכר יוצא ונכנס למעות, אפילו לא נשאר אלא זוז אחד לפירעון והלוקח יוצא ונכנס בעבורו דינו כאילו היה הוא יוצא ונכנס על רוב הפירעון.
<h2>דף עח.</h2>
מי שהיה רוצה למכור קרקע במאה דינרים, שלא היה צריך יותר, וטרח ולא מצא למכור במאה והוצרך למכור במאתים, ויוצא ונכנס על המעות, אין זה כמוכר שדהו מפני רעתה, שהרי על ידי הדחק מכר במאתים. אבל היה צריך מאה בלבד, ואילו טרח היה יכול למכור במאה, ולא טרח ומכר במאתים, ויוצא ונכנס על המעות, דבר זה עלה בספק בגמרא אם הוא כמוכר שדהו מפני רעתה אם לאו. הילכך חומרא לתובע וקולא לנתבע כדין כל ספק שבממון והמוציא מחבירו עליו הראיה. ואחד מגדולי המורים כתב שהספק שנסתפק בגמרא הוא, כגון שמכר שוה מאה במאתים ויוצא ונכנס על שאר המעות, אם נאמר שהוא כמוכר שדהו מפני רעתה מאחר שמכר ביוקר כל כך, אם לאו. הנושה בחבירו מנה ופרעם לו אפילו דינר דינר, פירעון גמור הוא, ואין לו עליו אלא תרעומת. כבר כתבנו בפרק איזהו נשך [ס"ו ע"ב] ובפרק הזהב [מ"ט ע"ב] שאסמכתא אינה קונה. הילכך הנותן ערבון לחבירו על השדה והתנה המוכר ואמר ללוקח אם אני חוזר בך אכפול לך ערבונך, והלוקח גם כן התנה עם המוכר ואמר אם אני חוזר ערבוני מחול לך, אין תנאי זה של לוקח ושל מוכר כלום לפי שנעשה באסמכתא, ולא זה ימחול ולא זה יכפול. וכבר כתבנו זה בפרק הזהב בארוכה.
השוכר את הבהמה להוליכה בהר והוליכה בבקעה, או להוליכה בבקעה והוליכה בהר, אפילו בזה עשר מילין ובזה עשר מילין, ומתה מחמת האויר או מחמת עיפות או שהכישה שם נחש, הרי זה חייב, לפי שמאחר ששינה על מה שאמר לו בעל הבית, יכול לומר לו מחמת שינוי זה שעשית בא היזק זה, שהיא היתה למודה בהר ואתה הולכתה בבקעה והזיק לה אויר הבקעה, ולפיכך מתה מחמת האויר, או היתה למודה בבקעה ואתה הולכתה בהר והיזיק לה האויר. וכן בעיפות ובכחש יכול לומר לו, אילו הולכתה בדרך שאמרתי לך לא אירע לה זה המקרה. הילכך לא סוף דבר שהוליכה בזה עשר מילין וכפי מה שהיה לו להוליכה בזה, אלא אפילו הוליכה בזה פחות ממה שהוליכה בזה חייב מן הטעם שאמרנו. מתה מחמת האויר שאמרנו, בשהדבר ידוע בבירור שמתה מחמת האויר, כגון שנצטננה ומתה או כיוצא בדברים אלו. אבל אם מתה מאיליה פטור, ואין בעל הבהמה יכול לטעון מחמת האויר מתה, כמו שכתבנו בפרק המפקיד שאם פשע בה ויצאה לאגם ומתה כדרכה פטור ואין בעל הבהמה יכול לטעון שהבל האגם הרגה. ויש מי שכתב שאפילו מתה כדרכה חייב, מאחר ששינה ממה שאמר לו בעל הבית שאמר לו אל תוליכנה בבקעה. אבל בפשע בה ויצאת לאגם לא אמר לו בעל הבית אל תוליכנה באגם. עוד נראה מדברי אחד מגדולי המפרשים שאם הדבר ברור שלא היתה רגילה לילך באותו דרך שהוליכה כלל, כגון שהיתה למודה לילך בהר לעולם והוליכה בבקעה, או שלא היתה למודה בבקעה כלל והוליכה דרך שם, שאפילו אינו דבר ידוע שמתה מחמת האויר יכול הוא לטעון שינוי האויר הוא שהזיק לה והרגה. והלשון הראשון נראה עיקר לפי הסוגיא. אבל מכל מקום נראין הדברים שכל שאמר לו בפירוש אל תוליכנה בהר והוליכה או בהיפך, שהוא חייב. ולפנינו [פ' ע"א] יתבאר יותר בזה בענין השוכר את החמור והוסיף על משאו.
השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה, והחליקה ונפלה ומתה מחמת כך או נשברה, פטור, שכל שכן שהיתה מחליקה בהר שהוא מדרון. הוחמה ומתה מחמת חמימות חייב, שחמימות הבקעה רב משל הר שהאויר שולט בו. שכרה להוליכה בבקעה והוליכה בהר והחליקה חייב, הוחמה פטור מן הטעמים שאמרנו. הוחמה מחמת רוב המעלה ומתה חייב, שהרי המעלה הוא שגרם לה החמימות. ונראה לומר שאם היו הבעלים מחמרין אחר בהמתן אפילו שינה מהר לבקעה ומבקעה להר פטור, שהרי סבר וקבל.
<h2>דף עט.</h2>
השוכר חמור מחבירו, בין שאמר לו חמור סתם בין שאמר לו חמורך זה, ונסמית או נשטית או שנעשית אנגריא, כלומר שהוליכוהו לעבודת המלך, אפילו לאנגריא שאינה חוזרת מיד ולא תוך זמן שכירות שהשכיר לו החמור, אומר לו המשכיר לשוכר הרי שלך לפניך, שמזלך גרם שנסמית או נישטית או נלקחת לעבודת המלך כמו מזלי, ונפסיד שנינו. ויפרע לו כל שכרו משלם. ומה בין זה למת או נשבר, לפי שכשמתה או נשברה שוב אינה ראויה למלאכה כלל, אבל ניסמית או נישטית עדיין היא ראויה למשאוי וידריכנה על ידי הדחק. וכן אנגריא עדיין יחזירוהו לו, שכן דרך האנגריא שנוטלין חמור זה עד שפוגעין באחר. במה דברים אמורים שכל שניסמית או נישטית אינו חייב להעמיד לו חמור אחר, בששכרה למשוי שאין בו סכנה אם תפיל, כגון בגדים או כיוצא בהם. אבל שכרה למשוי של זכוכית או לרכוב חייב להעמיד לו חמור אחר, כל אחד כדינו אם אמר לו חמור זה או חמור סתם. במה דברים אמורים, כשלקחה לאנגריא אינו חייב להעמיד לו חמור, כשלקחה דרך הליכתה. איזהו דרך הליכתה, כגון שמוליכים אותה לעבודת המלך באותו דרך שהוא הולך בו. ויש מי שכתב דדרך הליכתה הוא שלקחוה בדרכים, שאם היו בבית לא היו מחפשים אחריה, ולפיכך אומר לו בעל הבהמה מזלך הוא שגרם כמו מזלי. אבל אם לקחוה בבית חייב להעמיד לו חמור אחר. זהו הדרך שנראה בכל ענינים אלו לפי דברי המפרשים ולפי סוגיית הגמרא. אבל ראיתי לגדולי המורים בזה דרך אחר. והנני כותב דברי אחד מהם בלשונו, השוכר את הבהמה וחלתה או נישטית או נלקחה לעבודת המלך אע"פ שאין סופה לחזור, אם נלקחה דרך הליכתה הרי המשכיר אומר לשוכר, הרי שלך לפניך, וחייב ליתן לו שכרו משלם. בד"א בששכרה לשאת עליה משוי שאפשר להשליכו בלא הקפדה. אבל אם שכרה לרכוב עליה או לשאת עליה כלי זכוכית וכיוצא בהן חייב להעמיד לו חמור אחר אם שכר ממנו חמור, ואם לא העמיד לו יחזיר השכר ויחשוב עמו שכר כל מה שהלך בה. מתה הבהמה או נשברה בין ששכרה לשאת, בין ששכרה לרכוב, אם אמר לו חמור סתם אני משכיר לך, חייב להעמיד לו חמור אחר מכל מקום. ואם לא העמיד יש לשוכר למכור הנבילה, ויקח בה בהמה אחרת או ישכור בדמיה אם אין בדמים ליקח עד שיגיע למקום שפסק עמו. אמר לו חמור זה אני מוכר לך, אם שכרה לרכוב עליה או לכלי זכוכית, ומתה בחצי הדרך, אם יש בדמים ליקח בהמה אחרת יקח. ואם אין בדמיה ליקח ואפילו בדמי כולו עד שיגיע למקום שפסק עמו. ואם אין בדמים לא ליקח ולא לשכור, נותן לו שכרו של חצי הדרך, ואין לו עליו אלא תרעומת. שכרה למשא, הואיל ואמר לו חמור זה, ומת בחצי הדרך, אינו חייב להעמיד לו אחר. אלא נותן לו שכרו של חצי הדרך ומניח לו נבילתו. אלו דבריו. ואי אפשר לפי גירסות הגמרא שלנו.
השוכר את חבירו ואמר לו המשכיר חמור סתם אני משכיר לך, כלומר שלא אמר לו חמור זה, ומסר לו חמור אחד ומת או נשבר, חייב המשכיר להעמיד לו חמור אחר לכל הדרך כמו שפסק עמו. ואם לא העמיד לא יטול שכר כלל ממה שנשתמש בו. ואין מחייבין אותו להעמיד לו חמור מנכסיו. אבל מכל מקום מדמי הנבלה מעמיד לו בעל כרחו לכל הדרך שפסק עמו, ואע"פ שאמר איני רוצה לא ליטול שכר ולא להעמיד לו חמור, אין שומעין לו. (ו)לא הספיקו דמי הנבילה ליקח בהם חמור אחר או לשכירות כל הדרך, מנכה לו משכר מה שנשתמש בחמורו כפי מה שהוא צריך להוסיף בשכירות שאר הדרך. כך נראה מדברי גדולי המורים. ורבותי אמרו שאף מנכסיו מחייבין אותו להעמיד לו חמור לכל הדרך שפסק עמו, שכשמשך השוכר את החמור ונתחייב בשמירתו נשתעבד לו בעל החמור להעמיד לו חמור לכל הדרך. ועוד מדינא דגרמי, שזה גרם לו להניח שאר חמורים (שהיה מדינא) [שהיו במדינה] וליטול את שלו. ויש מגדולי המפרשים שכתב שלעולם אינו חייב להעמיד לו חמור אחר מנכסיו אלא אם כן קנו ממנו בקנין גמור שהקדים לו השוכר כל השכירות, דבאותן מעות נשתעבד לו להעמיד לו חמור אחר לכל הדרך. ואני מסתפק בדברי כולם, שאפילו בקנין היאך אפשר לו להתחייב להעמיד לו חמור אחר שאינו ברשותו, שהרי זה כמקנה דבר שלא בא לעולם. ונראה שדעתם לומר שנכסיו הוא שמשעבד לו שיהא חייב לקנות לו חמור, ועל נכסיו הוא שחל השיעבוד. ומה שאמרו שבהקדמת השכירות גם כן נשתעבד להעמיד לו חמור, נראה לומר שלא אמרו אלא למי שפרע. ולפנינו בפרק השואל נאריך בענין זה, שיש מי שכתב ששכירות מטלטלין נקנה בכסף.
אמר לו חמור זה אני משכיר לך ומת, אם יש בדמי הנבילה ליקח חמור אחר ימכור ואם אין בדמיו ישכור. ואם אין בדמיו אפילו לשכור נותן לו שכר ממה שנשתמש בחמורו, ואע"פ שאינו מוצא שם עכשיו בהמות לשכור. אבל מכל מקום נראים הדברים שאם מת במדבר במקום שלא ימצא שם בהמות כלל לשכור עד שישוב למקום שיצא משם וישכור, שאינו נותן לו שכירות, שהרי אינו משתכר כלום אלא מפסיד ממה שבא עד הלום.
<h2>דף עט:</h2>
שכר ספינה סתם ליין סתם וטבעה בחצי הדרך חולקים, שהרי כל אחד מהם יכול לקיים תנאו. במה דברים אמורים בשאין אחד מהם אומר לקיים תנאו. אבל אם בעל הספינה אומר אני אביא ספינה אחרת והביא אתה יין אחר, ובעל היין עיכב, חייב ליתן לו שכרו של כל הדרך. ומכל מקום נראין הדברים שאינו נותן לו אלא כפועל בטל. וכן אם בעל היין רוצה לקיים תנאו ולהביא יין אחר ובעל הספינה מעכב, אינו נותן לו כלום, ואפילו אם נטל יחזיר.
השוכר את הספינה, ובחצי הדרך מכר את סחורתו לאחר, אע"פ שזה הלוקח רוצה להוליך למקום שהראשון היה רוצה להוליכה ויתן לו שכרו, יש לו עליו תרעומת משום שינוי הדעת, לפי שכבר הורגל עם הראשון. ועוד שהיה צריך להשליך חבלים באמצע הים כדי שיכנס הלוקח ויצא המוכר. אבל מפני שמשכיר ספינתו לאחר אינו יכול לשוב עליו ולומר לו אין רצוני שיכנס זה האחר בספינתו כמו שיתבאר. היה הלוקח רוצה להוציא הסחורה מספינה זו ולשנותה לספינה אחרת, אם אין בעל הספינה מוצא למי שישכיר ספינתו עד מקום ששכרה הראשון, חייב הראשון לתת לו כל שכרו, כמו שכתבנו למעלה בענין שכירים. ונראה לומר שחייב ליתן לו כל שכרו משלם. שאין לומר בכאן אינו דומה הבא טעון לבא ריקן, לפי שהספינה הולכת במהרה כשהיא טעונה מכשהיא ריקנית. מצא בעל הספינה להשכירה לאחרים, חייב השוכר הראשון לשלם לו לבעל הספינה כל מה שהיא נפסדת בהוצאת סחורה זו ובהכנסת הסחורה האחרת, שבודאי אין לך ספינה שאינה נפסדת בכך.
השוכר את הספינה להוליכה למקום ידוע במקצת הסחורה, ובאמצע הדרך רצה להוסיף בה עוד סחורה הראויה למשואה ולפרוע שכר התוספת, הרשות בידו. ואין לבעל הספינה עליו אלא תרעומת, שיכול לומר לו היה בדעתי לילך במהרה ולשוב במהרה, ועכשיו אתה מעכבני שאתה מכביד את הספינה יותר ולא תלך כל כך במהרה, ועוד שאני צריך לחבלים יותר כל שאתה מכבידה.
הרי שכתבנו שהשוכר את הספינה יכול להשכירה לאחר ואין בעל הספינה יכול לעכב עליו. ואילו למעלה בפרק אלו מציאות [כ"ט ע"ב] ובגטין פרק כל הגט [כ"ט ע"א] כתבנו שאין השואל רשאי להשאיל ולא השוכר רשאי להשכיר. כך תיקון הענין, שאין הדברים אמורים אלא במטלטלין שאפשר (להצילן) [להצניען] מן העין, אבל ספינה או כיוצא בה שהם מטלטלין כבדים ביותר ויש להם קול, השואל רשאי להשאיל והשוכר רשאי להשכיר. וכל שכן שאתה אומר כן בקרקע. ובלבד שלא ישכירנו לסיעה גדולה יותר מסיעתו, כלומר שאם שכר מחבירו והוא וסיעתו עשרה בני אדם, אינו רשאי להשכירו לסיעה של אחד עשר בני אדם. אבל לסיעה שכמותו או למטה הימנה יכול להשכירו. וכתב אחד מגדולי המורים שאם אמר לו אשר לו הבית איני רוצה בשכרך והנח ביתי וצא, שומעין לו (אשר) [ואינו] רשאי להשכירו לאחרים משום אל תמנע טוב מבעליו.
האומר לחבירו שכור לי ספינה זו ליין זה, רשאי להכניס בה איזה יין שירצה כפי שיעור של אותו יין, כך כתבו המפרשים. ונראה לומר שבספינה אין לומר כן, שאם אמר לו ספינה זו אני משכיר לך אינו יכול לשנותו לספינה אחרת. הרי ששכר ממנו ספינה זו ליין [זה] וטבעה הספינה עם היין בחצי הדרך, כך דינו של בעל הספינה עם השוכר שאפילו נתן לו שכירות כל הדרך לא יחזיר לו בעל הספינה כלום. ואם עדיין לא פרע לו כלל לא יתן לו כלום.
שכר ממנו ספינה סתם ליין זה וטבעה בחצי הדרך, חייב השוכר לפרוע כל השכר, לפי שבעל הספינה יכול לקיים תנאו ולטעון שיביא ספינה אחרת שהרי ספינה סתם אמר לו, ואין בעל היין יכול לקיים תנאו שהיין זה אמר לו והרי (ש)טבע, ואע"פ שאין עיכוב בין יין זה ליין אחר. במה דברים אמורים בשהיה היין בעין ואין בעל הספינה נפסד בכך כלום, אבל מאחר שנטבע היין ובעל הספינה נפסד (אינו) [אם] טוען כך טענתו טענה, מאחר שמצאה מקום לנוח ומרויח בכך. וכל שכן שאתה אומר כן בששכר ממנו ספינה זו ליין סתם, שאפילו פרע כל שכירות חוזר ונוטלו ממנו, לפי שזה יכול לטעון שיביא יין אחר וזה אינו יכול להביא ספינה אחרת.
השוכר את החמור לרכוב עליו, שוכר מניח עליו כסותו, כסות שניה. ויש [גורסים] כסתו לישב עליו, ולהניח עליו מזונותיו של כל אותו הדרך. מכאן ואילך חמר מעכב עליו. וחמר מניח עליו שעורים ותבן ומזונותיו של אותו היום. מכאן ואילך שוכר מעכב עליו. במה דברים אמורים בשאין מצויין מזונות באותו הדרך ממלון למלון אלא בדוחק, ולפי' בעל הבית מניח כל מזונותיו של אותו הדרך, לפי שאין דרכו לטרוח במלון. אבל חמר שדרכו לטרוח אינו מניח עליו אלא של אותו היום עד כדי שיגיע למלון, ושם יטרח ויקנה. לא היו מזונותיו מצויין כלל ממלון למלון, אף החמר מניח עליו שעורים ותבן כמזונותיו של כל הולכי דרך, וכן אם היו מצויין מזונות בריוח בכל מלון, אף בעל הבית מניח עליו מזונות אלא של אותו יום עד שיגיע למלון. בד"א במקום שאין שם מנהג ידוע, אבל במקום שיש שם מנהג ידוע הכל כמנהג המדינה, שבכל עניני מקח וממכר ושכירות הכל כמנהג המדינה כמו שכתבנו בפרק שלמעלה מזה.
השוכר את החמור לרכוב עליו איש, לא תרכב עליו אשה לכתחלה. רכבה עליו אשה ומתה או נשברה אינו יכול לטעון שמחמת כך מתה, שאין זה מצוי כלל, שלא אמרו אלא לכתחלה. שכרו לרכוב עליו אשה, רוכב עליו לכתחלה בין איש בין אשה בין גדולה בין קטנה ואפילו אשה שהיא מעוברת וגם מניקה בן אחד.
<h2>דף פ.</h2>
השוכר את הפרה לחרוש בה בהר וחרש בה בבקעה ונשבר הקנקן, שזהו כלי המחרישה, פטור, שכל שכן שהיה נשבר בהר. אבל מ"מ דינו של בעל הפרה עם הפועלים, שהם מוליך הקנקן ומדריך הבהמה במלמד. וכן בשלא שינה שהשוכר פטור משבירת הכלים, דינו של בעל הפרה עם הפועלים כמו שיתבאר. שכרה לחרוש בבקעה וחרש בהר ונשבר הקנקן חייב לשלם לבעל פרה, ודינו עם הפועלים כמו שיתבאר. השוכר את הפרה לדוש בקטנית ודש בתבואה והחליקה פטור, לדוש בתבואה ודש בקטנית חייב מפני שהקטניות מתחלקות, ומשום כך החליקה והוזקה. כיצד דינן של בעל הפרה ושל שוכר עם הפועלים, האוחז הכלי בידו הוא משלם, לפי שבפשיעתו נשבר שתקעו בחזקה. בד"א בקרקע שוה, אבל אם היה קרקע שיש בו מעלות ומורדות שניהן משלמין. כך כתב אחד מגדולי המורים. וזה סיוע גדול למה שכתבתי למעלה שהשוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה או בהפך שאם הבעלים מחמרין אחר בהמתן פטור מכלום, שהרי סברו וקבלו, שהרי בכאן לחרוש בבקעה שכר אותן ושנה אותן בהר והיו יכולין לטעון לא קבלנו עלינו אלא שמירת הקנקן בבקעה אבל בהר לא קבלנו, שהרי לא שכרתנו אלא לבקעה. אלא מאחר שקבלו עליהם וחרשו בהר סברו וקבלו ואינן יכולין לטעון כן. הילכך שכירות החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה הוא הדין והוא הטעם. כך נראה לי עיקר דברים אלו, אע"פ שראיתי מי שכתב שכל ששכרן לחרוש בבקעה וחרש בהר פטורין הפועלים לגמרי.
הרי שכתבנו בפרק הזהב [נ"א ע"א] שכל מקח שיש בו מום מכוסה או שום שינוי בגופו שלא לקחוהו הבעלים על דעת כן הרי זה מקח טעות. הילכך המוכר פרה לחבירו ואמר לו המוכר ללוקח פרה זו רבצנית היא בעטנית היא נשכנית היא, ולא היה מום אחד בה מכל אלו אבל היה בה מום אחר ומנאו המוכר ללוקח בתוך מומין אלו, [נראה] לומר [שהוא] כאילו אמר שהיתה נכפית ואמר לו [כל] מומין אלו ונכפית היא, הרי זה מקח טעות, שכסבור הלוקח שלא היה בה מום זה כשם שלא היה רואה בה עכשיו המומין האחרים שהיה מונה, וכסבור שלהשביח מקחו היה אומר כן. בד"א בשלא היו בה אלו המומין שמנה לו כמו שאמרנו. אבל אם היו בה כל המומין הללו אין זה מקח טעות, שהרי פירש לו כל מומיה על דרך האמת, ואינו יכול לטעון כסבור הייתי שלא היה בה זה המום המכוסה לגמרי ועליו אני מקפיד, שהרי מנאם כולם והיה לו לחוש. אמר לו מום זה יש בה ועוד מומין אחרים, ולא נמצא בה אלא אותו שאמר לו בלבד, אין זה מקח טעות, שהרי לא הזכיר מומין אחרים בפירוש. וכן המוכר שפחה לחבירו ואמר לו שפחה זו שוטה היא נכפית היא משועממת היא. היה בה מום אחר ומנאו בתוך אלו המומין, הרי זה מקח טעות. מום זה ועוד מומים אחרים, אין זה מקח טעות. הכל על הדרך שכתבנו בבהמה. כך נתפרשו בגמרא דברים אלו. ואחד מגדולי המורים ראיתי שכתב בענין אחר, שהוא מצריך שהמומין שהוא מונה שיהו גלויים לגמרי, ואלו דבריו, המוכר פרה לחבירו ומנה בה מומין גלויין ומומין שאינן ניכרין ולא היה בה מום מאותן המומין הגלויים שמנה ונמצא בה מום מאותן שאינן ניכרין הרי זה מקח טעות וחוזר אע"פ שפירש לו כל מום הנמצא, שהרי הלוקח אומר כשראיתי שאין בה מום מאלו המומין הנראין שמנה אמרתי כך אין בה אותן שאינן נראין שמנה. כיצד פרה זו עורת היא חגרת היא רובצת היא נשכנית היא, ונמצאת נשכנית בלבד או רבצנית הרי זה מקח טעות. היו בה כל המומין שמנה אין זה מקח טעות. וכן אם היתה חגרת ונמצאת נשכנית אע"פ שאינה עורת אין זה מקח טעות, עד כאן לשונו. ואע"פ שטעם הדבר יותר ברור לפי דבריו, מ"מ דברי תימה הן, שלא נזכר בגמרא זה הלשון שכתבתי. עוד פירש מום זה ומום אחר האמור בגמרא בענין אחר, כגון שהראה לו המום שיש בה ואמר לו מום זה (יש שבה) [יש בה] ומום פלוני אע"פ שאותן המומין שמנה אין נראין ונמצאו בה או [כולן או] מקצתן אין זה מקח טעות.
השוכר את החמור להביא עליה חטים והביא עליה שעורים, תבואה והביא תבן, ומתה או נשברה חייב, שהנפח קשה למשוי, כלומר שאם שכרה להביא עליה מאתים לטרין של חטים והביא מאתים לטרין של שעורים או ששכר להביא מאתים לטרין של תבואה והביא מאתים לטרין של תבן חייב, לפי שהנפח של זה שהוא יתר משל חבירו הוא כתוספת. וכן כל כיוצא בזה. שכרה לחטים והביא חטים, לשעורים והביא שעורים, לתבן והביא תבן, כמה יוסיף על משואו ויהא חייב, סאה לגמל שלשה קבין לחמור, שהוא אחד משלשים במשואו של כל אחד ואחד. ומכאן אתה דן לכל בהמה ובהמה כפי משאה. הוסיף פחות מכאן פטור, אבל מ"מ נותן שכר התוספת. כתב אחד מגדולי האחרונים שלא אמרו שכל שהוסיף אחד משלשים במשאה שהוא חייב אלא בשהיתה עליה משא שלמה הראויה לה, אבל אם שכרה להביא עליה חצי משא והביא עליה משא שלמה [פטור], שסתם כל בהמה ובהמה ראויה היא למשאה. וכן אם שכרה למהלך חמש פרסאות והלך בה עשר, שהוא מהלך כל סתם בהמה, פטור. למה הדבר דומה, למה שאמרנו לרכוב עליה איש לא תרכב עליה אשה, שבודאי אין הדברים אמורים לחייבו בכך כמו שכתבנו למעלה [ע"ט ע"ב] אלא לכתחלה הוא שאמרו שלא יעשה כן. ודברי טעם הן, (ש)אע"פ שלא נראה כן מדברי אחד מגדולי המורים. ומ"מ נראה לומר שאם אמר בפירוש אל תטעון עליה אלא כך או אל תוליכנה אלא כך, וטענה או הוליכה יותר ממה שהתנה עמו הרי זה חייב, כמו שכתבתי למעלה [ע"ח ע"ב] בענין להוליכה בהר והוליכה בבקעה, לפי שיכול לטעון אני הייתי יודע בבהמתי שלא היתה ראויה ליותר ומשום כך התניתי. ומ"מ נראין הדברים לענין לרכוב עליה איש, שאע"פ שאמר לו בפירוש לא ירכב עליו אלא איש אינו חייב בכך אע"פ שרכבה עליו אשה.
<h2>דף פ:</h2>
כשם שאמרנו שהמטעין את הבהמה אחד משלשים יתר על כדי משאה חייב, כך המטעין את הכתף ואת הספינה אחד משלשים יתר על כדי משאה חייב, ואע"פ שאדם בן דעת הוא והיה לו להשליך המשא כשהרגיש שטוענין אותו יותר מדאי, טעה בעצמו שהיה סבור שחולי הוא שקרה לו פתע פתאום ולא מחמת כובד משא.
כל האומנין שומרי שכר הן על המלאכה שהפקידו אצלן לעשות, שאם נאבדה או נגנבה חייבין לשלם, לפי שמאחר שהן יכולין לעכב את המלאכה ברשותן על שכרן אם ירצו נעשו עליה שומרי שכר. וכולן שאמרו לבעלים לאחר שנגמרה המלאכה טול את שלך והבא מעות, מכאן ואילך אינו אלא שומר חנם. וכן אמרו לו נגמרה מלאכתך, אע"פ שלא אמר לו טול את שלך אפילו הכי מכאן ואילך אינו אלא שומר חנם, שהרי לא גלה בדעתו שרוצה לעכבו על שכרו. אמר לו הבא מעות וטול את שלך שומר שכר, שהרי גילה בדעתו שרוצה לעכבו על שכרו. וכן השוכר את הבהמה או את המטלטלין דינו בשומרין כנושא שכר על הדרך שיתבאר לפנינו בפרק השואל [צ"ט ע"א], שהשואל חייב בכל אונסי הבהמה אפילו מתה מאיליה כל זמן שהיא ברשותו הואיל וכל הנאה שלו. ולא סוף דבר כל זמן שהיא ברשותו, אלא אפילו מתה בשעה שמחזירה חייב. והוא שהיה מחזירה בתוך ימי שאלתה, אבל היה מחזירה לאחר ימי שאלתה פטור משואל וחייב כשומר שכר. וכן אתה אומר בנוטל כלי מן האומן על מנת לבקרו ונאנס בידו, בהליכה חייב, בחזרה פטור משואל וחייב כשומר שכר. כיצד, הרי שכתבנו בבבא בתרא פרק הספינה [פ"ו ע"א] שמשיכה או הגבהה שקודם פיסוק דמים אינה ולא כלום, אבל משיכה או הגבהה שלאחר פיסוק דמים מיד שנמשך או הגביהו, פירוש שלא מדעתו של מוכר, נעשה עליו כלוקח וחייב בכל אונסיו, לפי שמן הסתם נח לו למוכר בכל מי שיקחנה. הילכך מי שפסק דמים למקח והוליכו לביתו על מנת לבקרו שאם ייטב בעיניו יקחנו ואם לאו שיחזירנו ונאנס בידו, בהליכה חייב מפני שהוא כשלו ממש מאחר שדמיו קצובין, בחזרה פטור מאונסין וחייב כשומר שכר. לא היו דמיו קצובין, נראה לומר שבין בהליכה ובין בחזרה דינו כשומר שכר, לפי שבאותה הנאה אם ייטב בעיניו יקחנו נעשה עליו שומר שכר. וכן הנוטל כלים מן האומן לשגרן לבית חמיו ואמר לו אם מקבלים אותם ממנו אתן לך דמיהם ואם לאו אתן לך לפי טובת הנאה שבהם, ונאנסו בהליכה חייב, בחזרה פטור. ומעשה [ב"ב פ"ח ע"א] באחד ששיגר ירך של בשר שהיו דמיה קצובים מלפני הטבח ובא (פרה) [אנס] וחטפה ממנו, ובא מעשה לפני חכמים וחייבוהו לשלם את כולה. במה דברים אמורים כשהיה רוצה לקנות את כולה, אבל אם לא היה רוצה לקנות אלא חציה לא נתחייב אלא בחציה. וכן כל כיוצא בזה בדבר הראוי ליחלק. במה דברים אמורים שכל שהגביה את המקח שדמיו קצובים שנתחייב באונסיו, במקח שקופצים עליו לוקחים ואין המוכר קץ בו, שכל ההנאה היא של לוקח, ולפיכך נעשה ברשותו מיד שהגביהו. אבל מקח המושלך על פניו והמוכר קץ בו לא נעשה ברשותו כלל ואינו חייב באונסיו, כמו שמפרש בנדרים פרק ארבעה נדרים [ל"א ע"א], אלא נראה לומר שהוא עליו כמו שומר שכר, כמו שכתבתי למעלה בדבר שאין דמיו קצובים. וכבר הארכתי בענינים אלו בבבא בתרא פרק הספינה [פ"ח ע"א].
<h2>דף פא.</h2>
פעמים יש שהלוקח כלי על מנת לבקרו אפילו בחזרה חייב באונסיו. כיצד, הרי שלקח כלי מחבירו ופסק את דמיו והתנה עמו שיוליכנו לשוק ואם יוכל למכרו שיתן לו את דמיו כפי מה שפסק עמו ואם לא יוכל למכרו שיחזירנו לו, והוליכו ולא יכול למכרו, היה מחזירו ונאנס בחזרתו חייב, לפי שחזרתו של זה הרי היא כהליכתו, לפי שאף בחזרתו אם היה מוצא למי שימכרנו היה מוכרה לו. הילכך עדיין הוא ברשותו לגמרי עד שיחזירנו לבעליו.
האומר לחבירו שמור לי דבר זה ואני אשמור את שלך, או השאילני חפץ זה ואני אשאילך אחר או שמור לי כלי זה ואני אשאילך כלי אחר, או השאילני חפץ זה ואשמור לך דבר פלוני, כולם נעשו שומרי שכר זה לזה. ואע"פ שאמר לו השאילני ואשאילך אינו כשואל אלא כשומר שכר, לפי שהוא כאומר לו השאילני כלי זה בשכר שאשאילך דבר פלוני. בד"א שנעשו שומרי שכר זה לזה, שאמר לו שמור לי היום ואשמור לך למחר. אבל אמר לו שמור לי דבר זה היום ואשמור לך אני היום דבר פלוני, שמירה בבעלים היא, שפטור אפילו מן הפשיעה כמו שיתבאר לפנינו בפרק השואל [צ"ד ע"א]. מעשה בבני חבורה שכל אחד ואחד היה לו לאפות יום אחד לחם לכל בני החבורה, והוצרך אחד מהם לאפות ביומו, אמר לחביריו שמרו לי כלים אלו בעוד שאני הולך לאפות, ופשעו בהן ונגנבו, ובא מעשה לפני חכמים ופטרום לפי שהיתה פשיעה בבעלים, שהרי במלאכתן היה לו להיות כל אותו היום. כלומר לצורך האפיה, [שהרי] לא היה יום שלו לאפות, ואמר להן שמרו לי כלים אלו ואני אלך לאפות. אם התחיל מיד באפיה אע"פ שפשעו לאחר גמר האפיה, הרי אלו פטורין, מאחר שהיה במלאכתן בשעה שנעשו שומרים. אבל אם פשעו בהן קודם שיתחיל במלאכה חייבין, שהרי לא היה במלאכתן לא בשעה שנעשו שומרים ולא בשעה שפשעו, ואפילו בגנבה ואבדה כשומרי שכר חייבין, שהרי בשכר שהוא אופהם נעשו לו שומרי שכר. ולפנינו בפרק השואל [צ"ד ע"א] יתבארו דינין אלו בארוכה.
<h2>דף פא:</h2>
שוב מעשה בשני בני אדם שהאחד מהם [היה] רוכב על הבהמה והאחר היה הולך ברגליו, והגיעו לעבור בנהר, וזה שהיה הולך ברגליו היה מכוסה מעיל, והניחו ע"ג הבהמה ולקח סדינו של בעל הבהמה להתעטף, ושטף בנהר את הסדין, ובא מעשה לפני חכמים ופטרוהו לפי שפשיעה בבעלים היתה, שגם זה היה שומר את המעיל. בד"א כשלקח הסדין מדעתו של בעל הבהמה וגם ראה שהניח שם את המעיל. אבל אם לא ראה כשלקח את הסדין או שלא ראה כשהניח שם את המעיל חייב, שאין כאן שמירה בבעלים.
השוכר בהמה מחבירו ואמר לו המשכיר לא תוליכנה בדרך פלוני שיש שם מים בנהר בכל עת והבהמה מסתכנת שם, והלך באותו דרך ומתה הבהמה, חייב. ואע"פ שאין שם עדים שהלך באותו דרך, אלא שהוא טוען שהלך באותו דרך, אבל לא מתה במים ושלא היו שם מים, והיה לנו להאמינו מתוך שהיה יכול לטעון שלא הלך באותו דרך, אעפ"כ אינו נאמן, שאין אומרים מגו במקום עדים כמו שכתבנו בבבא בתרא פרק חזקת [ל"א ע"א], ובכאן במקום עדים הוא מאחר שלא היה מעולם אותו דרך בלא מים.
מי שהיה עומד בשוק ואמר לחבירו שמור לי חפץ זה, ואמר לו חבירו הנח לפני, הרי זה שומר חנם. אמר לו הנח לפניך אינו אפילו שומר חנם. וכן אם אמר לו הנח, כלומר שלא אמר לו לפני ולא לפניך אלא הנח סתם, אינו אפילו שומר חנם מן הספק. וכן אם היה בבית ואמר לו הנח או הרי הבית לפניך, אינו אפילו שומר חנם, שאין בכלל לשונות אלו קבלת שמירה כלל כמו שנתבאר בפרק הזהב [מ"ט ע"א].
המלוה על המשכון בין שהלוהו מעות בין שהלוהו פירות, הרי זה שומר שכר, ואם נגנב או אבד חייב לשלם. ואם נאנס פטור. ומהו שכרו שכל העוסק במצוה פטור מן המצוה ואפילו מלתת פרוטה לעני, כמו שכתבנו בפרק אלו מציאות [כ"ט ע"א] בענין שומר אבדה. הילכך מאחר שבשעה שהלוה לו המעות היה פטור מלתת פרוטה לעני משום שהיה עוסק במצוה, בשכר אותה פרוטה נעשה שומר שכר על המשכון עד שיפדנו. ועוד יש טעם אחר בדבר, ממה שאמר הכתוב בענין השבת העבוט לעני, ולך תהיה צדקה, פירש לך הכתוב שבעל חוב קונה משכון שאם אינו קונה אותו צדקה מנין. וטעם זה מספיק בין משכנו בשעת הלואתו בין למשכנו שלא בשעת הלואתו כגון שמשכנו ב"ד את הלוה ונתנו את העבוט למלוה. ואע"פ שהכתוב לא אמר כן אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו על פי ב"ד, אנו למדין ממנו למשכנו בשעת הלואתו. ומ"מ אע"פ שהכתוב אומר שבעל חוב קונה משכון לא קנאו להיות כשלו לגמרי להתחייב באונסיו, אלא להיות עליו שומר שכר. וקנאו גם כן לגוביאנא עד שאין השביעית משמטתו, כמו שכתבנו בגטין פרק השולח [ל"ז ע"א]. וקנאו גם כן להיות כשלו לענין קדושי אשה, כלומר שהוא כשלו לקדש בו את האשה, כמו שכתבנו בקדושין פרק ראשון [ח' ע"ב]. אבל מ"מ להתחייב באונסיו כשואל לא קנאו, שהרי אין כל הנאה שלו, שחייב הוא להחזיר כסות יום ביום וכסות לילה בלילה. זהו דרכם של גאונים ושל גדולי המורים בענין זה. אבל גדולי המפרשים אמרו שבעל חוב קונה משכון לגמרי להתחייב באונסיו, שאפילו נאנס ברשותו בלסטים מזויין או באחד משאר האונסין חייב לשלם. וזהו שמקדשין בו את האשה ושאין השביעית משמטתו. ואחרים אמרו שאין בעל חוב קונה משכון להתחייב באונסיו אלא במה שפירש לך הכתוב שזהו משכנו שלא בשעת הלואתו, אבל בשעת הלואתו אינו עליו אלא שומר שכר משום פרוטה שאמרנו. והלשון הראשון עיקר הלכה למעשה.
המלוה את חבירו אלף זוז על משכון שאינו שוה אלא פרוטה ואבד המשכון, אינו מפסיד אלא מה שכנגד המשכון והשאר נפרע מן הלוה. ויש מגדולי המפרשים שכתב ש[יצא] המשכון כנגד כל חובו ואבד כל חובו. והראשון עיקר. ובמסכת שבועות פרק שבועת הדיינין [מ"ג ע"א] יתבאר דין זה בארוכה.
<h2>דף פב:</h2>
רשאי אדם להשכיר משכונו של עני בין לעצמו בין לאחרים אפילו בלא ידיעתו להיות פוחת והולך עליו מחובו, מפני שאינו אלא כמשיב אבדה. בד"א בכלים ששכרן יתר על פחתן, כגון מר פסל וקרדום או כיוצא בדברים אלו. אבל כלים אחרים אינו רשאי ליגע בהן בלא רשותו. ונראה לומר שאפילו ברשותו אין לו להשתמש בעבוטו של עני אלא בשכר, ואפילו במר פסל וקרדום, אלא אם כן נותן שכרו משלם. אבל בפחות מכדי שכרו, כגון בנכיתא אסור, שעד כאן לא התירו אלא בקרקע שאין הפחת וההפסד ניכר בהן כלל, אלא שפירותיהן הוא שאוכל, אבל במטלטלין שהפחת וההפסד ניכר בהן לא התירו. עוד יש לומר שאע"פ שהוא משכון מטלטלין וכיוצא מותר, לפי הדרך שכתבנו בפרק איזהו נשך [ס"ד ע"א] שטעם היתר משכונת קרקע לפי שהוא כמכירה לימים ובלבד שיתנה עמו כן בשעת ההלואה, אבל לאחר מכאן אסור לשכור ממנו בפחות שבענין זה אפילו בקרקע אסור, כמו שכתבנו שם.
<h2>דף פג.</h2>
המעביר חבית לחבירו ממקום למקום ונתקל, בין שנתקל ברגליו בין שנתקל החבית בכותל או בזיז היוצא ממנו בין במקום מדרון בין שלא במקום מדרון אין זו פשיעה, ואם שומר חנם הוא פטור מן הדין בשבועה שלא פשע בה. ויש מגדולי המפרשים שכתב נתקל שלא במקום מדרון פושע הוא. היה שומר שכר, חייב מן הדין לפי שאינו אונס אלא הרי הוא כעין גנבה ואבדה, אבל הם ז"ל תקנו שיהא פטור בשבועה שלא פשע בה, לפי שאם אי אתה אומר כן אין כל אדם שמעביר חבית לחבירו ממקום למקום. בד"א שהוא פטור בשבועתו בשנשברה במקום שאין שם רואין, שאינו יכול להביא ראיה שלא פשע, אבל נשברה בשוק או במקום שהרבים מצויים שם בכל עת אינו נפטר בשבועתו עד שיביא ראיה שלא פשע, לפי שלא פטרה תורה לשום שומר בשבועה אלא כשאין שם רואין, אבל במקום שיש שם רואין אינו נפטר עד שיביא ראיה, שנאמר ומת או נשבר או נשבה אין רואה שבועת השם תהיה בין שניהם, אבל יש רואה אינו נפטר בשבועה. ומעשה באחד שהיה מעביר חבית לחבירו בשוק לפני חכמים ואמרו שוק זה אנשים מצויין שם בכל עת, הילכך אינו נפטר בשבועה עד שיביא ראיה שלא פשע.
כל דבר שיש לו קול הרי הן כמקום רואין ואינו נפטר בשבועה עד שיביא ראיה. כיצד, מעשה באחד שנתן מעות לחבירו שיקנה לו ארבע מאות חביות של יין, לסוף אמר לו לקחתים לך והחמיצו והנם אלה לפניך, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו אם אמת הדבר שמיין טוב לקחום והחמיצו אחר כך אי אפשר לדבר זה בלא קול. הילכך הרי הוא כמקום רואין ואינו נאמן בשבועתו עד שיביא ראיה שהחמיצו ברשותו אחר שלקחן, שאני אומר חומץ היו כשלקחן ובדמי חומץ לקחן, ולפיכך חייבוהו להחזיר מעותיו לבעל הבית, והוא יחוש לעצמו וידין עם המוכר. ומכאן אתה דן לכל כיוצא בזה.
יש כתפים וסבלים שטוענים משא כבדה (כגון) שנותנין עץ כפוף בשני ראשיו על צואריו ונותנין כד אחד מזה וכד אחד מזה. ומ"מ אינה משא כבדה כל כך עד שיצטרכו לה שני בני אדם, אלא יש בני אדם שמתחזקין ונושאין כמותה. ולפיכך תיקנו שהמעביר חביות בענין זה ונתקל ושיברם שישלם מחצה, לפי שדבר זה יש בו קצת פשיעה שטען עליו משא שהיא כבדה לסתם בני אדם.
היתה המשא כבדה עד שצריכין לה שני בני אדם, כגון אלו שנותנין משא כבדה עד מאד בעץ מפוצל ומכניסין צוארן באותו פיצול וטוענין על כתפם משא כבד וכשמבקשין לנוח נועצין ראש העץ בארץ, כגון זה ודאי פשיעה גמורה היא, וחייבין לשלם הכל. שאין לאדם לטעון עליו אלא משא הראוי לכל אדם. ועם טען פושע הוא וחייב לשלם. ונראה לומר שאין דברים אלו אמורים אלא בשהתנה עם הכתפים להעביר חביותיו ממקום למקום והם העבירו בענין זה שלא מדעתו. אבל אם הוא היה מצוי שם בשעה שטוענין על כתפיהם בענינים אלו ולא מיחה בהם הרי הוא כאילו אמר להעבירן כך. ומ"מ עוד נראה שיש לחלק בדבר, שאם הפועל היה שכיר יום וראה אותו בעל הבית שמעביר אותן בענין זה ושתק, בזה יש לומר שהן פטורין, לפי שטוב בעיניו שיעבירום בענין זה הואיל ושכירי יום הן כדי שיעשו לו מלאכה מרובה, והרי הוא כאילו אמר להם בפירוש שיעבירום כך. אבל אם הם קבלנין, הואיל ועליהן המלאכה מועטת אפילו היה מצוי שם ואפילו סייען לטעון חייבין, שהם היה להן לחוש בעצמן מאחר שהנאת ריבוי המלאכה שלהן. וזה נראה חילוק נכון וברור. וכן נראה מדברי אחד מגדולי המפרשים שבפועל קבלן הדברים אמורים.
אע"פ שאמרנו שכל ששיברו במקום שיש שם רואין חייבין לשלם עד שיביאו ראיה, ואם אדם ירא שמים הוא ואינו ברור לו שפשעו אין לו לקבל תשלומין מהן, שנאמר למען תלך בדרך טובים. ולא עוד אלא שאם הפועלים עניים וצריכין פרנסה ראוי לו שיתן להם שכרם, שנאמר וארחות צדיקים תשמור.
דבר תורה אין הפועלין חייבין להתחיל במלאכה עד שתזרח השמש. וכן אינן חייבין לעכב אלא עד הערב השמש בלבד, ויש מי שכתב עד צאת הכוכבים, שנאמר תזרח השמש וגו' יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב. הילכך פועל הנשכר במקום שאין שם מנהג או שיש שם מנהג והתנה שיהא נשכר על דין תורה אינו חייב להתחיל במלאכה עד שתזרח השמש. וכן אם מלאכתו חוץ לעיר אינו חייב לצאת לפעלו עד זריחת השמש ואינו רשאי להניח מלאכתו וליכנס עד הערב השמש או עד צאת הכוכבים כמו שאמרנו. בד"א במקום שאין שם מנהג, אבל במקום שיש שם מנהג הכל כמנהג המדינה, שכך אמרו [ירושלמי פ"ז ה"א] מנהג מבטל הלכה. הילכך מקום שנהגו להשכים ולהעריב ישכימו ויעריבו, מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב אינו יכול לכופן. ולא עוד אלא אפילו רבה עליהן שכירות יותר משאר פועלי העיר אינו יכול לטעון כדי שתשכימו ותעריבו הרביתי לכם מתנות, שיכולין לומר לו לא הרבית לנו אלא כדי שנעשה לך מלאכה יפה.
מקום שנהגו לזון את הפועלים יזון, לספק במתיקה יספק במתיקה, שהכל כמנהג המדינה כמו שאמרנו. הילכך אם היה מנהג המקום שטועמין כל שהו ושותין קודם שיצאו למלאכה אינו רשאי לומר להן הקדימו למלאכה ואני אוליך אחרי' את המאכל, אלא חייב להאכילן בעיר מעט כפי המנהג.
<h2>דף פז.</h2>
השוכר את הפועל ולא פסק עמו שכר אלא שאמר לו בא ואתן לך כאחד וכשנים מבני העיר חייב ליתן לו כפי מה שנשכרים בני העיר. היו מקצתם נשכרים ביוקר ומקצתם בזול משמנין ביניהן. כיצד משמנין, היו מקצתם נשכרים בחמשה ומקצתם בארבעה, מערבין את הכל ונותנין לו מחצית היוקר ומחצית הזול. כך כתבו הראשונים וכן גדולי המורים. ויש מי שכתב שלא אמרו משמנין אלא כגון שיש שם שלשה שערים, שיש שנשכרים בחמשה ויש שנשכרים בארבעה ויש שנשכרים בשלשה, שנותן להם כשער הבינוני. אבל אם לא היו שם אלא שני שערים נראה מדברי אחד מרבותי שאין לו אלא כפחות שבשכירים. והראשון עיקר. ומכאן אתה למד לכל כיוצא בזה, כגון האומר לחבירו שדי מכורה לך כפי מה שנמכרין שדות שבעיר, שמשמנין ביניהן. וכן הפוסק עם חבירו ליתן לו פירות כשער הגורן, ויש שם ביוקר ובזול, משמנין ביניהן. וכן כל כיוצא בזה.
זה שאמר הכתוב כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים, וכן כי תבא בקמת רעך וקטפת מלילות, אין משמעות הכתוב שכל עת שיבא בכרם רעהו או בשדהו יאכל ענבים ויקטוף מלילות. אבל בשכיר הכתוב מדבר, ובא לומר לך שכל שהוא נשכר אצל בעל הבית לעשות מלאכה במחובר לקרקע בדבר שהוא גמר מלאכה שיהא אוכל ממה שהוא עוסק בו, ואסור לבעל הבית למנעו כמו שיתבאר. וזהו מה שאמרו אלו אוכלין מן התורה, העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה ובתלוש מן הקרקע עד שלא נגמרה מלאכתו. והוא שיהא דבר שגידולו מן הארץ ובמחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה, כיצד, כגון ששכרו לקצור בקמה, לבצור בענבים, למסוק בזיתים, לגדור בתמרים לארות בתאנים. אבל שכרו לעבוד ולקשקש תחת האילנות אין לו לאכול. שכך משמעותו של מקרא ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כלייך לא תתן, בזמן שאתה נותן לכליו של בעל הבית יש לך רשות לאכול ובלבד שלא תתן אל כליך, אבל בזמן שאין אתה נותן לכליו של בעל הבית אין לך רשות לאכול. ולא עוד אלא אפילו בזמן שנותן לכליו של בעל הבית שלא בשעת גמר מלאכה אין לו רשות לאכול. כיצד, כגון ששכרו לנכוש בבצלים הקטנים מתוך הגדולים כדי להרחיב מקום לגדולים שיגדילו אין לו רשות לאכול, שאין עיקר מלאכה זו בשביל צורך הקטנים אלא כדי להרחיב מקום לגדולים ואין כאן גמר מלאכה. [ואצ"ל] בתלוש מן הקרקע שלא נגמרה מלאכתו, כגון דש וזורה או כל כיוצא בדברים אלו, עד שלא נגמרה מלאכתו, כלומר עד שלא כנס את הכרי ומרח, שזהו גמר [מלאכתו] למעשר, והוא הדין לענין אכילת פועל. אבל מכאן ואילך אין לו רשות לאכול. וכן המוליך ענבים לגת והדורך יש לו רשות לאכול עד שירד לבור, כמו שיתבאר. אבל מכאן ואילך אין לו רשות לאכול. וכן כל כיוצא בזה. ולפיכך אמרו הבודל בתמרים ובגרוגרות, כלומר שנדבקו זה בזה לאחר שנתחלקו ומפרידן, אין לו רשות לאכול.
בד"א בכיוצא בזה שנגמרה מלאכתן ונאכלין כמות שהן. אבל חטים ושעורים, שאינן נאכלין כמות שהן, אע"ג שנגמרה מלאכתן (עד) למעשר כמו שאמרנו, אם נשכר לטחון או לרקד בקמח הרי זה אוכל עד שיגמור מלאכתן לחלה. אבל מכאן ואילך אין לו רשות לאכול. ולפיכך אמרו הלש והאופה והמקטף אינן רשאין לאכול. וכל זה בדבר שגידולו מן הארץ כמו שאמרנו, להוציא את החולב והמחבץ והמגבן, שאין להן רשות לאכול, שלא אמרה תורה אלא דיש וכרם וכיוצא בו. אין לפועל רשות למצוץ הענבים ולהשליך החרצנים, שנאמר ואכלת ענבים ולא מוצץ. וכן אינו רשאי לאכול אכילה גסה, שנאמר כנפשך שבעך ולא אכילה גסה.
כל שהאדם אוכל בו בשעת מלאכתו הבהמה אוכלת בשעת מלאכתה, שנאמר לא תחסום שור בדישו. אלא שיש חילוק בין אדם לבהמה, שאם חסם את הבהמה כדי שלא תאכל עובר בלאו דלא תחסום כמו שיתבאר, אבל אם מנע את האדם שלא יאכל אינו עובר בלאו, שנאמר כנפשך, ומפי השמועה למדנו כנפשך כן נפשו של פועל, מה נפשך אם חסמת פטור אף פועל אם חסמת פטור. כלומר פטור ממלקות ומלאו, אבל מ"מ אסור לעשות כן משום גזל מאחר שנתן לו הכתוב רשות לאכול. ומ"מ אם התנה עם הפועל שלא יאכל רשאי, מה שאי אפשר לעשות כן בבהמה כמו שיתבאר לפנינו.
<h2>דף פט:</h2>
כשם שאין הפועל רשאי למוץ את הענבים כמו שאמרנו, כך אין לו רשות לאכלן עם הפת אלא אם כן נטל רשות מבעל הבית, שלא אמר הכתוב אלא ואכלת ענבים, ולא ענבים ודבר אחר. וכן אין לו רשות לספתן במלח ולא להבהב את השבלים ולא למתק את הפרי, כגון תפוחים וכיוצא בהן שמפרכין אותן על גבי הסלע, או לכמור באדמה. אבל מפרך הוא על גבי ידיו ואוכל. כל דברים אלו שאמרנו אין צריך לומר שהוא בעצמו אינו רשאי לעשות, אלא אע"פ שיש עמו אשתו ובניו שמתקנין לו אסור. כך הסכימו גדולי המורים. ויש מי שהתיר הבהבה וספיתה במלח וכל שכן מיתוק הפרי וכל שאין שם ביטול מלאכה. אע"פ שאסור לבעל הבית למנוע את הפועל מלאכול כמו שאמרנו, רשאי הוא להשקות את הפועלים יין כדי שלא יאכלו ענבים הרבה. וכן רשאין פועלים לטבול פתן בציר כדי שיאכלו ענבים הרבה כמו שיתבאר לפנינו.
<h2>דף צ.</h2>
פרות שירט הדרך כנגדן ומרכסות על התבואה מותר לחסמן, שלא אסרה תורה חסימה אלא בשעת מלאכה. גוי הדש בפרתו של ישראל וחסמה הגוי מעצמו שלא אמר לו הישראל לחסמה, אינו עובר משום בל תחסום. אמר לו הישראל לחסמה אסור כמו שיתבאר לפנינו. ישראל הדש בפרתו של גוי וחסמה עובר משום בל תחסום. היתה הבהמה דשה בדבר שהיה מזיק לה אם תאכל ממנו, או שהיתה אוכלת ומתרזת וקשה לה האכילה, מותר לחסמה ואין לחוש לצערה, שלא הקפידה התורה בכאן אלא להנאתה, ומאחר שאינה דרך הנאתה אין לחוש לצערה.
כבר כתבנו במסכת שבת [ק"נ ע"ב] וכן במסכת יום טוב [ב' ע"א], שכל מלאכה שעשה הגוי אפילו מעצמו בשבת או ביום טוב לצרכו של ישראל אסורה לאותו ישראל בכדי שיעשו, כדי שלא יהנה ממלאכה שנעשתה לצרכו, שכל שאתה מצריכו להמתין בחול בכדי שיעשו שוב אין כאן הנאת מלאכת האיסור. הילכך בדבר שאין לומר בו בכדי שיעשו כגון שהנאתה תדירה, אסור לאותו ישראל ליהנות ממנו [לעולם]. ולפיכך אמרו גוי שסירס שורו של ישראל כדי שיהא ראוי לחרישה אפילו שלא מדעתו אסור לאותו ישראל ליהנות ממנו לעולם, אלא צריך למוכרו לאחרים. ומ"מ מותר למוכרו אפילו לחרישה. ואע"פ שדמי השור המסורס יתירים מדמי השור שאינו מסורס אין לחוש לכך, מאחר שקנסת עליו שימכרנו ולא יהנה בגוף הסירוס, כשהוא מכרו מותר למכרו אפילו לבנו בין גדול בין קטן. ולא עוד אלא אם סרס הגוי שני שוורים של שני בני אדם מותר להן להחליף זה עם זה. כך דעתם של גדולי המורים בענינים אלו שכתבנו, וכן הסכמת האחרונים. אבל יש מגדולי המפרשים שכתב שאין איסור אמירה לגוי אלא באיסורי שבת ויום טוב, ואפילו באיסורי חולו של מועד כמו שמבואר במועט קטן [י"ב ע"א], ומשום [ד]שבת ויום טוב גזירה אחת הן ומאחר ששבת איסור סקילה גזרו אפילו ביום טוב אמירה לגוי אע"פ שאינו אלא איסור לאו. אבל בשאר איסורי לאוין שבתורה לא אסרו אמירה לגוי. ומה שנתפרש בגמרא איסור בגוי שסירס שורו של ישראל לא אמרו כן אלא משום שבן נח מצווה על הסירוס ומשום שעובר על ולפני עור לא תתן מכשול, אבל בשאר איסורין שאין הגוי מוזהר עליהן מותר כל שאין בו אלא איסור לאו, שלא אסרו אמירה לגוי אלא באיסור סקילה, כגון שבת ויום טוב ומועד שאסרו משום שהכל גזירה אחת כמו שאמרנו, אבל בשאר איסורי לאוין לא אסרו אמירה לגוי. הילכך מותר לישראל לומר לגוי חסום פי פרתי ודוש בה. ודברי גדולי המורים עיקר, שעליהן אנו סומכין בכל מקום.
כבר כתבנו במסכת שבת [ק"נ ע"ב] וכן במסכת יום טוב [ב' ע"א] בכמה מקומות שאמירה לגוי לעשות מלאכה לצרכו בשבת או ביום טוב אסור משום שבות. ולא באיסור שבת ויום טוב בלבד אמרו אלא הוא הדין לכל איסורין שבתורה, שאמירה לגוי לעשותן לצרכו של ישראל אסורה משום שבות. ולפיכך אמרו לא יאמר אדם לגוי חסום פי פרתי ודוש בה. ואין הפרש בדבר זה בין שהדישה של גוי בין שהיא של ישראל, מאחר שהפרה של ישראל, שבה האיסור נעשה. ולא כמו שכתבו מקצת המפרשים שאם הדישה של גוי מותר, שהרי אין מלאכה זו מלאכתו של ישראל אלא מלאכתו של גוי. ממה שאמרו שאסור לישראל לומר לגוי חסום פי פרתי ודוש בה אתה למד שאסור לישראל לומר לגוי אפילו בערב שבת עשה לצרכי מלאכה זו למחר, שהרי אפילו קודם שעת הדישה שהיא שעת האיסור אמרו שאסור [לומר] לגוי חסום פי פרתי ודוש בה. הילכך הוא הדין לענין שבת ויום טוב וכן לכל שאר איסורין.
<h2>דף צ:</h2>
הושיב לבהמה קוץ בפיה כדי שלא תאכל מן הדישה, או שהרביץ לה ארי בחוץ כדי שתפחד ולא תאכל, או שהעמיד בנה מבחוץ כדי שלא תאכל, כל אלו וכיוצא בהן הרי הוא כאילו חסמה ממש ועובר בלאו. אבל ישב לה קוץ בפיה מאיליו, או שרבץ ארי מאיליו כנגדה, או שהיה בנה מבחוץ, או שהיתה צמאה ואינו משקה אותה, ואינה אוכלת מחמת דברים אלו, או שפרש עור על הדישה, כל אלו וכיוצא בהן אסור, אבל אינו עובר בלאו מאחר שבגוף הבהמה אינו עושה שום דבר, וגם אינו גורם לה שום היזק או פחד בגופה, כגון הרבצת ארי או העמדת בנה.
כשם שמותר לו להשקות את הפועלים יין כדי שלא יאכלו ענבים הרבה כך מותר לתת פקיעי עמיר לפני הבהמה כדי שלא תאכל מן הדישה הרבה. וכן רשאי בעל הבית להרעיב פרתו כדי שתאכל מן הדישה הרבה. שכך אמרו אין הפועל רשאי לעשות מלאכה בלילה ולהשכיר עצמו ביום ולחרוש בפרתו ערבית ולהשכירה שחרית. ולא יהא מרעיב ומסגף עצמו ומאכיל מזונותיו לבניו מפני גזל מלאכתו של בעל הבית. ורשאי בעל הבית להשקות פועלים יין כדי שלא יאכלו ענבים הרבה. ורשאין פועלים לטבול פתן בציר כדי שיאכלו ענבים הרבה. ורשאי בעל הפרה להרעיב ולסגף פרתו כדי שתאכל הרבה בשעה שדשה. ורשאי השוכר להאכילה פקיעי עמיר כדי שלא תאכל הרבה בשעה שדשה. וחמור וגמל אוכלין ממשוי שעל גבן כדרך הליכתן, ובלבד שלא יטול בידו ויאכילנה.
החוסם את הבהמה אין הפרש בין שחסמה קודם שתכנס לדישה או שחסמה בשעת דישה ממש, שאין משמעות הכתוב אלא בשעת דישה לא תהא חסומה. הילכך אע"פ שחסמה קודם שתכנס לדישה הרי זה עובר בלאו. החוסם את הבהמה שאמרנו שעובר בלאו, בד"א בשדש בה הוא בעצמו, אבל חסמה ודש בה אחר, הדש חייב והחוסם פטור. וכן המזווג בכלאים, כגון שנתן העול על שור וחמור יחדיו וחרש בהן אחר, המזווג פטור, והחמר או המנהיג חייבין. החוסם את הפרה בקול, כגון שגוער בה בשעה שהיא אוכלת, אין לך חסימה גדולה מזו. ולא עוד אלא שלוקה כאילו חסמה ביד ממש, אע"פ שאין לוקין על לאו שאין בו מעשה, שמאחר שהיא מהלכת מחמת קולו הרי הוא כאילו עושה מעשה ממש.
<h2>דף צא.</h2>
אע"פ שאין אדם לוקה ומשלם בשום עבירה, אלא כל שהוא לוקה אינו משלם, שנאמר כדי רשעתו, משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות. החוסם את הפרה אע"פ שהוא לוקה חייב לשלם ארבעה קבין לפרה ושלשת קבין לחמור, לפי שאין חיובן בא כאחד, שחיוב התשלומין חל עליו קודם חסימה, בשעת משיכה נתחייב במזונותיה ובכללן אכילה שבשעת הדישה, וחיוב המלקות אינו חל עליו עד שעת החסימה. הילכך אע"פ שלוקה משלם.
אע"פ שאמר הכתוב בהמתך לא תרביע כלאים, לא בא לאסור אלא שלא יכניס כמכחול בשפופרת, אבל מותר להכניס מין ושאינו מינו לדיר. ולא עוד אלא אפילו לאחוז הבהמה בשעה שכלאים עולה עליה מותר, ובלבד שלא יכניס כמכחול בשפופרת.
<h2>דף צא:</h2>
היו שם עבדים או אנשים שמזלזלין בדבר ובאו לישאל אוסרין להן אפילו להכניס מין ושאינו מינו לדיר, ואע"פ שיש שם מינו. מין במינו מותר להכניס כמכחול בשפופרת, ואין בזה משום פריצות כלל, שמאחר שהוא עוסק במלאכתו אין לחוש שמא יבא לידי הרהור.
פועל שאמרנו שאוכל דבר תורה במה שהוא עושה, אין הפרש בין שעושה בידיו ולא ברגליו, או ברגליו ולא בידיו, או שהיה עושה בכתפיו, הרי זה אוכל בכל ענין שהוא עושה. אין לפועל לאכול אלא במה שהוא עושה. הילכך אם היה דורך בגת עד שלא הלך שתי וערב בגת אוכל ענבים ואינו שותה יין, שהרי אין מלאכתו אלא בענבים. הלך שתי וערב בגת אוכל ענבים ושותה יין שהרי מלאכתו בשניהם.
השוכר את הפועל לארות בתאנים ולבצור בענבים, כל שהוא עושה בענבים אינו רשאי לאכול בתאנים, שאינו רשאי לאכול אלא ממין שהוא עושה ואע"פ שנשכר לשניהם. ולא עוד אלא אפילו היה עושה בגפן זה אינו רשאי לאכול בגפן אחרת. היו שתי גפנים כרוכות זו בזו וצריך להפרידן, אע"פ שאינו בוצר אלא האחת רשאי לאכול באחרת, שהרי זו כעושה בשתיהן. מה שאין כן בשני מינים, שאפילו היתה הגפן כרוכה בתאנה, וצריך להפרישן, כל שהוא עושה באחת אינו רשאי לאכול בחברתה, אע"פ שנשכר לארות גם התאנים.
אע"פ שהעושה בגפן זו אינו רשאי לאכול בגפן אחרת, רשאי הוא למנוע את עצמו עד שמגיע למקום היפות ואוכל. מהלך הרי הוא כעושה מעשה, ולפיכך אמרו מפני השבת אבדה לבעלים שיהו הפועלים רשאין לאכול בהליכתן מאומן לאומן ובחזירתן מן הגת ממה שהן פוגעין דרך הליכתן אע"פ שהעושה בגפן זו אינו רשאי לאכול בגפן אחרת, כדי שלא יצטרכו להתבטל ממלאכתן ולאכול, ואע"פ שהליכתן עכשיו אינה לצורך גפנים אלא שפוגעין [בהן דרך הליכתן].
<h2>דף צב.</h2>
הבהמה אוכלת ממשוי שעל כתפה ואין לחסמה, ובלבד שלא יאכילנה בידים כמו שכתבנו למעלה. פרקו מעליה המשוי חוסמין אותה שלא לאכול עוד ממנו. רשאי הכתף לאכול ממשוי שעל כתפו. ויש מרבותי שאוסר, ונתן טעם לדבריו, שמאחר שטענו על כתפו לצורך בעל הבית, הרי הוא כחלקו של בעל הבית, ושוב אין לו רשות לאכול ממנו.
אוכל פועל קישות או כותבת, ואפילו שוה דינר, ואע"פ שאין שכרו אלא מעה. בד"א כששכרו ללקוט קישואין הרבה או כותבות הרבה. אבל אם לא [שכרו] אלא ללקוט קישות אחת או כותבת אחת בלבד אין לו רשות לאכלו. וכן אפילו שכרו ללקוט כותבות או קישואין כל היום אין לו רשות לאכול קישות או כותבת ראשונה שלוקט, אלא נותן תחלה לכליו של בעל הבית ואחר כך אוכל. אע"פ שרשאי הפועל לאכול יתר על שכרו כמו שאמרנו, מלמדין אותו שלא יהא רעבתן ויהיה בעל הבית סותם את הפתח בפניו, כלומר שלא ימצא מי שישכרנו.
מה שזיכתה תורה לפועל לאכול בשעת מלאכה אינו מכלל שכרו שיהא רשאי ליתנו למי שירצה, אלא משל שמים הוא אוכל ולא זיכתה תורה לאכול אלא לעושה מלאכה בלבד. הילכך אם אמר תנו לאשתי ולבני מה שהייתי אני אוכל אין שומעין לו, שאינו רשאי ליתן כלל לאשתו ולבניו אפילו ממה שנטל לאכול לעצמו. ולא עוד אלא אפילו היה נזיר ונשכר לבצור ענבים, שאינו יכול לאכול כלל, אין לו רשות לתתו לאחר ולא להוליכו לביתו, אלא או יאכל או יניח.
<h2>דף צג.</h2>
רשאי הפועל לקוץ עם בעל הבית על עצמו ועל אשתו ועל בניו ובנותיו הגדולים ועל עבדו ועל שפחתו הגדולים שלא יאכלו בשעת מלאכה. אבל אסור לו לקוץ על בניו ובנותיו ועבדיו ושפחותיו הקטנים, ואע"פ שהוא מעלה להן מזונות ושכרן שלו, לפי שמה שהן אוכלין אינו מכלל שכרן אלא משל שמים כמו שכתבנו, ומאחר שאינן בני מחילה ואין בהן דעת אי אפשר לו לקוץ עליהן. אבל גדולים שהן בני דעת (שאי) אפשר לו לקוץ עליהן מדעת עצמן, ואע"פ שאינו מעלה להן מזונות לעבדו ולשפחתו, כמו שכתבנו בגיטין פרק ראשון [י"ב ע"א] שיכול הרב לומר לעבדו ולשפחתו עשה עמי ואיני זנך. אסור לאדם לקוץ על בהמתו שלא תאכל בשעת מלאכה, משום שאין בה דעת, ועובר משום חסימה.
אע"פ שאמרנו שפועל משל שמים אוכל, בדבר של איסור אין לו רשות לאכול לפי שלא זיכה לו הכתוב אכילה בדבר האיסור, השוכר את הפועל לעשות עמו בנטע רבעי אם הודיעו מתחלה חייב מדבריהן לפדות ולהאכילו, לפי שנראה כמקח טעות. וכן אע"פ שאמרנו למעלה שאין הפועל רשאי לאכול בדבר שנגמרה מלאכתו, מי שנתפרסו עיגוליו, כלומר שלאחר שנדרסו ונגמרה מלאכתן למעשר דשוב אין הפועל רשאי לאכול חזרו ונתפרסו, ושכר את הפועל לחזור ולדרוס, אם לא הודיעו שכבר נדרסו חייב לעשר ולהאכילו מפני שנראה כמקח טעות. וכן כל כיוצא בזה.
משמר אינו כעושה (הגשה) [מלאכה]. הילכך המשמר את הפירות, כגון גתות וערמות אין לו רשות לאכול מן התורה אע"פ שעדיין לא נגמרה מלאכתן, אבל הרי זה אוכל מהלכה מדינה לפי שכך נהגו. בד"א בשומר פירות תלושין כמו שאמרנו, אבל שומרי גנות ופרדסין אין להן רשות לאכול כלל לא מן התורה ולא מהלכה מדינה. היה משמר ארבעה וחמשה גתות וערמות, לא ימלא כרסו מאחד מהן, אלא הרי זה אוכל מכל אחד ואחד לפי חשבונו. אין הפועל רשאי לאכול בשל הקדש, שנאמר כי תבא בכרם רעך ולא של הקדש.
ארבעה מיני שומרין הן, שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר. ואע"פ שהן ארבעה אין דיניהן אלא שלשה, שנושא שכר והשוכר דין אחד להן. כיצד דינן, שומר חנם נשבע על הכל חוץ מן הפשיעה ופטור, כלומר שאם טען שנגנב או שאבד הפקדון שלא בפשיעה וכל שכן אם נאנס או שמת, נשבע על טענתו שבועה של תורה, שנאמר בפרשת שומר חנם ונקרב בעל הבית אל האלהים על כל דבר פשע, ופטור. אבל אם פשע בו משלם. וכבר הארכנו בפרק המפקיד [ל"ו ע"ב] בדיני הפשיעה. ועוד נכתוב בהן יותר לפנינו.
שואל משלם את הכל אפילו נאנס או מת, שנאמר בפרשת שואל וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת בעליו אין עמו שלם ישלם, וכל שכן שמשלם את הגנבה ואת האבדה. בד"א שמשלם את המתה, בשמתה שלא מחמת מלאכה, אבל מתה מחמת מלאכה פטור, כמו שיתבאר בפרק שלפנינו [צ"ו ע"א] שלא השאילה לו להעמידה בכילה אלא לעשות בה מלאכתו.
שומר שכר והשוכר משלמין את הגנבה ואת האבדה, שנאמר בפרשת שומר שכר ואם גנוב יגנב מעמו ישלם לבעליו. ונשבעין על השבורה ועל השבויה ועל המתה ועל הטרפה שנטרפה באונס, ועל הדרך שיתבאר, ופטור, לפי שאלו אונסין הן, ושומר שכר פטור מן האונסין שנאמר בפרשת שומר שכר ומת או נשבר או נשבה אין רואה שבועת י"י וכו' ונאמר אם טרוף יטרף יביאהו וכו'. וכבר כתבנו בפרק האומנין [פ"ג ע"א] שאין שומר נפטר בשבועה במקום שיש שם רואין שנאמר אין רואה שבועת י"י וגו'.
גנבה ואבדה שמשלמין, זהו כל שנגנב הפקדון או נאבד שלא באונס. ואפילו הקיפה מחיצה של ברזל אם היו בעלי חיים, או שהטמינן תחת הקרקע אם היו שאר מטלטלין, חייב לשלם אם נגנב או נאבד שלא באונס. ואפילו נכנס לעיר בשעה שדרך בני אדם נכנסין או שישן מעט בשעה שדרך בני אדם לישן, שכך אמרו עד מתי שומר שכר חייב לשמור, עד הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני. עוד אמרו אלו הן אונסין ששומר שכר פטור כגון ותפול שבא ותקחם. וכבר הארכנו בזה בפרק המפקיד [מ"ב ע"א]. ושם הארכנו בדין אונסין שבגופו של שומר, כגון שקפץ עליו חולי או כיוצא בדברים אלו.
שומר חנם רשאי ליכנס לעיר ולישן בשעה שבני אדם נכנסין וישנים. אבל נכנס וישן בשעה שאין דרך בני אדם ליכנס ולישן הרי זה פושע. שומר שהיה מעביר את הבהמות בגשר שעל הנהר וקפצה אחת מהן לתוך המים ומתה או שדחפה אחת לחברתה ונפלה ומתה או שנטבעה בנהר ולא יכול להצילה חייב לשלם, שהיה לו להעבירם אחת אחת. בד"א בשומר שכר, לפי שהיה לו לשמור שמירה מעולה מאחר שהוא נוטל שכר, אבל שומר חנם פטור שאין זו פשיעה. ובבבא קמא פרק הכונס צאן לדיר [נ"ז ע"ב] יתבאר יותר אם נפלה לגנה בענין זה והזיקה כיצד משלמין את הנזק אם היא חשובה כפשיעה אם לאו לענין נזיקין.
<h2>דף צג:</h2>
כבר כתבנו בפרק המפקיד [ל"ו ע"ב] שתחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור, כל שלא בא האונס מחמת הפשיעה. הילכך רועה שהיה רועה והניח עדרו ובא לעיר, ובאו זאבים וטרפו ארי ודרס הרי זה פטור, ואע"פ שנכנס בשעה שאין דרך בני אדם ליכנס, שלא בא האונס מחמת הפשיעה, שאפילו היה שם לא היה יכול להציל מן הארי. כך כתב אחד מגדולי המורים. וגדולי המפרשים אמרו שאף אונס זה מחמת הפשיעה בא וחייב, שאפשר שאילו היה שם לא היה הארי קרב אצל העדר, שנאמר ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית השדה. ועוד שמאחר שנכנס בשעה שאין דרך בני אדם ליכנס היה לו להכניס העדר למקום המשתמר, ומאחר שלא עשה כן פושע הוא כשנכנס בשעה שאין דרך בני אדם ליכנס, שזו פשיעה גמורה אפילו אצל שומר חנם כמו שכתבנו למעלה. אבל נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסים פטור לדברי הכל ואפילו הוא שומר שכר. שלא אמרו שכל שבא האונס מחמת הפשיעה חייב אלא בפשיעה שהיא פשיעה גמורה אפילו אצל שומר חנם, אבל פשע בדבר שאינה פשיעה אצל שומר חנם פטור, ואפילו בא האונס מחמת הפשיעה. כללו של דבר, שאין שום הפרש בין שומר חנם לשומר שכר בדין תחלתו בפשיעה, כלומר שלעולם אין שומר שכר מתחייב בדין זה אלא במה שיהיה שומר חנם מתחייב, שמה שאינו פשיעה אצל שומר חנם אינו בכלל פשיעה גמורה אלא בכלל גנבה ואבדה, כן כתבו גדולי המפרשים. אבל לא נראה כן מדברי אחד מגדולי המורים, אלא שאפילו פשע בתחלה בדבר ששומר חנם פטור עליו הרי זה חייב, ולפיכך כתב שאפילו נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסין חייב לשלם עד שיתברר שאילו היה שם לא היה יכול להציל כמו שכתבנו למעלה. וכזה נראה עיקר, אע"פ שרבותי מסכימין ללשון הראשון.
כל דבר שהוא אונס אצל השומר והיה אפשר לו לקרא אחרים לעזרו ולהציל מאותו האונס, שומר חנם בחנם ושומר שכר בשכר, ולא קרא הרי זה פושע וחייב. כיצד, הרי שהארי אונס אצל הרועה, כמו שיתבאר לפנינו. הילכך אם היה אפשר לו לקדם ברועים ומקלות, שומר חנם בחנם ושומר שכר בשכר, ולא קידם, הרי זה חייב, וכן כל כיוצא בזה. וכתב אחד מגדולי המורים שאם אין הדבר ידוע אם היה יכול להציל אפילו על ידי רועים ומקלות אם לאו חייב לשלם.
שומר שכר שאמרנו שחייב לשכור אחרים כדי לעזרו חוזר ומשתלם מן הבעלים כל מה שהוציא בשכירות. ועד כמה הוא חייב להוציא בשכירות, עד כדי שוויו של פקדון, לפי שנוח להן לבעלים בבהמה או בחפץ שלהן ממה שיצטרכו לטרוח ולקנות אחר. וכתב אחד מגדולי המורים נשבע כמה הוציא בשכירות ונוטל מבעל הבהמה, שאינו יכול לטעון אלא עד כדי דמיה, והיה יכול לומר נטרפה. הילכך ישבע בנקיטת חפץ כדין כל הנשבעין ונוטלין. פשע ולא שכר אחרים לעזרו אינו משלם את הכל, אלא מנכין לו השכר שהיה לו ליתן בין רב למעט. כך כתב אחד מגדולי האחרונים. ודברי טעם הן, שהרי אם טרח ושכר היה לו לחזור ולהשתלם מן הבעלים עד כדי דמי כל הפקדון. הילכך אומדין כמה היה צריך ליתן בשכר המצילין, ומנכין לו אם מעט ואם הרבה.
שומר שנגנב ממנו הפקדון בלסטים מזוין, שהוא אונס כמו שיתבאר, והוכר הגנב ואפשר להעמידו בדין ולהשתלם ממנו, אם הוכר עד שלא הספיק השומר לישבע ליפטר, בין שהוא שומר חנם בין שהוא שומר שכר חייב לשלם הפקדון לבעלים, וטורח ומעמיד את הגנב בדין ומשתלם ממנו. ואם לא הוכר עד לאחר שנשבע, אם שומר חנם הוא עומד בשבועתו ואינו משלם, אלא הבעלים חוזרין אצל הגנב. ואם שומר שכר הוא, אע"פ שנשבע משלם לבעלים, וחוזר אחר הגנב, מאחר שאינו מפסיד בכך כלום.
הרי שאמרנו שנושא שכר והשוכר פטורין מן האונס. הילכך אם בא עליו זאב אחד אינו חשוב אונס ואפילו בשעת משלחת זאבים, אבל שני זאבים הרי זה אונס ואפילו שלא בשעת משלחת זאבים. שני כלבים אינו אונס, ואפילו באין משתי רוחות. אדם אחד, אפילו הלסטים אינו אונס, שהיה לו לעמוד כנגדו מאחר שאינו אלא אחד. בד"א בשאינו מזוין, אבל היה לסטים מזוין הרי זה אונס ואע"פ שהרועה מזוין, לפי שהלסטים מוסר נפשו למיתה והשומר אין לו למסור את נפשו.
זאב אחד וליסטים שאינו מזוין ושני כלבים שאמרנו שאינן אונס, נראה לומר דאעפ"כ אינן פשיעה שיהא שומר חנם חייב עליהם, אלא הרי הן כעין גנבה ואבדה. וזהו שאמרו אינו אונס ולא אמרו הרי זו פשיעה. אבל מ"מ אפילו שומר חנם צריך להתגרות בהן במקצת ולגעור בהן, שאם לא כן הרי זה פושע גמור, אלא שאם נתגרה בהן במקצת ולא יכול להן פטור, מה שאין כן בשומר שכר שאפילו נתגרה בהן לגמרי חייב.
הארי והדוב והנמר והברדלס והנחש הרי אלו אונסין. בד"א שאלו הן אונסין, בשהיה במקום בטוח ובאו עליו אלה ושללוהו. אבל אם הוליך הוא את הפקדון או את הבהמה למקום גידודי חיות וליסטים אין אלו אונסין, שהרי הוא המביא עצמו לידי האונס. וכן אפילו היה במקום בטוח ופגע את הגנב בדרך ואמר לו גנב סרוח במקום פלוני אנו יושבין בטוחין שכך וכך כלבים יש עמנו וכך וכך קלעים וכלי זיין יש אתנו וכך וכך רועים אנחנו, והלכו שם אותם ליסטים ושללוהו, הרי זה כמוליכן למקום גדודי חיות וליסטים וחייב.
מתה כדרכה הרי זה אונס. סגפה ומתה אינו אונס, כלומר שסגפה ברעב או שהעמידה בקייץ בחמה ובחורף בצנה, אין זה אונס. ונראה לומר שגם זה אינו אלא בשומר שכר, אבל אצל שומר חנם אינה פשיעה, לפי שאינו דבר ברור שמתה מחמת מה שסגפה שתהא פשיעה גמורה, אלא שאנו תולין שמחמת כך מתה, והרי הוא כעין גנבה ואבדה, וחייב מאחר שהוא שומר שכר. וזהו שאמרו אין זה אונס, ולא אמרו הרי זה פשיעה. שאילו היה הדבר ברור שמחמת כך מתה הרי הוא כאילו המיתה בידים ופושע גמור הוא ואפילו שומר חנם חייב.
עלתה לראשי צוקין ונפלה ומתה הרי [זה] אונס. בד"א בשתקפתו ועלתה בעל כרחו שלא היה יכול למונעה, אבל אם היה יכול למונעה ולא מנעה אין זה אונס וחייב, שלא נתנו לו שכר אלא [כדי] לשמור שמירה מעולה ומאחר שלא מנעה חייב. ולא עוד אלא אפילו תקפה בשעת הנפילה ולא יכול לה ונפלה בעל כרחו חייב, מאחר שלא עכבה בשעת העליה.
<h2>דף צד.</h2>
אע"פ שהתורה חייבה שבועת השומרין יכול השומר להתנות עם הבעלים להיותו פטור משבועה, שהמתנה על מה שכתוב בתורה בדבר של ממון או בחיוב שבועה תנאו קיים. וזהו מה שאמרו מתנה שומר חנם להיות פטור משבועה והשואל [להיות] פטור מלשלם, נושא שכר והשוכר להיותן פטורין משבועה ומלשלם. ותנאים אלו אינם צריכים קנין כלל, אלא אפילו בדברים בלבד מספיק. ולא עוד אלא אפילו שומר חנם או שומר שכר שהתנו להיות כשואל אינן צריכין קנין כלל, שבאותה הנאה שמאמינין אותו על הפקדון הוא משעבד עצמו וגומר בדעתו להתחייב.
כל המתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שהוא צער הגוף תנאו בטל, כגון האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי עונה. כבר הארכנו בגיטין פרק מי שאחזו [ע"ה ע"א] שיש מחלוקת בין המפרשים בתנאים שבממון אם צריכין להיות כתנאי בני גד ובני ראובן אם לאו. ושם כתבנו שהכל מודים שיהא תנאי קודם למעשה, כגון אם יעברו ונתתם. אבל כל תנאי שיש מעשה בתחלתו, כגון תתנו אם יעברו, התנאי בטל והמעשה קיים. וכן כל תנאי שאי אפשר לקיימו בסופו והתנה עליו בתחלתו התנאי בטל והמעשה קיים. (וכל כל תנאי) כגון האומר לאשה הרי זה גטך ע"מ שתעלי לרקיע, ע"מ שתרדי לתהום, ע"מ שתעבורי הים הגדול ברגליך, ע"מ שתבלעי קנה, ע"מ שתביאי לי קנה בת מאה אמה, בכל אלו וכל כיוצא בהם הרי זה גט, ואין חוששין לתנאי כזה שאינו אלא כמפליגה בדברים. וכן בכל תנאים אחרים המעשה קיים והתנאי בטל, שאינו אלא כמפליג בדברים.
מפי השמיעה למדנו שזה שאמר הכתוב בשואל אם בעליו עמו לא ישלם אין משמעותו של מקרא שאם היו הבעלים עם השואל בשעה שנשברה או מתה הבהמה שלא ישלם, אלא כך משמעותו שכל שהיו הבעלים עמו, כלומר במלאכתו או מיוחדים ומזומנים למלאכתו של שואל בשעת שאלת הבהמה בלבד ויצתה מרשותו שעה אחת בשאלת הבעלים אע"פ שלא היו עמו ולא במלאכתו כלל מכאן ואילך וגם לא בשעה שנשברה פטורים מלשלם, שזה שאמר הכתוב עמו משמעותו עמו במלאכתו באיזה מקום שיהיה או אפילו מיוחד ועומד במלאכתו ואע"פ שאינו עושה לו כלל באותה שעה, והוא שיהיה בשעת השאלה קודם השאלה או בשעת השאלה ממש. אבל היו עמו ממש או במלאכתו בשעת שבורה ומתה ולא היו במלאכתו וגם לא מזומנין ועומדין למלאכתו בשעת השאלה הרי אלו חייבין. ופשטו של מקרא כן הוא, וכי ישאל איש מעם רעהו ולא רעהו עמו, כלומר עושה מלאכתו או מזומן ומיוחד למלאכתו של שואל בשעת השאלה, שלם ישלם. אבל אם רעהו עמו במלאכתו או מזומן ועומד למלאכתו לא ישלם. ולפיכך אמרו היו הבעלים בשעת שאלה אינו צריך להיות בשעת שבורה ומתה היו בשעת שבורה ומתה צריך להיות בשעת שאלה. ולפנינו [צ"ז ע"א] נאריך בדבר זה, שיש מי שכתב שאע"פ שהוא מזומן ועומד למלאכתו אינה שאלה בבעלים עד שיהא עושה מלאכתו ממש.
<h2>דף צד:</h2>
זה שאמרנו שכל שהבעלים עושים מלאכתו של שואל בשעת שאלה או מיוחדים ועומדין למלאכתו פטורין מלשלם, אין הפרש בין שהיו עמו שאולים או מושכרין או בכל ענין שבעולם ואפילו באמירה בלבד פטור מלשלם. כיצד באמירה, כגון שאמר לו השואל השאל לי עם פרתך והודה לדבריו, הרי אני קורא בו אם בעליו עמו לא ישלם. וזו היא הנקראת שאלה בבעלים. ויש לדעת שאע"פ שלא נתפרש דין זה אלא בשואל בלבד ובאונסין שנאמר ונשבר או מת, ה"ה לשאר שומרין ואפילו בפשיעה, כלומר שאפילו שומר חנם שפשע, אם היו הבעלים עמו על הדרך שכתבנו, בשעה שנמסרה לו הבהמה או שאר פקדון, פטור מלשלם ואפילו פשע בה.
וכן נושא שכר והשוכר והשואל פטורין אפילו מפשיעה וכל שכן מגנבה ואבדה ומאונסין אם היו הבעלים עמהן על הדרך שכתבנו בשעה שנמסרה להן הבהמה או הפקדון. וזהו שאמרו שאל את הבעלים תחלה ואחר כך שאל את הפרה או שאלה ושאל בעלה עמה, כלומר בשעת המשיכה ממש שכרה ושכר בעליה עמה, שאלה ושכר בעליה עמה, שכרה ושאל בעליה עמה, אף על פי שהבעלים עושין מלאכה במקום אחר ומתה פטור. אבל שאלה ואחר כך שאל את הבעלים או שכרן, כלומר שלא שאלן ולא שכרן תחלה קודם המשיכה או בשעת המשיכה, חייב שנאמר בעליו אין עמו שלם ישלם, כלומר שמאחר שלא היו הבעלים עמו בשעת שאלה אי אפשר לקרות בו בעליו עמו אפילו היה עמו בשעת שבורה ומתה כמו שכתבנו. ולפנינו יתבאר אם כלתה שאלה בבעלים קודם משיכת הבהמה, אם יש לה דין שאלה בבעלים אם לאו.
<h2>דף צו.</h2>
השואל את הבהמה מחבירו חייב במזונותיה משעת משיכה עד תום כל ימי שאלתה, אבל חיוב אונסיה אינו חל עליו ולא על נכסיו עד עת בוא האונס. וכבר כתבנו בכתובות פרק אלו נערות [ל"ד ע"ב], שיש מגדולי המורים שכתב שאף חיוב האונסין חל משעת משיכה. ובמקום זה יש הכרע גדול בגמרא [צ"ו ע"ב] ללשון הראשון. ונראה לומר שלדברי הכל חיוב גנבה ואבדה אינו חל בו עד בוא הגנבה, כמו שיתבאר לפנינו [שם].
השואל את הבהמה לרובעה, כלומר הוא עצמו, שאין דרך העולם לשאול לכך, או ששאלה להראות בה, כלומר להראות עצמו שהוא עשיר, שאין זה דרך שואל אלא שהוא נהנה מגוף הבהמה וזה אינו נהנה מגופה אלא בסבתה, או ששאלה לעשות בה מלאכה שאין בה שוה פרוטה שאין זו (רעת) [הנאת] ממון מאחר שאין בה שוה פרוטה, או ששאל שתי פרות לעשות בהן שוה פרוטה שאצל השואל יש כאן הנאת ממון אבל אצל הפרות אין כאן הנאת ממון בכל אחת, כל אלו עלו בגמרא בספק אם הוא חייב באונסין בשואל אם לאו. כך כתב אחד מגדולי המפרשים. אבל אחד מגדולי המורים וכן מגדולי הראשונים ראיתי שכתב שאין ספק זה שנסתפקו בגמרא אלא בשאל בבעלים לדברים אלו, אם יש לדונו כשואל לדברים אלו דין שאלה בבעלים אם לאו, וכן הדברים מראין.
השואל פרה של שותפין ונשאל לו אחד מהן שהרי אין כל הבעלים עמו, או שותפין ששאלו ונשאלו הבעלים לאחד מהן שהרי אין כאן שאלה בבעלים לכל השואלים אלא לחצים, גם אלה עלו בגמרא בספק יש להן דין שאלה בבעלים אם לאו. ובבבא בתרא פרק חזקת הבתים [מ"ג ע"א] כתבתי כיצד דינן של שותפין זה עם זה בדין שמירה.
כל מקום שעלה בגמרא בספק בענין דיני ממונות יש לדון בהן חומרא לתובע וקולא לנתבע. הילכך בכל ספקות אלו שאמרנו אין המשאיל יכול להוציא מן השואל כלום, אלא שיש לדון בהן דין שאלה בבעלים ופטור. ומ"מ אם תפש המשאיל אין מוציאין ממנו ג"כ מן הספק. [כך] כתב אחד מגדולי המורים. ומשמעות דבריו שאפילו תפש בעדים אין מוציאין ממנו. וכבר כתבתי בפרק המפקיד שאחד מגדולי האחרונים כתב שאפילו תפש בלא עדים מוציאין מתחת ידו בזה וכיוצא בו שדינו חומרא לתובע וקולא לנתבע. ושם הארכנו הרבה בדיני התפיסות. ונראה לומר שאפילו פשע השואל אין מוציאין ממנו, שהרי אמרנו שפשיעה ואונסין הכל שוה בדין שאלה בבעלים. אבל ראיתי לאחד מגדולי המורים שכתב פשע בה השומר חייב לשלם.
הרי שיש לבעל אכילת פירות בנכסי אשתו הנקראין נכסי מלוג כמו שכתבנו בכתובות פרק נערה שנתפתתה [מ"ו ע"א], וקנין הפירות אינו כקנין הגוף כמו שכתבנו בבתרא פרק יש נוחלין [קכ"ט ע"ב]. הילכך השואל מן האשה פרת נכסי מלוג שלה ונשאל לה בעלה, או אשה ששאלה פרה לחרוש קרקע של נכסי מלוג שלה ונשאל השואל לבעלה אין כאן שאלה בבעלים מאחר שאין לבעל בנכסים אלו אלא אכילת פירות.
האומר לשלוחו צא והשאל עם פרתי, אין זו שאלה בבעלים, שאע"פ שבכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו חוץ משליח לדבר עבירה כמו שכתבנו בקדושין בפרק שני [מ"ב ע"ב], בזה שנה הכתוב להקפיד על הבעלים עצמן, שנאמר בעליו אין עמו שלם ישלם ואם בעליו. וכן לענין הפרת נדרי האשה אין שלוחו כמותו שנאמר אישה יקימנו ואישה יפרנו. אבל האומר לעבדו צא והשאל עם פרתי הרי זו שאלה בבעלים, כלומר עבד שמל וטבל לשם עבדות, ולפי שיד עבד כיד רבו כמו שכתבנו בקדושין פרק ראשון [כ"ג ע"א]. והוא שנשאל העבד מדעת רבו כמו שכתבנו, אבל מדעת עצמו אין זה כלום, כך כתבו גדולי המורים. אבל כל האחרונים הסכימו לומר שאפילו האומר לשלוחו צא והשאל עם פרתי הרי זו שאלה בבעלים, שאף בזו וכן בהפרת נדרים שלוחו של אדם כמותו. ולא עוד אלא אפילו אמר לעבדו של חבירו צא והשאל עם פרתי הרי זו שאלה בבעלים, שמאחר שהוא בן ברית יש לו שליחות כישראל לכל דבר חוץ מגיטין וקדושין כמו שכתבנו בגיטין פרק שני [כ"ג ע"ב]. ונראה לומר שאפילו לדבריהם של אחרונים אין לומר כן אלא בשלוחו של משאיל, אבל שלוחו של שואל כגון שאמר לו שלחה ביד שלוחי ונשאל לשלוחו אין זו שאלה בבעלים. אלא שנראה עוד לחלק, שאם אירע האונס ברשותו של שליח יש לומר בו שאלה בבעלים מאחר שעל ידו נעשה הכל, אבל אם אירע האונס ברשות השואל אין כאן שאלה בבעלים מאחר שלא נשאלו לו מן הבעלים.
<h2>דף צו:</h2>
בעל בנכסי אשתו אין לו דין שומר כלל אלא דין לוקח. ואין צריך לומר שאם פשע בנכסיה שאינו משלם כלל, לפי שאפילו תאמר שיש לו דין שומר שמירה בבעלים היא, וכל שכן שאין לו דין שומר כלל. אלא אפילו שכרה היא בהמה בעודה פנויה ונשאת הרי הבעל כלוקח באותה פרה ואם פשע בה וכ"ש אם נגנבה או אבדה אינו חייב לשלם כלל, שמירה לא קבל עליו, וזכותה הוא בלבד שלקח, אלא הרי המשכיר מפסיד עד שתתגרש האשה או עד שיהיו לה נכסים ויפרע ממנה. וראיתי לאחד מגדולי המורים שכתב שאם הודיעה האשה את הבעל שהיא שכורה או [שאולה] שהוא נכנס במקומה וחייב לשלם. ואיני יודע טעם לדבר זה. נמצאת למד מזה שהשוכר בהמה מחבירו לא חל עליו חיוב גנבה ואבדה עד שעה שתגנב. שאם אינך אומר כן אע"פ שנישאת האשה לאחר ששכרה את הבהמה למה לא תשלם למשכיר, שהרי חל עליה החיוב בשעת השכירות. ונראה לומר שהוא הדין לשואל שלא חל עליו חיוב גנבה ואבדה עד שעה שתגנב, אפילו לדברי האומר שחיוב האונסין חל מיד כמו שכתבנו למעלה [צ"ו ע"א].
הלוקח פרה לשלשים יום יש מגדולי המפרשים שכתבו שדינו כשומר חנם ואינו חייב אלא בפשיעה. ויש מגדולי האחרונים שכתב שדינו כשוכר וחייב בגנבה ואבדה. ונראין דבריו, שאינו אלא כשוכרה לשלשים יום.
אע"פ שהשואל חייב בכל האונסין ואפילו מתה כדרכה, מתה מחמת אותה מלאכה שהשאילה פטור מלשלם, שלא השאילה לו להעמידה אחר הכילה אלא לעשות בה מלאכתו, ומאחר שמתה מחמתה פטור, שהבעלים הם שפשעו בשלהם שהשאילו בהמה רעועה כזאת שלא היתה ראויה למלאכה. כשם שאם מתה מחמת מלאכה פטור כך אם הוכחשה מחמת מלאכה פטור. אבל הוכחשה שלא מחמת מלאכה, ראיתי לאחד מגדולי המורים שכתב שחייב לשלם דמי הכחש, וכן עיקר. כיצד מחמת מלאכה, כגון שנתעלפה מחמת מלאכה ומתה מחמת אותו עייפות או כיוצא בדברים אלו. אבל מתה בשעת מלאכה ואינו ידוע שמחמת המלאכה מתה, אין זו מחמת מלאכה מתה. וזה שלא כדברי אחד מגדולי המורים שכתב שכל שמתה בשעת מלאכה פטור. ולא כן הסכמת המפרשים, אלא כלשון ראשון. וכן עיקר, שמתה מחמת מלאכה אמרו בגמרא ולא מתה בשעת מלאכה.
כשם ששומר חנם נשבע שלא פשע ושומר שכר נשבע שלא נאנס ופטורין, כך שואל נשבע שמתה מחמת מלאכה ופטור. בד"א במקום שאין רואין אבל במקום שיש רואין צריך להביא ראיה כמו שכתבנו בפרק האומנין [פ"ג ע"א]. ומעשה באחד ששאל נרגא מחבירו ונשבר בשעת מלאכה וחייבוהו להביא ראיה [שלא] שינה בו לפי שהיה במקום רואין, הרי שלא הביא ראיה שחייב לשלם או (שנשבר) [שנשבע שמתה] שלא מחמת מלאכה. כיצד משלם, שמין את השברים כמה הם שוים. ומשלים עליהם דמי כלי שלם. הוזלו משעת שבירה ועד שעת שומא, שמין אותן כמה היו שוין בשעת שבירה ומשלים עליהם, שעל בעל הכלי לקבל הזול. ובבבא קמא פרק ראשון [י"א ע"א] יתבאר יותר בענין זה.
<h2>דף צז.</h2>
השואל חתול מחבירו ונאספו עליו עכברים והרגוהו, או שאכל עכברים הרבה עד שמת, הרי זה פטור, שזה כמת מחמת מלאכה, שרוב אכילתו או חולשתו היו סבה למיתתו, שאין דרך חתול שיהרגוהו עכברים.
הרי שכתבנו בתחלת הפרק ששאלה בבעלים פטור. הילכך אין שום הפרש בשאלה בבעלים בין שנשאלו למלאכה מרובה או לדבר מועט כל שהו. ולפיכך אמרו הרוצה לשאול שום דבר מחבירו ויהיה פטור מתשלומים, יאמר לו השקני מעט מים. ואם המשאיל הוא פקח יאמר לו אשאילך תחלה ואחר כך אשקה אותך. כך נתפרש לשון זה בגמרא. ונראה שיש ללמוד ממנו שאע"פ שכלתה שאלת הבעלים קודם שימשוך השואל את הדבר השאול הרי זה שאלה בבעלים, מאחר שקודם השאלה ממש נשאלו לו הבעלים, אע"פ שכלתה שאלתם עד שלא הספיק(ו) השואל למשוך את הדבר השאול, שהרי לא אמרו השואל דבר מחבירו יאמר לו השקני מים, אלא הרוצה לשאול. ולפי דרך זו נמצאת למד שזהו מה ששנינו במשנתינו [צ"ד ע"ב] שאל את הבעלים ואחר כך שאל את הפרה, כלומר אחר שכלתה שאלת הבעלים שאל את הפרה.
אנשים הממונים על עבודת הצבור ואינן יכולין להשמט מלעשות מלאכת כל אחד ואחד בשעת צרכו, כל אחד ואחד מבני העיר השואל מהם הרי זו שאלה בבעלים. וזהו מה שאמרו מלמד תינוקות השוכר ללמד כל תינוקות שבעיר וכן הטבח העומד לשחוט לצורך כל בני העיר וכן האומן העומד להקיז דם ולעשות תספורת לכל בני העיר וכן הסופר העומד לכתוב שטרות לכל בני העיר, כל השואל מהם שאלה בבעלים היא, וכן כל כיוצא בזה. ויש מגדולי המפרשים שכתב, שלא אמרו אלא בשהן עושין מלאכתו של שואל בשעה שהוא שואל מהן. וזהו מה שכתבתי בתחלת הפרק [צ"ד ע"א], שיש מי שכתב שאינה נקראת שאלה בבעלים אלא בשעושה ממש מלאכתו של שואל באותה שעה. ואין זה דבר נכון כלל, שאם כן מה הפרש יש בין אלו לאחרים. ולמה מנו את אלו, כל אדם שבעולם גם כן בשעה שהוא עושה מלאכתו של שואל היא שאלה בבעלים. אלא ודאי לא מנו את אלה, אלא לומר לך שאפילו בשעה שאינן עושין מלאכה היא שאלה בבעלים, מאחר שהן מזומנין ועומדין בכל עת לעשות מלאכת כל בני העיר. וזה שאמרו בגמרא כולן בשעת מלאכתן שאלה בבעלים היא, לא אמרו כן אלא להוציא שעה שאינן ראויין למלאכה, כגון אנוסין או ישנים. כך הסכמת האחרונים. ולזה נוטה (דברי) [דעת] אחד מגדולי המורים. וכן נראה עיקר, שהרי אמרו בבעל אצל אשתו שבכל עת היא שאלה בבעלים, ולא חלקו בין [שעה] שהיא עושה מלאכתו לשעה שאינה עושה מלאכתו. ומכל מקום נראה שיש עוד לדון בדבר שאם בשעה שהן עושין מלאכתו של ראובן בא שמעון ושאל מהן אין זו שאלה בבעלים, שהרי אינו רשאי להניח מלאכתו של ראובן ולעשות מלאכתו של שמעון. וזה פשוט.
הרב עם תלמידיו פעמים שהוא שאול להן ופעמים שהן שאולין לו. כיצד, אם הוא יכול להשמט להן ממסכתא למסכתא וללמוד באיזה מסכתא שירצה הרי הן שאולין לו, ואם הוא שואל מהן היא שאלה בבעלים. ואם אינו יכול להשמט ממסכתא למסכתא הוא שאול להן, ובכל עת ששואלין ממנו הוא שאלה בבעלים. נמצאת אומר ששבת שלפני הפסח ולפני הרגל שהוא מוכרח לדרוש להן בהלכות הפסח ובהלכות הרגל ואינו יכול להשמט לדרשא אחרת הוא שאול להן. וכל זה ראיה למה שכתבתי שכל שהוא מזומן ועומד למלאכתו של שואל אין לחלק בין שעה שעושה מלאכתו לשעה שאינו עושה מלאכתו, שהרי בתלמידים עם הרב לא חלקו, וכן בשבתות המיוחדות לדרשה לא חלקו בין שעת הדרשה לכל היום.
המשאיל או המשכיר בהמה לחבירו ויצא לסייעו לרכוב עליה או להטעין המשוי הרי זה שאלה בבעלים. יצא לסייר המשוי אם הוא כבד אם לאו, אין זו שאלה בבעלים, שהרי לצרכו הוא שיצא.
הרי שהשואל חייב אפילו במתה כדרכה כמו שכתבנו [צ"ו ע"א]. הילכך השואל את הפרה חצי היום בשאלה וחציו בשכירות או היום שאולה למחר שכורה ומתה, או שהיו שתי פרות ושאל אחת ושכר אחת, ומתה אחת מהן. המשאיל אומר שאולה מתה, ביום שהיתה שאולה מתה, בשעה שהיתה שאולה מתה, והשואל אומר איני יודע, פטור מלשלם, אלא שחייב לישבע היסת שאינו יודע. למה הדבר דומה לאומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע שנשבע היסת שאינו יודע ופטור כמו שכתבנו בפרק המפקיד [ל"ו ע"ב]. בד"א בשהיה חצי היום הראשון בשכירות וחציו האחרון בשאלה, או יום ראשון בשכירות ושני בשאלה, אבל אם חצי היום הראשון או יום ראשון היה בשאלה יש לדון בדבר, כי לפי מה שכתבנו למעלה [צ"ו ע"א] שחיוב האונסין חל על השואל בשעת משיכה, חייב לשלם אפילו באומר איני יודע, לפי שהוא כאומר נתחייבתי באונסין ואיני יודע אם נפטרתי אם לאו. ולמה הדבר דומה, לאומר לחבירו הלויתני מנה ואיני יודע אם פרעתי אם לאו, שחייב לשלם כמו שכתבנו בפרק המפקיד [ל"ז ע"א]. אבל לפי מה שכתבנו [צ"ו ע"א] שאין חיוב האונסין חל (על) [עד] שעת בואן, אפילו היה חצי היום הראשון או היום חציו הראשון בשאלה, אין הדין משתנה כלל.
<h2>דף צז:</h2>
היה השואל אומר שכורה מתה, ביום שהיתה שכורה מתה, בשעה שהיתה [שכורה מתה], והלה אומר איני יודע, או ששניהם אומרים איני יודע, המוציא מחבירו עליו הראיה. ואם אין שם ראיה הרי זה פטור לגמרי מתשלומין ומשבועה, מאחר שהתובע אומר איני יודע ותביעתו בשמא ובספק, שאין לך שבועה בעולם לא של תורה ולא של דבריהן ואפילו שבועת היסת באה על הספק, אלא שבועת השומרין שהיא של תורה ושבועת השותפין שהיא של דבריהן כמו שכתבנו במסכת שבועות פרק כל הנשבעין [מ"ח ע"ב].
כיצד שבועת השומרין באה על הספק, כגון שהמפקיד טוען בבריא הפקדתי אצלך, והלה טוען נגנבו או נאנסו, שיש לו להשבע שהוא כדבריו, ואע"פ שאין המפקיד טוען בריא שלא נגנבו ושלא נאנסו שהרי אינו יודע בכך. אבל כל שהוא טוען על עיקר הפקדון בספק, כגון שהוא טוען איני יודע אם הפקדתי אצלך אם לאו, אין כאן שבועה כלל. וזהו מה שאמרנו שכל שהוא טוען איני יודע אם שאולה מתה או שכורה מתה שאין כאן שבועה כלל. וכבר כתבנו בקדושין פ"ב [מ"ג ע"ב] שיש פעמים ששבועת הסת באה אפילו בשאין התובע טוען בריא. בד"א שכל שהשואל טוען בריא שהשכורה הוא שמתה והלה אומר איני יודע שפטור משבועה, כשהדבר ידוע שמתה כדרכה ואין לו לישבע על כך. אבל כל שאין הדבר ידוע שמתה כדרכה, שיש לו לישבע שבועת השומרין דכדרכה מתה, הרי זה חייב לישבע בגלגול שהשכורה היא שמתה. ויש מי שכתב שאע"פ שיש לו לישבע שמתה כדרכה אין מגלגלין עליו ששכורה הוא שמתה, מאחר שטענתו של משאיל על הספק ובשמא, לפי שאין נשבעין אפילו בגלגול על טענת שמא. וכבר הארכנו בענין גלגול שבועה בקדושין פרק ראשון [כ"ח ע"א] וכן במסכת שבועות פרק כל הנשבעין [מ"ז ע"א].
<h2>דף צח.</h2>
השואל שתי פרות חצי היום בשאלה וחצי היום בשכירות או ששאלן ליום אחד בשאלה ולמחרתו בשכירות, וטוען המשאיל ששתיהן מתו בשעה שהן שאולות, וטוען השואל שהאחת מתה בשעת שאלה והאחרת אינו יודע אם בשעת שאלה מתה או בשעת שכירות מתה, הרי זה מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם. וכבר הארכנו בענין מחויב שבועה שאינו יכול לישבע בשבועות פרק כל הנשבעין [מ"ז ע"א]. וכן אם שאל שתי פרות ושכר אחת, ומתו השתים, והמשאיל אומר שהשאולות הוא שמתו והשואל אומר שהאחת מהן היא השאולה והאחרת אינו יודע אם היא השאולה או השכורה, הרי זה מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם.
הרי שאמרנו שיכול אדם לגלגל שבועותיו על שבועה שנפלה לו ממקום אחר. הילכך אם לא רצה לישבע על הגלגולין מחייבין אותו לשלם את הכל. כיצד, הרי שתבעו מנה והודה לו בחמשים, וחייבוהו לישבע שבועה של מודה במקצת, וכשבא לישבע היה מגלגל עליו תביעות אחרות, ואמר לו הנתבע איני רוצה לישבע והרי לך כל המנה, אין שומעין לו. אלא או ישבע על כל הגלגולין או יפרע את כולן. ולא עוד אלא אם אמר על הגלגולין איני יודע, הרי זה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם את הכל, כאילו אמר במקצת עיקר התביעות ממש איני יודע. בד"א בשעיקר השבועה שהוא מגלגל עליו באה על טענת בריא, וכן כל הגלגולין שהוא מגלגל עליו הוא טוען עליה בבריא, אבל אם עיקר השבועה באה על הספק, כגון שבועת השומרין או שבועת השותפין או שהגלגולין טוען עליהן בשמא, אפילו אמר על הגלגולין איני יודע ישבע בגלגול שאינו יודע ופטור, אע"פ שעיקר השבועה באה על טענת בריא. זה הכלל, אין אומרים בטוען על הגלגולין איני יודע מחויב שבועה שאינו יכול לישבע הוא ומשלם או שישלם אם לא רצה לישבע, עד שיהא עיקר השבועה באה על טענות הודאות, כמו שאמרנו, ועד שיהא טוען על הגלגולין בבריא. ורבותי שכתבו, שאפילו יטעון על הגלגולין בשמא אומרין בהן מחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם כל שעיקר השבועה באה על טענות הודאות, לא נראו דבריהם במקום זה אלא הלשון הראשון עיקר. וכן מוכיחים דברי אחד מגדולי המורים. כל שעיקר השבועה באה על טענת הודאות כמו שאמרנו, אין שום הפרש בין שהשבועה שהוא מגלגל עליה היא השבועה של תורה או של דבריהן ואפילו שבועת הסת, שכולן שוין בענין גלגול כמו שכתבנו בקדושין. ובכולם ישלם הגלגולין אם לא רצה לישבע להן, או אם אומר עליהן איני יודע הרי זה מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם. היו שניהן טוענין בריא, כגון שמשאיל אומר בריא שהשאולה מתה או ביום שהיתה שאולה מתה, או בשעה שהיתה שאולה מתה, והשואל אומר לא כי אלא השכורה מתה או ביום שהיתה שכורה מתה או בשעה שהיתה שכורה מתה, הרי זה חייב לישבע שבועת השומרים שאותה שמתה מתה כדרכה, ונשבע בגלגול שהשכורה היא שמתה או ביום או בשעה שהיתה שכורה.
<h2>דף צח:</h2>
בד"א שאינו נשבע שהשכורה הוא שמתה אלא בגלגול, בשאין המשאיל טוענו אלא פרה אחת, כגון שטוען פרה זו שמתה שאולה היתה והלה טוען לא היתה אלא שכורה. אבל אם היה טוענו שתי פרות, ושאלם בבת אחת, כגון טוען שתי פרות מסרתי לך אחת בשאלה ואחת בשכירות, ושל שכירות מתה בפשיעה ושל שאלה מתה כדרכה, ואתה חייב לשלם את שתיהן. והלה טוען לא כי אלא של שכירות הוא שמתה כדרכה ואני פטור עליה ושל שאלה הוא שמתה בפשיעה ואני חייב לשלם. הרי זה מודה מקצת ונשבע כעיקר שבועה שהשכורה הוא שמתה כדרכה. שאפילו תאמר ששאלה ושכירות הן כשני מינין, הרי אמרו טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהן חייב, כמו שכתבנו במסכת שבועות. ולא עוד אלא שהן כמין אחד ממש, שהרי אמרנו שאפילו כשהוא טוען שאולה מתה והלה טוען שכורה מתה, יש לו לישבע עליה שבועת השומרין שמתה כדרכה, כאילו היה טוענו עליה ממש. וכן כתב אחד מגדולי המורים שמלוה ופקדון הרי הן כמין אחד ממש, והטוען את חבירו מנה מלוה יש לי בידך והלה טוען אין לך בידי אלא חמשים והן פקדון, הרי זה מודה מקצת ונשבע. ויש מגדולי המפרשים שיש לו דרך אחר בענינים אלו, וכתב ששאלה ושכירות ומלוה ופקדון גרועין משני מינין לגמרי, והטוען את חבירו בשניהן והודה באחד מהן אין כאן מודה מקצת כלל. והטעם לדבריו, לפי ששני מינין מאחר שדינן שוה, ושניהן מלוה או שניהן פקדון, הטענה מצרפת אותן. אבל שאלה ושכירות ומלוה ופקדון, שדיניהן חלוקין, אין הטענה מצרפת אותן. ויש מגדולי האחרונים שכתב ששאלה ושכירות הן כמין אחד, ומלוה ופקדון הן כשני מינין. ורבותי כתבו עוד חילוק אחר בדבר, שלעולם שאלה ושכירות ומלוה ופקדון הרי הן כשני מינין, וכל שטוענו בשניהן והודה באחד מהן חייב, וכל שטוענו באחד והודה באחר פטור כאילו טוענו חטין והודה לו בשעורים. אלא שכל שהוא טוענו על דבר מסויים, [כגון] שטענו מנה זה יש לי בידך שבא לידך בתורת פקדון, [והלה טו]ען שלך הוא אבל לא בא [לידך] בתורת פקדון אלא בתורת [הלוואה] חייב, מאחר שטוענו [דבר] מסוים. וכן בשאלה ושכירות. וזהו שאמרו שאע"פ שזה טוען שאולה מתה והלה טוען לא מתה אלא שכורה, שיש לו לישבע עליה שמתה כדרכה כאילו הוא טוענו שכורה ממש, לפי שעל פרה מסוימת הן דנין (הוא שאמרו כן). ודבריהם נראים נכונים, אלא שאין לזוז הלכה למעשה מן הלשון הראשון.
השואל את הפרה בבעלים לשמונה ימים, ובתוך אותן שמונה ימים חזר ושכרה שלא בבעלים לשמונה ימים אחרים, או ששכרה תחלה בבעלים ובתוך זמן השכירות חזר ושאלה שלא בבעלים, או ששאלה בבעלים וחזר ושכרה שלא בבעלים, ועוד חזר ושאלה שלא בבעלים, או ששכרה תחלה בבעלים וחזר ושאלה שלא בבעלים ועוד חזר ושכרה שלא בבעלים, כל אלו עלו בספק בגמרא אם יהיו כולם נגררות אחר משיכה ראשונה שהיתה בבעלים מאחר שעדיין לא כלתה אותה משיכה ופטור, או יהיה לה הפסק למשיכה ראשונה מאחר שיצתה ממנה לענין אחר ואינה שאלה בבעלים וחייב. וכבר כתבנו למעלה [צ"ו ע"א] שכל מה שעלה בגמרא בספק בענין דיני ממונות כיצד דנין בו. נמצאת למד ממה שכתבנו שעד כאן לא נסתפק להם אלא בשכירות אחר שאלה או בשאלה אחר שכירות, אבל בשאלה אחר שאלה ושכירות אחר שכירות והראשונה בבעלים והשניה שלא בבעלים הכל נגרר אחר משיכה ראשונה מאחר שלא יצתה ממנה לענין אחר.
השואל את הפרה ושלחה לו המשאיל ביד בנו או ביד בתו או ביד עבדו או ביד שלוחו, כלומר שכירו ולקיטו של שואל [ב"ק ק"ד ע"א], ומתה בדרך קודם שתגיע לידו, פטור. שאע"פ שהשאלה זכות היא וזכין לאדם שלא בפניו, קיבול האונסין חובה היא ואין חבין לאדם שלא מדעתו. אמר לו השואל שלח לי ביד בנך ביד עבדך ביד שלוחך, כלומר שתתננה לשלוחך שיביאנה בשליחותי או ביד בני או ביד עבדי ביד שלוחי, או שאמר לו המשאיל הנני משלחה לך ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי או ביד בנך ביד עבדך ביד שלוחך, ואמר לו השואל שלחה, ושלחה ומתה בדרך חייב. וכן בשעה שמחזירה, על הדרך שיתבאר.
<h2>דף צט.</h2>
עבדו של משאיל האמור בענין זה שכל ששלחה על ידו מדעתו של שואל חייב. בד"א בעבד עברי, אבל בעבד כנעני פטור, שיד עבד כיד רבו, והרי הוא כאילו לא יצתה מרשות משאיל כלל.
אמר לו השואל למשאיל הכישה במקל והריני חייב כל זמן שתצא מרשותך, ועשה כן ויצאת מרשותו ומתה בדרך קודם שתבא לרשותו של שואל פטור, אע"פ שנכנס לסימטא או לצידי רשות הרבים שהמשיכה קונה שם, לפי שלא סמכה דעתו של שואל שיעשה כן, ולפיכך לא עלה על דעתו להתחייב באונסיו. היתה חצירו של שואל לפנים מחצירו של משאיל, כלומר שאין שום דרך להכנס לחצירו של שואל אלא דרך חצירו של משאיל, ואמר לו הכישה במקל והיא תבוא, ומתה בדרך מיד שיצאת מרשותו של משאיל, חייב. שבכיוצא בזה ודאי סמכה דעתו ומתחייב, שהרי הוא יודע שמיד שיכישנה תבוא לביתו. ולא עוד אלא אפילו יש מחבואות ודרך עקלתון בחצירו של משאיל שאפשר שתתעכב שם אין לחוש לכך, שאעפ"כ סמכה דעתו ומתחייב. ויש בכאן שאלה, למה לא נאמר שהיא שאלה בבעלים כשאמר לו הכישה במקל והיא תבוא. תשובתך, שאין בזה שום הנאה לשואל בין שתבוא מאיליה בין שהכישה במקל. הילכך אין לומר בכיוצא בזה שאלה בבעלים.
הרי שאמרו שאפילו מתה בדרך בשעה שמחזירה חייב כל שהיה משלחה לו שלא מדעתו. בד"א בשהיה מחזירה בתוך ימי שאלתה, אבל היה מחזירה לאחר ימי שאלתה פטור משואל וחייב בגנבה ואבדה כשומר שכר. וכבר הארכנו בדבר זה ובכל כיוצא בזה למעלה בפרק האומנין [פ' ע"ב].
המשאיל שום דבר לחבירו לזמן ידוע, כל שהחזיק השואל באותו דבר או משכו שוב אין המשאיל יכול לחזור בו עד סוף הזמן. ואפילו מת השואל בתוך הזמן היורש משתמש בו בעל כרחו של משאיל עד סוף הזמן, כמו שכתבנו בכתובות פרק אלו נערות [ל"ד ע"ב], לפי שמיד השואל קנאו לכל ימי השאלה. וזהו שאמרו, כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרין. ונראה היה לומר שהוא הדין לשאלת קרקע, דמאיזה טעם יש לחלק ביניהן. אלא שראיתי למחברים שכתבו בפירוש, השואל כלי או בהמה מחבירו קנאו. [משמע] מדבריהן (עיקר) שאין [עיקר] הדברים אמורים אלא במטלטלין, לפי שלא אמרו אלא שתקנו משיכה בשומרין, ואין זכר לקרקע בפרשת השומרים כמו שכתבנו למעלה בפרק הזהב [נ"ו ע"א].
<h2>דף צט:</h2>
כשם שקרקע נקנה בכסף ובשטר ובחזקה על הדרך שכתבנו בקדושין פרק ראשון [כ"ו ע"א], כך שכירות קרקע נקנה בכסף ובשטר ובחזקה. שכירות מטלטלין יש מגדולי המפרשים שכתב שאינן נקנין בכסף אלא למי שפרע עד שימשוך או עד שיגביה, כשם שלענין קניה אינן נקנין אלא בדרכים אלו על הדרך שכתבנו בקדושין פרק ראשון [כ"ח ע"ב] ובבבא בתרא פרק המוכר את הספינה [ע"ו ע"ב]. ויש מגדולי האחרונים שכתב ששכירות מטלטלין נקנה בכסף, לפי שדבר תורה אפילו לענין קניה נקנין בכסף, אלא שהן אמרו שלא יהו נקנין אלא במשיכה כמו שכתבנו למעלה פרק הזהב [מ"ד ע"א] גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה, ובמקום שאין לחוש לכך העמידו דבריהן על דין תורה, הילכך לענין שכירות שאין לחוש לכך למה נוציא את הדבר מדין תורה. ודברי טעם הן וראוי לסמוך על זה.
הגוזל מגורה של תמרים מחבירו ויש בה חמשים תמרים וכולן ביחד היו נמכרים בחמשים פרוטות חסר אחת, ואחת ואחת היו נמכרים כל אחת ואחת בפרוטה. כשהוא משלם אינו חייב לשלם אלא חמשים חסר אחת פרוטות, כדרך שהיו כולן נמכרין ביחד.
הכתפים ששברו חבית של יין וביום השוק היתה בחמשה דינרין, ובשאר ימות השבוע לא היתה נמכרת אלא בארבעה, אם באו לשלם לו ביום השוק אינן חייבין להחזיר לו אלא חבית של יין שכמותה, ואם באו לשלם לו בשאר ימות השבוע חייבין לשלם לו חמשה דינרין. וכתב אחד מגדולי המפרשים שאין הדברים אמורים אלא בששברוהו ביום השוק, אבל שברוה בשאר הימים אינן חייבין לשלם לעולם אלא ארבעה דינרין, מאחר שבשעה ששברה לא היתה שוה יותר.
<h2>דף ק.</h2>
הרי שכל המטלטלין קונין זה את זה, כלומר שמיד שמשך זה את האחד קנה זה את האחר בכל מקום שהוא, כמו שכתבנו למעלה בפרק הזהב [מ"ו ע"א], ועבד כנעני נקנה בכסף כמו שכתבנו בקדושין פרק ראשון [כ"ב ע"ב], הילכך המחליף פרה בחמור ומשך בעל הפרה את החמור ונעשית הפרה של בעל החמור בכל מקום שהיא, וכן המוכר שפחתו וקבל את הכסף, שנעשית השפחה שלו בכל מקום שהיא, ואחר כך נמצא שילדה הפרה והשפחה, ואינו ידוע אם עד שלא נמכרו או לאחר מכן, וכל אחד ואחד אומר ברשותי ילדה, או שכל אחד ואחד אומר איני יודע, או שהאחד טוען בריא והאחר אומר איני יודע, המוציא מחבירו עליו הראיה לעולם, והרי הן בחזקת המוכר עד שיביא הלוקח ראיה, מאחר שהן ברשותו. ולא עוד אלא אפילו היתה השפחה עומדת בסימטא מקום שהסוחרים נושאין ונותנין שם והפרה עומדת באגם ושניהן טוענין בריא, (ו)מעמידין אותו בחזקת בעלים הראשונים והמוציא מחבירו עליו הראיה. היו שניהן טוענין שמא, יחלוקו כדין כל ממון המוטל בספק שאינו ברשות אחד מהן, מאחר שיש לשניהן בו עיקר תביעת ממון, כמו שכתבנו בבבא בתרא פרק חזקת [ל"ה ע"א]. היה אחד טוען בריא ואחד שמא, יש מי שכתב דבריא ושמא בריא עדיף מאחר שאינן ברשות אחד מהן, ונותנין אותן לזה שטוען בריא. אבל מדברי גדולי המורים נראה שאע"פ שבעל הפרה והשפחה טוען שמא, לא זכה הטוען בריא, ועדיין לא יצאו מחזקת בעלים הראשונים לגמרי, אלא הרי הן חולקין כאילו היו שניהן טוענין שמא. היה האחד טוען בריא והלה שותק, זכה בהן הטוען.
הרי אמרו שכל שהן ברשותו של מוכר על הלוקח להביא ראיה. לא הביא הלוקח ראיה ישבע המוכר שבועת התורה כמודה מקצת כשהוא טוען בריא שברשותו ילדה, שהרי מודה בפרה וכופר בולד. וכן אם אמר איני יודע הרי זה מחויב שבועה שאינו יכול לישבע וזכה הלוקח בכל. בד"א בשנקטעה ידה או רגלה של פרה והוא חייב לשלם שאין כאן הילך. אבל אם הפרה בשלימותה הרי זה הילך ואין כאן שבועה כלל כמו שכתבנו בפרק ראשון [ד' ע"א]. ואחד מגדולי המורים ראיתי שקיצר בדברים אלו ולא האריך בהם כל הצורך. כל דברים אלו שאמרנו (ש)אינן אלא בפרה ובולד, אבל בשפחה ובולד אין בהן שבועה של תורה כמו שכתבנו בפרק הזהב [נ"ו ע"ב]. ובבבא בתרא פרק חזקת הארכנו הרבה בדיני ממון המוטל בספק.
מי שהיו לו שני עבדים, אחד קטון ואחד גדול, או שתי שדות אחת גדולה ואחת קטנה, הלוקח אומר גדול לקחתי, והמוכר אומר לא מכרתי אלא קטן או שאומר איני יודע, ישבע הסת שאינו יודע או שהקטן מכר ופטור, שאין נשבעין שבועה של תורה לא על העבדים ולא על הקרקעות כמו שכתבנו למעלה בפרק הזהב [נ"ו ע"ב]. אמר הלוקח איני יודע, אין שם שבועה כלל, שכבר אמרנו שאין שבועה באה על טענת שמא. הלוקח אומר גדול לקחתי והמוכר שותק, זכה בגדול. טען הלוקח ואמר הגדול לקחת ומכרת לי עמו כלי כסותו מבגד פלוני, וכן שדה גדולה לקחתי, ומכרת לי עמה כדי עמרים הראויים לצאת ממנה. והלה אומר לא מכרתי אלא קטן וכדי כסותו, ולא מכרתי אלא שדה קטנה וכדי עמריה. הרי זה נשבע שבועה של תורה כמודה מקצת אף על העבד ועל השדה, מתוך שנשבע על הכסות ועל העמרים, שהמטלטלין זוקקין את הקרקעות ואת העבדים לישבע עליהן. טען ואמר איני יודע אם מכרתי קטן וכדי כסותו או גדול וכדי כסותו, או שדה קטנה וכדי עמריה או גדולה וכדי עמריה, הרי זה מחויב שבועה שאינו יכול לישבע וזכה הלוקח בגדול. וזהו ששנינו הלוקח אומר גדול לקחתי והמוכר אומר איני יודע זכה בגדול.
<h2>דף ק:</h2>
המוכר זיתיו לקוץ לעצים, ועד שלא קצצן עשו פירות פחות מרביעית לסאה, הכל לבעל הזיתים שהוא הלוקח. עשו רביעית לסאה חוץ מן ההוצאות, זה אומר זיתי גדלו וזה אומר ארצי גידלה יחלוקו. בד"א בשאמר לו קוץ סתם. אבל אם אמר לו קוץ מיד ולא קץ, אפילו פחות מרביעית הכל לבעל הקרקע. ורבותי אמרו יחלוקו. אמר לו קוץ כל עת שתרצה, אפילו יתר מרביעית הכל לבעל הזיתים, שהרי נתן לו רשות להשהותן שם.
<h2>דף קא.</h2>
אילן שעברו עליו ימי ערלה שנעקר בגושיו ממקום למקום פטור מן הערלה. הילכך מי ששטף נהר את זיתיו, ונתנן בשדה אחר, ונשתהו שם עד שעשו פירות, זה אומר זיתי גידלו וזה אומר ארצי גידלה יחלוקו. בד"א בתוך שלש, שהרי אפילו נטע שם בעל הקרקע לא היה יכול לאכול משם ערלה. אבל לאחר שלש הכל לבעל הקרקע, ויכול בעל הקרקע לומר לו בכל עת עקור זיתיך ולך, מאחר שמאיליהן באו שם. ולפנינו יתבאר במי שנטע שלא ברשות אם יכול לומר כן. בא בעל הזיתים לעקרן יכול בעל הקרקע לעכב עליו, ושמין כמה שוין לנטיעות, ונותן לו. בד"א בארץ ישראל ומשום יישוב ארץ ישראל, אבל בחוצה לארץ אינו יכול לעכב עליו. בד"א בתוך שלש, אבל לאחר שלש אפילו בחוצה לארץ יכול לעכב עליו ונותן לו דמי נטיעות, שיכול לומר לו אילו אני נטעתי כבר הייתי אוכל. בד"א שבתוך שלש יכול לעוקרן, באלו שבאו בגושיהן לכאן ולא הכחישו בקרקע, שהרי מגושיהן הן ניזונין. אבל ביורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות, אפילו בתוך שלש אינו יכול לומר כן, כמו שיתבאר לפנינו.
היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות, אם היתה שדה שאינה עשויה ליטע, שמין לו וידו על התחתונה. כיצד, היתה ההוצאה יתירה על השבח אין לו אלא הוצאה שיעור שבח. היה השבח יתר על ההוצאה אין לו אלא הוצאה בלבד. היתה שדה עשויה ליטע, שמין לו וידו על העליונה, כלומר ששמין לו כל מה שנטע כשאר שתלי העיר. היתה שדה שאינה עשויה ליטע, וגלה בדעתו שהוא רוצה במה שנטעו בו, מחייבין אותו כאילו היתה שדה העשויה ליטע. ומעשה באחד שירד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות, ואמר בעל השדה שאינו רוצה באותן נטיעות [וצוהו] שיעקרם וילך לו, שלא היתה שדה העשויה ליטע, וקבלו חכמים את דבריו. ולימים ראוהו שגדר את השדה ואת הנטיעות, ואמרו לו גלית בדעתך שאתה רוצה בהן, וחייבוהו לתת לנוטע כשאר שתלי העיר. נמצאת למד ממה שכתבנו, שהיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות, רשאי בעל השדה לומר לנוטע עקור נטיעותיך ולך. בד"א בשדה שאינה עשויה ליטע, אבל בשדה העשויה ליטע אינו יכול לומר לו כן, אלא מחייבין אותו בעל כרחו לתת לנוטע כשאר שתלי העיר כמו שאמרנו. כך כתב אחד מגדולי האחרונים, ודברים ברורים הן.
היורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה ודר בה, אם מתחלה היתה עומדת לשכר כלל ואפילו לשכר מועט, הרי זה חייב להעלות לו שכר משלם וכשבא ליפרע ממנו עציו ואבניו מנכין לו שכר מה שדר בה. אבל אם לא היתה עומדת לשכר כלל אינו צריך להעלות שכר. וכתבו רבותי שאם השכירה זה הבונה לאחרים חייב להעלות לו שכר, שאינו יכול לעשות סחורה בחורבתו של חבירו. ונראה לומר שאין זה נכון. אין זה עושה סחורה בחורבתו של חבירו אלא שכר עציו ואבניו הוא שנוטל, ובשלו הוא שעושה סחורה ולא בשל חבירו.
היורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות, ואחר כך אמר עצי ואבני אני נוטל, שומעין לו בין בארץ ישראל ובין בחוצה לארץ, ואין בזה משום יישוב ארץ ישראל שסתם חורבה עומדת ליבנות בכל עת. וכתבו רבותי שאין לומר כן אלא קודם שיספיק בעל החורבה לומר רוצה אני במה שבנה והריני נותן לו הוצאתו, אבל לאחר שאמר כן אין הלה יכול לומר עצי ואבני אני נוטל. ולמה הדבר דומה, לנותן כלי בחצר חבירו ואמר לו כל זמן שתרצה יהא קנוי לך בדמים הללו, שלאחר שנתרצה אינו יכול לחזור בו. ודברי טעם הן. אמר לו בעל החורבה טול עציך ואבניך שאיני רוצה בהן, דבר זה לא נתפרש בגמרא, אבל גדולי המורים כתבו שיכול לומר. ומ"מ אם גלה אחר כך דעתו שהוא רוצה באותו בנין מחייבין אותו לתת לו דמי הבנין משלם כשאר בני העיר, כמו שכתבנו למעלה בענין שדה.
<h2>דף קא:</h2>
היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות, ואחר כך אמר נטיעותי אני נוטל, אין שומעין לו בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ. בארץ ישראל משום יישוב ארץ ישראל, בחוצה לארץ לפי שמאחר שהכחישו הנטיעות את הקרקע אינו יכול לומר נטיעותי אני נוטל. כך נתפרשו בגמרא טעמים אלו. ולפיכך נראה לומר שיש לחלק בדבר, דבארץ ישראל שהטעם משום יישוב הארץ אפילו קודם שהשרישו בקרקע אינו יכול לומר כן, אבל בחוצה לארץ כל שלא השרישו בקרקע כלל יכול לומר כן, שהרי אין כאן כחש הארץ כלל.
המשכיר בית לחבירו סתם, כלומר שלא קבע לו זמן, ובקש להוציאו, בימות הגשמים, אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח. ולא עוד אלא אפילו הודיעו כ"ט יום קודם חמשה עשר בתשרי, שזהו התחלת ימי הגשמים, אינו יכול להוציאו עד שיודיענו שלשים יום שלמים קודם התחלת ימי הגשמים. והטעם בזה, לפי שאין בתים מצויין לשכור בימות הגשמים. אבל בימות החמה שהבתים מצויין לשכור מודיעו שלשים יום קודם שיוציאנו ודיו. בד"א בכפרים שהבתים מצויין שם [לשכור], אבל בכרכין שהבתים אינן מצויין שם לשכור, אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים אינו יכול להוציאו עד שיודיענו קודם לכן שנים עשר חודש. בד"א שיש לחלק בין כפרים לכרכין, בבית דירה, אבל בחנויות אחד כרכים ואחד כפרים אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים אינו יכול להוציאו עד שיודיענו קודם לכן שנים עשר חדש, כדי שיגבה כל הקפותיו. בד"א בששכר סתם כמו שאמרנו, אבל קבע לו זמן, אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים אחד כפרים ואחד כרכים אחד חנויות ואחד בית דירה יכול להוציאו ביום שהגיע זמנו, שהרי היה יודע שזמנו בטבת או בשבט. ויש מגדולי המפרשים שכתב שאפילו בשוכר לזמן ידוע הדברים אמורים. ואינו נכון כלל. המשכיר בית ללינה, אין פחות מיום אחד. לשביתה, אין פחות משני ימים. לנישואין, אין פחות משלשים יום.
כשם שאמרנו שאינו יכול להוציאו אלא אם כן הודיעו, כך אינו יכול להרבות לו בשכירות ולומר לו הרבה לי כך בשכירות או צא, אלא נותן לו בכל מה שמשתהה שם כפי השכירות שהיה נותן לו מתחלה. בד"א בשלא עלה שכר הבתים אחר כך, אבל אם עלה שכר הבתים צריך להרבות לו שכר כפי שהבתים נשכרים באותה שעה. כשם שהמשכיר חייב להודיע את השוכר על הדרכים שאמרנו, כך השוכר חייב להודיע את המשכיר שהוא רוצה לצאת, כדי שיבקש שוכרים ולא יפסיד שכר ביתו.
המשכיר ביתו לזמן, אינו יכול להוציאו בתוך הזמן, ואפילו נפל ביתו של משכיר ואין לו מקום אחר לדור. בד"א בתוך הזמן, כמו שאמרנו. אבל אם נפל ביתו של משכיר לאחר זמן ואין לו מקום אחר לדור בו ובא להוציאו בלא הודעה כלל על הדרכים שכתבנו, אין ההודעה מעכבה, ויכול להוציאו בלא הודעה כלל, שיכול לומר אין כחך יפה ממני, שגם אני לא הייתי מוצא בית לשכור, ואינו מן הראוי שאהיה אני בחוץ ואתה בביתי.
מכרו לאחר או הורישו או נתנו במתנת שכיב מרע, הרי השוכר אומר להם [אין] כחכם יפה משל בעל הבית, וכשם שהוא לא יכול להוציאני מאחר שלא הודיעני, כך אתם אינכם יכולים להוציאני עד תשלום זמן ההודעה. כללו לבנו לצורך חתונתו, רואין אם היה אפשר להודיעו ולא הודיעו, אין הבן יכול להוציאו. ואם לא היה אפשר לו להודיעו, כגון שנעשה החתונה פתאום, הרי זה מוציאו בלא הודעה כלל.
אע"פ שאמרנו שבתוך זמן השכירות אין המשכיר יכול להוציא את השוכר ואפילו נפל ביתו, אם היה צריך למוכרו לפדיון שבויים, כגון שהיו בניו או בנותיו בשביה, הרי זה יכול למוכרו ולהוציאו. אבל לדבר אחר אינו יכול למוכרו ולהוציאו כלל. ונראה לומר שהוא הדין למשכונות שיכול להוציאו ולמוכרו לפדיון שבויים, אבל לדבר אחר אין יכול למוכרו ולהוציאו ואפילו הוא מת ברעב, אלא אם מכרו משלים זה זמנו ואחר כך יוצא. וכבר הארכנו בפרק איזהו נשך [ע"ג ע"ב] בענין הממשכן ביתו ומכרה בתוך הזמן.
שכירות או שאלה בטעות וברמאות אינה כלום, ויכול להוציאו בכל עת שירצה בלא הודעה. כגון מעשה באדם אחד שלקח יין ולא היה לו מקום להכניסו, ואמר לאשה אחת השכירי לי ביתך שאכניסו, ולא רצתה להשכיר לו. מה עשה, קדשה והשאילה לו מקום והכניס שם את היין, הלך לביתו ושלח לה גיטה. מה עשתה, שכרה פועלים מדמי היין והוציאוהו לחוץ. ובא מעשה לפני חכמים ואמרו כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישוב בראשו. ואין צריך לומר בחצר שאינה עומדת לשכר אלא אפילו בחצר העומדת לשכר יכולה היא לעשות כן, שיכולה לומר לו איני רוצה להשכיר לך שאתה לי כדוב אורב.
המשכיר בית לחבירו, המשכיר חייב בדלת ובנגר ובמנעול לפתוח לו חלונות, לחזק לו תקרה ולסמוך לו קורה. השוכר חייב לעשות לו סולם ולעשות לו מעקה ולעשות לו מרזב ולהטיח את גגו. ולעשות לו מקום מזוזה, שכל דבר שאינו צריך אומן השוכר עושהו מקום מזוזה אינו צריך אומן, שאפשר לתלותה בשפופרת של קנה ולקובעו. וכן על השוכר לעשות המזוזה עצמה, שמזוזה חובת הדר היא. וכשיוצא אסור לו ליטלה. ומעשה באחד שנטלה בצאתו, קבר את אשתו ואת בניו. היה צריך לקובעה במקום אחר הרשות בידו לנטלה, שהרי מתירין מבגד לבגד ומדליקין מנר לנר כמו שכתבנו במסכת שבת פרק במה מדליקין [כ"ב ע"א]. השוכר מן הגוי נוטלה בצאתו ויצא, שאסור להניחה ברשותו.
<h2>דף קב.</h2>
המשכיר את הבית ולא השכיר את החצר, הזבל הנעשה בחצר הרי הוא של משכיר, שחצירו של אדם המשתמרת קונה לו שלא מדעתו כמו שכתבנו בפרק ראשון [י' ע"א]. בד"א בבהמות של בני אדם אחרים שנכנסו לשם, אבל הזבל של בהמותיו של שוכר הרי הוא שלו אע"פ שנעשה בחצר. שלא אמרו בבהמות של אחרים שהוא של בעל הבית אלא משום שסתם גללים מפקירין אותן הבעלים, וזה שלא הפקירן הרי הן שלו. בד"א שחצירו של אדם המשתמרת קונה לו שלא מדעתו, כשהיא משתמרת לדעתו, כלומר שמפתחו בידו או שהוא דר בתוכה. אבל כל שמשתמרת לדעת אחרים אינה קונה לו. הילכך נמצאת אומר שלא קנה המשכיר הזבל בחצר מדין חצירו אלא כשיש לו בית אחר באותה חצר שהוא דר בתוכה. אבל כל שאין שם לא קנתה לו חצירו, מאחר שאינה משתמרת אלא לדעת השוכר. כך כתבו המפרשים ועיקר. וכבר כתבתי זה בפרק הראשון [י"ב ע"א] שהסוגיא של שם הוא שמוכיח' כן. ואחד מגדולי המורים ראיתי שלא בירר דברים אלו כל הצורך במקום זה, שנראה מדבריו שאע"פ שאינו דר שם קנה.
הרי שכתבנו בפרק ראשון [י' ע"א] שאין חצר שאינה משתמרת קונה לו לאדם אלא אם כן עומד בצדה ואומר זכתה לי חצירי, פעמים יש שאע"פ שאינו עומד בצדה קונה. כיצד, שיצא לו שם מציאה בעיר, שבני אדם אומרים לשדהו של פלוני נכנס צבי שבור או גוזלות שלא פרחו או הנהר הציף דגים לתוכו וכל שכן שאר המטלטלין, וכשידע כן אמר כל מציאות שיבואו לתוך שדי היום תזכה לי שדי, הרי זה קנה, ואע"פ שאינו עומד בצדו, וכן כל כיוצא בזה, לפי שאחר שיצא לו שם מציאה בעיר בני אדם בדלין מכל מה שנכנס שם והרי היא כחצר המשתמרת.
אע"פ שאויר חצר שאין סופו לנוח עלה בגמרא בספק אם קנה אם לא קנה, כמו שכתבנו בפרק ראשון [י"ב ע"א], בד"א בשאין שום דבר מפסיק בין אויר החצר ובין החפץ, אבל כל שיש שם דבר מפסיק בין אויר [החצר לחפץ] אין ספק בדבר שלא קנה בעל החצר כלל. ולפיכך אמרו שהקולט בכלי את הזבל מן האויר הרי הוא שלו מאחר שהכלי מפסיק את האויר.
המשכיר חצירו סתם לא השכיר רפת שבה. הילכך הזבל שברפת הרי הוא של משכיר.
המשכיר בית לחבירו לשנה ונתעברה השנה נתעברה לשוכר. וכתבו המפרשים שאין הדברים אמורים אלא בשהיה עומד בראש השנה ואמר לו לשנה זו או שאמר השנה. אבל אמר לשנה אחת או לשנה סתם נתעברה למשכיר. ואחד מגדולי המורים לא חלק בדבר זה כלל. והלשון הראשון עיקר.
<h2>דף קב:</h2>
המשכיר ביתו לחדשים ונתעברה השנה נתעברה למשכיר. אמר לו שתי הלשונות, כגון שאמר לו בשנים עשר זהובים לשנה מדינר זהב לחדש, או שאמר בהפך, הרי זה ספק אם הולכין אחר לשון אחרון. ולפיכך אמרו נתעברה למשכיר שקרקע בחזקת בעליה עומדת. ולפיכך אפילו דר בה השוכר כבר את החדש העיבור מוציאין ממנו בספק שאי אפשר לו להתברר לעולם כגון זה. אבל דבר שאפשר להתברר, אם דר שם כבר אין מוציאין ממנו, כמו שיתבאר בפרק שלפנינו [ק"י ע"א]. ספק שבמטלטלין [ב]ענין כזה, כגון המוכר חפץ לחבירו ואמר לו בשלשים דינר בארבעים או בהפך, כבר נתבאר בארוכה בבבא בתרא פרק בית כור [ק"ה ע"א].
השכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. הילכך המשכיר בית לחבירו לזמן ידוע, בין שהשכירו בשטר או בלא שטר ובלא עדים, ואמר השוכר פרעתי השכירות והמשכיר אומר לא פרעת, כל שהוא בתוך הזמן אינו נאמן לומר פרעתי כלל, שחזקה אין אדם פורע בתוך זמנו. אבל לאחר הזמן השוכר נאמן. ולא עוד אלא אפילו ביום שהזמן נשלם בו השוכר נאמן, לפי שאדם עשוי לפרוע ביום אחרון של זמן.
<h2>דף קג.</h2>
המשכיר בית לחבירו לעשר שנים או לעשרים שנה וכתב לו שטר השכרתי לך בית זה לכך שנים ואין כתוב בו זמן, המשכיר אומר כבר דרת בו כל השנים האלה או רובן, והשוכר אומר לא דרתי בו עדיין אלא שנה אחת או שתים, המשכיר נאמן, שאין שטר זה נכתב לפרעון כשטר חוב שיוכל לטעון למה הנחת שטרך בידי, שהמשכיר יכול לטעון לא כתבתי לך שטר אלא כדי שלא תחזיק בביתי. ולפי טעם זה נראה לומר שאפילו אם לא השכיר לו אלא לשתי שנים, שהשוכר נאמן, שהרי אין לומר בו טעם זה. וכן נראה לומר שאפילו ביד המשכיר יש שטר אחר כמותו, שאם לא כן מה הועיל לו השטר שביד השוכר. ויש מי שכתב דבר זה בענין אחר, שהשוכר הוא שכתב לו שטר למשכיר שהוא שוכר ממנו הבית לעשר שנים, ועליו לתת לו השכירות בכל שנה ושנה, שאם אמר לו פרעתי כבר השכירות של כל שנים שעברו, כגון שכתוב זמן בשטר, נאמן. שאין שטר זה דומה לשטר מלוה שלא נכתב אלא לגוביאנא, שיכול השוכר לטעון לא כתבתי לך שטר זה אלא כדי שלא אחזיק עליך, ועל כן לא חששתי לשאול ממך שובר. ולפיכך נאמן לומר פרעתי. בד"א בשלא עברו כל העשר שנים, אבל אם עברו כבר כל העשר אינו נאמן על השנה העשירית, שיכול המשכיר לומר לא היה לך להניח שטרך בידי.
האומר לחבירו השאילני כלי זה בטובו, הרי זה משתמש בו לעולם עד שישבר ויחזירו לו את שברו, שמשמעות בטובו הוא כל שיהיה טוב למלאכה, כלומר בכל טוב שבו. ולא עוד אלא אפילו החזירו למשאיל בעוד שהוא ראוי למלאכה חוזר ונוטלו ממנו. והוא שהשאיל לו בקנין. אבל אם לא השאילו בקנין הרי המשאיל מוציא ממנו כאילו לא אמר לו בטובו. ונסתפק להם למפרשים אם יכול המשאיל לחזור ולתובעו ממנו אפילו המשאיל בקנין בעוד שאינו צריך לו על מנת שיחזיר כולו אם לאו. ויש מגדולי המורים שכתב בענין אחר, כגון שאמר לו השאילני כלי זה בטובו, בטובתך שהיא גדולה עלי. דלשון זה גם כן משמעותו שהוא משאיל לו בנדיבותו כל זמן שהוא ראוי למלאכה.
האומר לחבירו השאילני מר שלך לחפור בו זה הפרדס, אינו רשאי לחפור בו אלא אותו פרדס בלבד. אמר לו פרדס סתם, רשאי לחפור בו איזה פרדס מפרדסים שלו שירצה. אמר לו לחפור בו פרדסיי, הרי זה יחפור בו שני פרדסים בלבד. אמר לו פרדסתי, כלומר בכינוי, הרי זה חופר בו כל הפרדסים שלו ומחזיר לו שבריו אם ישבר. וכבר הארכתי באומר לחבירו שדותי מכורים לך או שדות שלי מכורים לך וכן באומר נכסי או נכסים שלי בבבא בתרא פרק המוכר את הבית [ס"א ע"ב] וכן בפרק מי שמת [ב"ב קמ"ח ע"ב].
האומר לחבירו השאילני יאור זה, כלומר מקום שהמים מתכנסין בו להשקות את השדה, הרי זה משתמש בו כל זמן שהוא קיים, ואם נפל או נהרס אינו חוזר ובונהו. אמר לו השאילני בית יאורים, הרי זה חופר כמה יאורים שיצטרך בשדהו עד שימצא מקום ראוי ליאור להשקות שדותיו. בד"א בשקנו ממנו, אבל לא קנו ממנו אין השדה משועבדת לו לחפור יאור בכל מקום שירצה.
האומר לחבירו בית זה אני משכיר לך לשנה, ונפל בתוך השנה, אין על המשכיר לחזור ולבנותו, שהרי לא אמר לו אלא בית זה והרי נפל. ולפנינו בפרק הבית והעליה [קט"ז ע"ב] נאריך יותר באומר לחבירו עליה זו שעל גבי בית זה אני משכיר לך. אמר לו בית סתם ונפל חייב לחזור ולבנותו ולהעמיד לו בית עד תשלום השנה, וכשחוזר ובונהו אינו צריך לעשותו כמדה הראשונה, אלא רשאי לעשותו קטן או גדול ולרבות בחלונות או למעט, ובלבד שיהא ראוי לדירה. אמר לו בית כזה אני משכיר לך חייב לחזור ולבנותו, וכשיחזור ובונהו חייב לעשותו כמדה הראשונה ואינו רשאי לשנותו ואפילו לגדול מן הראשון, ולא לעשותו שנים אם היה אחד, ולא לעשותו אחד אם היה שנים, ולא לרבות בחלונות ולא למעט אלא מדעת שניהם. ולא עוד אלא אפילו היה קרוב לנהר או למרחץ או כיוצא בדברים אלו אין המשכיר יכול לומר לו מה שאמרתי לך לא אמרתי לך אלא שיהא על שפת הנהר או קרוב למרחץ כזה, שאין משמעות אלא למדת ארכו ורחבו או לחלונותיו, אבל על קורבת הנהר או המרחץ אין לחוש.
המקבל שדה מחבירו לקבלנות או לחכרנות, כלומר שנותן לו חכירות ידועה משדהו בין יעשה בה תבואה בין לא יעשה, וזהו הנקרא חכירות. או באריסות, כלומר למחצה לשליש ולרביע ממה שהשדה מוציאה. וזהו הנקרא קבלנות. מקום שנהגו לקצור את התבואה ולא לעקור יקצור, לעקור ולא לקצור יעקור. ושניהם יכולים לעכב זה על זה, כלומר בין האריס בין בעל השדה לעשות כפי המנהג, לפי שלכל אחד ואחד יש תועלת בכל אחד מהם. מקום שנהגו לחרוש אחר הקצירה יחרוש, שלא לחרוש לא יחרוש, הכל כמנהג המדינה. ולא עוד אלא אפילו נכש את התבואה במקום שלא היה מנהג לנכש אינו יכול לטעון על דעת כן נכשתי שלא אהיה צריך לחרוש אחריה, [אלא] הרי זה חייב לחרוש, שאם כן היה לו לפרש בשעת הנכוש.
<h2>דף קג:</h2>
מקום שנהגו להחכיר את האילנות בכלל השדה הרי הן בכלל אע"פ שלא פירשו. ולא עוד אלא אפילו הוזיל בעל השדה אצל המקבל בחכירות או בחלק האריסות יותר משאר בני העיר אינו יכול לטעון על דעת כן נתתי לו בזול כדי שלא יטול חלק באילנות, שאם כן היה לו לפרש. מקום שנהגו שלא להשכיר אין משכירין. ואפילו הרבה החוכר או האריס בחכירות או בחלק האריסות יותר משאר אריסין או משאר חוכרין, אינו יכול לטעון על דעת שאטול באילנות הוא שהרביתי, שאם כן היה לו לפרש. כשם שחולקין בתבואה כך חולקין בתבן ובקש. כשם שחולקין ביין כך חולקין בזמורות [ובקנים] שנותנין תחת הגפנים על שניהן יש לספק אותן כפי הצורך.
יש מקומות שנהגו לעשות חריצין סביבות השדה, ואותו עפר היוצא מן החריצין מעלין אותו על שפת השדה כדי שיהיה לגדר, ועושין כן פעם ושתים ושלש, הילכך הכל על בעל השדה לעשותו. וכן יש מקומות שנועצין קנין ועצים סביבות השדה לגדר, ואחר כך נותנין ביניהן קוצין וברקנים. הילכך על בעל השדה לתת הקנים או העצים, ועל האריס לתת הקוצים. זה הכלל, כל שהוא עיקר הגדר על בעל השדה לעשות, כל שהיא שמירה יתירה על האריס לעשות. על בעל הבית לספק מר ורחת וכן דלי, או נוד לשאוב בו אם דרך השדה להשקותו מן הנהר או מן השוקת. ועל האריס לחפור את השוקת שהשדה נשקה מהן.
המקבל או החוכר שדה מחבירו, והיא בית השלחין, כלומר שמשקין אותה מן הנהר, או בית האילן, כלומר שהיו אילנות בתוך השדה, ויבש המעין או נקצץ האילן או שיבש, חייב ליטפל בו ואינו מנכה לו כלל מחלק האריסות וגם לא מהחכירות. בד"א בשיבש המעין בלבד או אמת המים שהשדה נשקה מהם, ולא יבש הנהר הגדול שכל בני העיר משקין ממנו, שיכול לומר לו מזלך הוא שגרם ולך ודלה מן הנהר הגדול והשקה את השדה. אבל אם יבש הנהר הגדול, מכת מדינה היא ומנכין לו מחלק האריס או החוכר. כך כתב אחד מגדולי המורים. אבל יש מגדולי המפרשים וגם מן האחרונים שכתבו שבאריסות אין האריס מנכה כלל אפילו במכת מדינה, אלא מה שתעשה השדה יחלוקו כפי מה שהתנו בין רב למעט, שמזל שניהם הוא שגרם. בד"א שאין מנכין לו בשיבש המעין או אמת המים או נקצץ האילן, בשאמר מחכיר לחוכר או למקבל חכור או קבל ממני בית השלחין זה, שיכול לומר לו אע"פ שאמרתי בית השלחין או בית האילן לא אמרתי להעמידן כן אלא שהיו נקראין כן. אבל אם החוכר אומר למחכיר החכיר לי באריסות בית השלחין זה, ויבש המעין או נקצץ האילן, הרי זה מנכה לו, שיכול לומר לזו, לא אמרתי לך כך אלא כל זמן שהן בית השלחין או בית האילן. כך כתב אחד מגדולי האחרונים. וכן דעת רבותי. וכן נראה עיקר. אבל מדברי אחד מגדולי המורים נראה, שאין שום חילוק בין אמר מחכיר לחוכר בין אמר חוכר למחכיר. בד"א שיכול המחכיר לומר לא אמרתי לך אלא שהיו נקראין כך, בשלא היה (מ)עומד בתוך השדה, אבל אם היה עומד בתוכו ואמר חכור ממני או קבל ממני בית השלחין זו או בית האילן זה, ויבש המעין או נקצץ האילן הרי זה מנכה לו, שמאחר שהיה עומד בתוכו ואמר לו זה הרי הוא כאומר לו כל זמן שהוא כמות שהוא עכשיו.
<h2>דף קד.</h2>
הרי שאמרנו שיכול בעל השדה לומר לא אמרתי לך אלא שהיו נקראין כך. הילכך האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך אע"פ שאין בו [אלא] לתך הגיעו אם היו העולם קוראין לאותה שדה בית כור, שיכול לומר לו לא אמרתי לך אלא שהיה נקרא (כרם) [בית כור], והוא שקוראין אותו כן. וכן האומר פרדס אני מוכר לך אע"פ שאין שם רמונים הגיעו, שיכול לומר לו לא אמרתי לך אלא שהיה נקרא פרדס, והוא שהיו קוראין אותו כן.
המקבל או החוכר שדה מחבירו, ומשזכה בה הובירה ולא זרע בה כלום או שהוביר מקצתה, שמין אותה כמה היתה ראויה לעשות ונותן חלקו לבעל הבית לפי מה שהתנו ביניהן, שכך היה (ל)כתוב בשטר אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבה. וכן אם היה חוכר, נותן לו חכירתו משלם. כך כתבו גדולי המפרשים וכן דעת רבותי. ויש מן האחרונים שכתב שאין הדברים אמורים אלא במקבל בלבד, אבל חוכר מנכה לו מן החכירות שבח הארץ שהיתה בטלה ולא עשו בה פירות. וכן נראה דעת אחד מגדולי המורים.
כבר כתבנו בפרק איזהו נשך [ס"ה ע"ב] שכל תנאי שהוא בלשון אם, אסמכתא היא ואינו כלום. והילכך למה מועיל בכאן, שהרי התנה באם, שאמר אם אוביר ולא אעביד, יש מן הגאונים שכתב שזה תנאי בית דין הוא והפקר בית דין הפקר, ולפיכך הוא מועיל, אבל במקום אחר אינו מועיל. ונראה לומר, דלפי דרך זה אע"פ שלא נכתב הרי הוא כמו שנכתב, כשאר תנאי ב"ד, וזה פשוט. ויש מגדולי המורים שכתב שטעם הדבר לפי שלא קבל על עצמו דבר קצוב כדי שנאמר שהיא אסמכתא, אלא שהתנה שישלם במיטבה, ולפיכך גמר ושיעבד עצמו. אבל אם אמר, אם אוביר ולא אעביד אתן לך מאה זוז, זו היא הנקראת אסמכתא ואין תנאו כלום. ונראה לומר דלפי דרך זה אין עליו לשלם אלא בשכתב כן בשטר בפירוש, אבל אם לא כתב לא ישלם כלל, שהרי זה כמבטל כיסו של חבירו שפטור כמו שכתבתי בפרק איזהו נשך [ע"ג ע"א]. ודרכים רבים נאמרו בענין זה. וכבר יעדתי לכתוב כל דיני אסמכתא במקום אחר. התנה ואמר אם אוביר ולא אעביד אתן לך אלף זוז, אסמכתא היא ואין תנאי זה כלום. וכתבו גדולי המורים שאע"פ שאין עיקרו של תנאי זה מועיל כלום למה שהתנה, מ"מ מועיל הוא לשלם חלקו כאילו התנה אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבה.
<h2>דף קד:</h2>
כבר כתבנו בכתובות פרק הנושא [ק"ב ע"א] שמה שאדם פוסק לתת לבתו או לבנו הן הן הדברים הנקנין באמירה. הילכך מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה מלוה, לכפול גובה מחצה. כיצד, מקומות מקומות יש, יש מקומות שנהגו שמה שפוסק האב עליו להכניס בנדונית בתו נותן הכל משלם ואינו פוחת מכל מה שכתב כלום, ויש מקום שנהגו שאם פוסק אלף זוז אינו נותן אלא חמש מאות, וכן לעולם אין דרכם לתת אלא המחצית ממה שהוא פוסק וכותב. וזהו מה שאמרו מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה, כלומר שגובה החתן הכל מאבי הכלה גובה הכל כמלוה ממש בלי פחת, מקום שנהגו לכפול אינו גובה אלא המחצית. וכן במקומות שנהגו שלא לגבות אלא השליש אינו גובה אלא השליש בלבד, הכל כמנהג המקום. בד"א בשלא קנו ממנו, אבל אם קנו ממנו גובה הכל בכל מקום. ונראה לומר שאם היה מנהג המקום שאע"פ שקנו ממנו אינן גובין אלא המחצית או השליש הכל כפי המנהג.
מי שצוה בשעת מותו ואמר תנו אלף זוז לבתי לכתובתה או בכתובתה, והיה מנהג אותו מקום שאין גובין אלא המחצית ממה שפוסקין, אין נותנין לו אלא חמש מאות, שלא היה דעתו לומר אלא שיתנו חמש מאות כדי שיכתבו אלף בכתובתה. אמר תנו לבתי אלף זוז סתם, [כלומר] שלא אמר לכתובתה או בכתובתה, נותנין לה כל אלף זוז.
השומשמין מכחישין את הקרקע יותר מן החטים ודמיהן יקרים יותר מן החטים. הילכך המקבל שדה מחבירו לזורעה שומשמין וזרעה חטים והצליחו עד שהיו דמיהן כדמי השומשמין או יותר, הרי זה נותן לו חלקו משלם כפי מה שהתנה עמו, אם למחצה או לשליש, אינו מנכה לו כלל משום מה שהשביח הקרקע, שלא השביחו החטים כל כך בשבח הארץ. וכבר כתבתי למעלה שיש מי שכתב שאין לומר כן אלא במקבל בלבד, אבל חוכר מנכה לו כל שבח הארץ אם הניחה בורה, וכן אם הוא חוכר מנכה לו שבח הארץ בין חטים לשומשמין. לא הגיעו חטים לדמי השומשמין, ראיתי אחד מגדולי המורים שכתב שמשלם לו האריס הפחת שביניהן. ונראה שאין דעתו לומר כן אלא בשכתב לו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטב על הדרך שכתבנו למעלה.
כבר כתבנו למעלה בפרק איזהו נשך [ס"ח ע"א] שהמקבל עסק מחבירו סתם שלא התנו שום דבר, חציו מלוה וחציו פקדון, כלומר חציו של ממון הוא באחריותו של מקבל לגמרי כמלוה ממש, וחציו האחר אצלו כפקדון, והרי הוא עליו כשומר חנם שאם נגנב או נאבד פטור. הילכך כדי שלא יהא בו צד רבית אם באו לחלוק הריוח מחצה על מחצה יש לבעל המעות לתת מחלקו למתעסק שכרו שבכל יום ויום כפועל בטל, כמו שכתבנו בפרק איזהו נשך [שם]. ואם לא רצה ליתן לו שכרו שבכל יום לא יטול בריוח אלא השליש ויהיו [שני] השלישים למתעסק. הילכך נמצאת אומר שכל סתם עסק אם הפסידו יש למתעסק להפסיד המחצית שהוא עליו כמלוה. ואם הרויחו יטול המתעסק שני שלישי הריוח ובעל המעות שליש. ויש מגדולי המפרשים שכתב שכל סתם עסק יד בעל המעות על העליונה, ואם הרויחו עד שלא הפסידו יכול לומר מחצית הריוח אני נוטל, שאם היינו מפסידין הייתי נוטל בהפסד שני חלקים. ואם הפסידו עד שלא הרויחו יכול לומר לא אפסיד אלא המחצית, שאם היינו מרויחים לא הייתי נוטל אלא שליש הריוח. ומה שאמרו בגמרא שהעסק חציו מלוה וחציו פקדון, לא על סתם עסק אמרו אלא בשהתנה עמו לתת לו שכרו שבכל יום כפועל בטל על הדרך שכתבנו בפרק איזהו נשך [ס"ח ע"ב]. זה שאמרנו שסתם עסק חציו מלוה ואם הפסידו משלם המתעסק מחצה, נראה לומר ג"כ ופשוט שאין הפרש בין הפסידו מקצת העסק או שהפסידו כולו. ולאחד מגדולי המורים ראיתי שהאריך בדברים אלו הרבה ולא עמדתי על עיקר דבריו.
אע"פ שאמרנו שהעסק חציו מלוה וחציו פקדון, אם בא המתעסק להוציא חציו שהוא עליו מלוה בצרכיו ולומר לבעל המעות אני אתעסק במחצית האחר של פקדון ואתן לך הריוח כפי מה שמגיע לך מן הכל, בעל הממון מעכב עליו, שאע"פ שהוא עליו כמלוה, עסק שמו, ולא נתנו לו אלא להתעסק בו. וכתב אחד מגדולי המורים שמכאן אתה למד שאין בעל העסק יכול לילך לפני ב"ד אפילו במקום שאין בעל המעות מצוי להתנות ולומר "ראו עסק זה של פלוני שהוא עלי כפקדון איני רוצה להתעסק בו אלא הריני מתעסק במחצית שהוא עלי מלוה והריוח לעצמי", לפי שעסק שמו וחייב להתעסק בו.
הרי שמת המתעסק והניח העסק אצל בניו בסחורה או במעות, והדבר ידוע שסחורה זו או מעות אלו הן של אותו עסק, אין היתומים יכולין לטעון מאחר שמחציתו היה מלוה על אבינו הרי נעשה מחצה זו כמטלטלין שלנו, ומטלטלין של יתומים אינן משועבדין לבעל חוב. אלא הרי בעל העסק בא ונוטל את הכל. נמצאת למד שאם היה על המתעסק הזה כתובת אשה ובעל חוב קודמין, אינן נפרעין מעסק זה כלל שהרי לא חל עליו רשות היתומים כלל, אלא הרי בעל העסק בא ונוטל את שלו. וכבר ביארנו בבבא בתרא פרק המוכר את הבית [ע' ע"ב] שטר עסק היוצא על היתומים ואין העסק מסוים וידוע, כיצד גובה מהם. כתב אחד מגדולי המורים נתן המתעסק מתנה לאחרים מן המטלטלין של עסק או מן המעות של העסק, והביא בעל הממון ראיה ברורה שאלו המטלטלין או אלו המעות של עסק הן, מוציאין אותם מידו, ואפילו שינה אותו המקבל מתנה ומכרן או נתנן לאחרים או הפסידן חייב לשלם. כל שאמרנו מתעסק, אין שום הפרש בין שהוא שותף באותו העסק או בין שכל העסק לבעל [העסק] אלא שיש לו חלק באותו עסק, אין בעל חצי העסק צריך ליתן לו כל כך בשכר טרחו ועמלו, אלא שחולקין ריוח חצי העסק מחצה על מחצה, ונותן לו דבר מועט בשכר טורחו כמו שכתבנו בפרק איזהו נשך [ס"ח ע"א]. ושם הארכנו בדבר זה.
המקבל מחבירו עסק אחד וכתב לו עליו שני שטרות, מחשבין לכל שטר ושטר הריוח וההפסד שלו לבד, ואין מחשבין משטר לשטר. כיצד, הרי שקבל ממנו מאה דינרין וכתב לו שני שטרות של חמשים, והפסידו מן השטר האחד חמשה דינרין, הרי בעל המעות מפסיד המחצית והמתעסק המחצית. ואם הרויחו בשטר האחר חמשה עשר דינרין בעל המעות נוטל השליש והמתעסק שני שלישים. הילכך נמצאת אומר שבעל הממון הפסיד במה שכתב על עסק אחד שני שטרות, שאם היה הכל בשטר אחד נמצא שהיה ריוח עשרה דינרין והיה מגיע לחלקו שלשה דינרין ושליש, ועכשיו שהוא בשני שטרות לא הגיע לו מן הריוח אלא שני דינרין וחצי. וכן אתה אומר שאם קבל ממנו שני עסקים וכתב לו על שניהם שטר אחד, שהפסיד המתעסק על הדרך שכתבנו, שמאחר שהוא בשטר אחד יש להם לחשב הכל ביחד.
<h2>דף קה.</h2>
מי שקבל עסק מחבירו והפסיד, ועד שלא הודיע את בעל הממון ההפסד טרח והרויח עד שהשלים את הפחת, הרי בעל העסק בא ונוטל את שלו, ואין המתעסק יכול לומר נחלוק בהפסד ובריוח, לפי שבעל הממון אומר זה שטרחת ולא הודעתני ההפסד עד שהשלמת אותו, לתועלתך הוא שעשית, כדי שלא יצא עליך שם שאתה מפסיד את העסק הנתון לך.
שנים שעשו עסק כאחד והרויחו ואמר האחד לחבירו בא ונחלוק את הריוח, חבירו מעכב עליו, שיכול לומר המתן עד שנרויח יותר. ואם אמר לו נחלוק את הכל, חבירו מעכב עליו ואומר לו כל העסק משועבד זה לזה, ושמא נפסיד ואיני רוצה להפסיד לבדי. חזר ואמר לו תן לי חלקי [ועסוק אתה לבדך בחלקך] חבירו מעכב עליו ואומר לו טובים השנים מן האחד אשר יש להן שכר טוב בעמלם. כך נתפרשו בגמרא דברים אלו. וכתב אחד מגדולי המורים שאין הדברים [אמורים] אלא בעסק, שהדבר ידוע שאם ימתינו עליו ירויחו בה יותר. ומדבריו אתה למד, שאפילו בשלא קבעו להן זמן ידוע להתעסק הדברים אמורים. אבל יש מגדולי המורים שנראה מדבריו שאין הדברים אמורים אלא בשקבעו להן זמן או בסחורות שיש להן זמן קבוע לימכר כמו שכתבנו בגיטין פרק כל הגט [ל"א ע"ב]. ולפי מה שכתבנו שבשקבעו להן זמן הדברים אמורים, אפילו בשהעסק במעות ואינו בסחורה יכולין לעכב זה על זה שלא לחלוק תוך הזמן, מאחר שמשכו או הגביהו את העסק על דעת להתעסק בו עד זמן ידוע.
החוכר שדה מחבירו ולא רצה לנכש ואמר לו לבעל הקרקע, אין לך בזה הפסד של כלום שאני אתן לך חכירך ואחרוש אותה כשאניחה, אין שומעין לו לפי שיכול לומר לו למחר אתה יוצא והיא מעלה לפני עשבים, ואין החרישה מועילה לה כלום לאחר שיפלו בתוכה זרעוני העשבים שאתה מניח שם עכשיו. ונראה שאין ספק לומר, שאף במקבל הדברים אמורים, אלא שלא הוצרכו בגמרא לפרש, לפי שהדברים פשוטין. וכן דעת רבותי, ועיקר.
המקבל שדה מחבירו וזרעה ולא עשת תבואה כראוי, אם יש בה מאתים תבואה חוץ מן ההוצאה חייב ליטפל בה, שכך כותב לו, אני אעמוד ואחרוש ואיפה ואזרע ואקצור ואעשה עומרים ואדוש ואזרה ואעמיד כרי לפניך, ותבוא אתה ותטול חלקך ואני בעמלי ובהוצאתי חלקי. ונראה שיש בכאן מקום שאלה, לא יהא אלא פועל, הרי יכול לחזור בו ואפילו בחצי היום כמו שכתבנו למעלה בפרק האומנין [ע"ו ע"ב]. ואפשר לומר לפי שהוא כדבר האבד, שיד פועל על התחתונה כמו שכתבנו. ולפנינו [ק"ט ע"א] נאריך יותר בזה בענין חכירות.
<h2>דף קה:</h2>
מי שהיה לו משוי על כתפו והגיע זמן תפלה, אם הוא פחות ממשקל ארבעה קבין, מפשילו לאחריו ומתפלל, ואם יש בו ארבעה קבין אסור להתפלל עד שיניחנו על גבי קרקע. אסור להניח שום משוי על הראש שיש בו תפילין ואפילו מטפחת שלהן אסור להניחה כמשוי על הראש שיש בו תפלין.
החוכר שדה מחבירו ואכלה חגב או נשדפה, אם מכת מדיה היא מנכה מן חכירו כפי הלקות שבה. ואם אינה מכת מדינה אינו מנכה לו, שיכול לומר שמזלו הוא שגרם. וכבר כתבתי למעלה [ק"ג ע"ב] שאחד מגדולי המורים כתב שישנו לדין זה אפילו במקבל. איזו היא מכת מדינה, כגון שלקו רוב שדות שבאותה העיר, ואפילו נשתדפו כל שדותיו של מחכיר בכל מקום שהן אפילו חוץ לבקעה שלקתה, אין החוכר יכול לומר לו מזלך הוא שגרם, לפי שזה אומר לו אם מזלי גרם היה משתייר לי שום דבר, שנאמר כי נשארנו מעט מהרבה. ולפי טעם זה נראה לומר שאם נשתייר לו שום דבר בשום שדה, הרי זה מנכה לו, לפי שיכול לומר שמזלו הוא שגרם, מאחר שלקו כל שדותיו שבבקעה אחרת אלא שנשאר לו מעט. נשתדפו כל שדותיו של חוכר בכל מקום שהן חוץ לבקעה שלקתה, אפילו (ש)נשתדפו רוב שדות העיר אינו מנכה לו, שיכול לומר לו מזלך הוא שגרם, ואינו יכול לטעון אם משום מזלי היה משתייר לי שום דבר, שמאחר שיש לו שדות בבקעה אחרת ולא נשתייר לו כלום לא היה ראוי לשיור, ולפיכך יש לומר שאף שדה זו מחמת מזלו לקתה. מה שאין כן במחכיר, שמאחר שיש לו שדה בתוך בקעה שלקתה יש לומר שממכת מדינה לקתה.
<h2>דף קו.</h2>
התנה עמו לזרעה חטים וזרעה שעורים אינו מנכה לו, שיכול לומר לו אם לא שינית לא היתה לוקה. וכן אם לא זרעה כלל אינו מנכה לו אע"פ שלקו רוב שדות העיר, שיכול לומר לו אילו זרעתה היתה מצלחת. זרעה ולא צמחה חוזר וזורעה כמה פעמים עד שיעבור זמן הזריעה באותה העיר. בד"א בשדה בדוקה, אבל בשדה שאינה בדוקה אינו חוזר וזורעה אלא שלש פעמים בלבד. ואחד מגדולי המורים לא חלק בין שדה בדוקה לשאינה בדוקה. עוד כתב אחד מגדולי המפרשים שאפילו בשאכלה חגב חוזר וזורעה ג' פעמים.
<h2>דף קו:</h2>
מי שקבל שדה מחבירו ונסכר הנהר, אם לא היה דרכו ליסכר הרי זו מכת מדינה ומנכה לו. אבל אם היה דרכו ליסכר אינו מנכה לו, שהיה לו להתנות ולא התנה. אין שום הפרש בכל עניני חכירות הנזכרים בפרק זה בין חוכר בפירות לחוכר במעות, אלא דינם שוה לגמרי.
החוכר שדה מחבירו בעשרה כורין לשנה ולקתה, נותן לו מתוכה. היו חטים יפות לא יאמר לו הריני לוקח לך חטים מן השוק, אלא בין כך ובין כך נותן לו מתוכה. החוכר שדה מחבירו לעשות בה אספסתא כל ימות השנה, שהאספסתא נקצרה לשלשים יום, וזרעה אספסתא וקצרה ואחר כך חרשה וזרעה שעורים ולקו, אינו רשאי לומר לו קח מתוכה, שהוא לא חכרה אלא לאספסתא, והרי עשה הקרקע שליחותו, אלא הרי זה חייב ליתן מין יפה ממה שהתנה עמו, אם אספסתא ואם שעורים. החוכר שדה מחבירו בעשר חביות של יין, והכניס את היין ואחר כך החמיץ ברשותו, אינו רשאי לומר קח מזה היין, לפי שהוא אומר לו, הרי עשה הקרקע שליחותו כראוי אלא שברשותך החמיץ. אבל אם נתקלקלו הענבים בעצמן לאחר שנתבצרו ונעשו קהות, הרי זה נותן לו מתוכה אם התנה עמו לתת לו ענבים. וכן שדה שלקתה בעמריה הרי זה נותן לו מתוכה.
החוכר שדה מחבירו לזורעה חטים רשאי לזורעה שעורים, אבל חכרה לזורעה שעורים לא יזרענה חטים, לפי שמכחישין את הקרקע יותר מן השעורים. חכרה לזורעה קטנית רשאי לזורעה תבואה, תבואה לא יזרענה קטנית. ובבבל ובכיוצא בה שהיא שמנה ביותר אע"פ שחכרה לתבואה יזרענה קטנית. וכתבו המפרשים שאין הדברים אמורים אלא בחוכר, אבל במקבל רשאי לזרעה מה שירצה מאחר שבעל כרחו יטול חלקו מן הכל. ונראה לומר שאף במקבל יש לומר כן, שאע"פ שהוא נוטל חלקו מכל מקום למה יכחיש האריס את הקרקע ליטול חטים. ולא היה לו ליטול אלא שעורים.
<h2>דף קז.</h2>
שחלים הגדלים בתוך הפשתן מקלקלין את הפשתן, ולפיכך אמרו שהמלקט אותן אין בזה משום גזל כשלא הוקשו לזרע. אבל [אם יבשו יש בהן] משום גזל. [ואם הן] על הגבולין יש בהם משום גזל לפי שאינן מפסידין כלום מאחר שאינן בתוך הפשתן.
נהגו בני המצר ביניהן שלי שלך ושלך שלי. כיצד, אילן הנוטה כולו לתוך שדה של בן המצר אע"פ שעקרו ושרשיו בשדה זו, שמלקט אותה בעל השדה שהוא נוטה לתוכה. היה נוטה לכאן ולכאן חולקין. אסור לאדם לעמוד על [קמתו של] חבירו בשעה שעומדת בקמותיה משום עין הרע.
<h2>דף קז:</h2>
אמרו ז"ל השכם ואכול בבוקר, בקייץ מפני החמה ובחורף מפני הצנה, שנאמר לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש, כלומר כשלא ירעבו ולא יצמאו לא יזיקם שרב ושמש. ונאמר ועבדתם את ה' אלקיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך [ועבדתם וכו'] זו קרית שמע ותפלה. ואת מימיך זו קיתון של מים שחרית, והסירותי מחלה מקרבך.
כבר כתבנו בפרק הזהב שיש ליזהר הרבה במדידת קרקע, על כן אמרו, אסור לזלזל במדידת קרקע אפילו בכל שהו, שאין לך כל שהו שבו שאינו ראוי לזרוע בו מובחר שבכרמים.
כל נהר שהולכין בו בספינות אסור ליטע שום אילן על שפת הנהר בכדי מה שהוא מעכב את מושכי הספינה בחבלים שהולכין על שפת הנהר. הילכך מי שהיו לו אילנות על שפת הנהר, והיו שם אילנות אחרים של גוים או של אנסים שמעכבין את המעבר ואינן רוצין לקצצן, אף הוא אין עליו לקוץ את שלו מאחר שאפילו היה קוצץ היה העיכוב עומד במקומו ולא היה מועיל קציצתו כלום.
<h2>דף קח.</h2>
כבר ביארנו בבבא בתרא פרק ראשון [ח' ע"א] כיצד תלמידי חכמים ויתומים חייבים בתיקון הרחובות ובסגירת דלתות העיר. נהר שנסכר, התחתונים יש להן לסייע את העליונים, והעליונים אין להן לסייע את התחתונים, וההפך במי הגשמים. כיצד, חמש גנות המספקות מים ממעין אחד, ונתקלקל המעין, כולן מתקנות עם העליונה. נמצאת התחתונה מתקנת עם כולן ומתקנת לעצמה היא לבדה. חמש חצירות המקלחות מים לביב ונתקלקל הביב, כולן מתקנות עם התחתונה. נמצאת התחתונה מתקנת עם כולן ומתקנת לעצמה.
שלשה אחין או שלשה שותפין שהיה להן קרקע, ובא אחד מן השוק וקנה חלקו של אחד מהן לא עשה ולא כלום, והשנים הנשארים מסלקין אותו משום דין בן מצר. אין הפרש בדין בן המצר בין שזה הקונה מוצא קרקע אחר לקנות בין שאינו מוצא, אלא בין כך ובין כך צריך להניח קרקע זה לבן המצר.
הלוקח קרקע סמוך למצר חבירו ובן המצר רוצה בו, כופין אותו למוכרו לו, משום שנאמר ועשית הישר והטוב וגו', ואין לך טוב מזה שיחזר הוא אחר קרקע אחר ויניח זה לבן המצר כדי שיהיו נכסיו מחוברים ביחד. בד"א בגילה בן המצר דעתו שהוא רוצה בו, מיד שידע שזה קנה אותו, או בתוך יום אחד. אבל אם ידע ושתק, או שראה את הלוקח בונה וסותר בו כל שהו או מתקן בו דבר ולא אמר כלום, שוב אין לו תביעה עליו. כשחוזר ומוכרו לבן המצר על המוכר הראשון לקבל את האחריות. ולא על זה השני, ואע"פ שקבל לו עליו את האחריות שמאחר שאנו כופין אותו להוציאו מתחת ידו מה לו ולצרה הזאת שיקבל עליו האחריות. ואחד מגדולי המורים שכתב שעל זה השני לקבל עליו את האחריות, לא נראו דבריו במקום זה.
הרי שבא זה הקונה קודם שיקנה ונמלך עם בן המצר, ואמר לו לך קנה אותו שאיני חפץ בו, אין זה כלום, ולא בטל דינו מחמת כך עד שיקנו ממנו, שיכול לטעון לא אמרתי לך כן אלא שתגלה לי את המחיר שלא יעלהו לו בדמים כשידע שאתה רוצה בו. אבל אם קנו ממנו שוב אינו יכול לטעון כן מאחר שבטל זכותו בקנין.
הוקיר או הוזיל הקרקע עד שלא הספיק בן המצר לתבעו, הרי הוא ברשותו של בן המצר ליוקר ולזול, ואינו נותן בו אלא כפי מה שנתן בו הקונה שאינו אלא כשלוחו. קנאה במאה והיא שוה מאתים, רואין אם היה נותן אותה במאה לכל אדם אין [על] בעל המצר לתת אלא מנה. ואם לא היה נותן אותה לכל אדם אלא במאתים והוזיל אצל זה, צריך בן המצר ליתן מאתים. קנאה במאתים ואינה שוה אלא מנה, נותן מאתים, שאין אונאה לקרקעות כלל כמו שכתבנו בפרק הזהב [נ"ו ע"א]. ולפיכך אינו יכול לומר לו לתקוני שויה שלוחי ולא לעותי. ונראה לומר שאין בעל המצר יכול לטעון, בערמה הוא שעשית שלא קנית אותה אלא במנה, וכדי להפסיד את דיני הוא שכתבת בשטר מאתים, והשבע לי שכך מחירה, שאין השבועת היסת באה אלא על טענת בריא כמו שכתבנו בפרק השואל [צ"ח ע"א], והוא אינו יכול לטעון כך בבריא. ועוד שאין דרך שום אדם לקבל האחריות יותר ממה שהוא מקבל, כמו שיתבאר לפנינו בענין מתנה. הילכך נראין הדברים שכך הוציא במחירה. ולפנינו נכתוב יותר בענין משכונה.
הכיר ראובן בשמעון שהיה רוצה למכור שדותיו שהיו לו במקום אחר, וכדי לזכות בדין בן המצר לקח מעט קרקע [באמצ]ע השדות כדי שיחלוק [על] המצר כשימכור את השאר, רואין אם מעט קרקע זה שקנה הוא דבר מופרש לעצמו, כגון שהוא עידית או זיבורית יותר מן השאר, מקחו קיים ואין בני המצר מוציאין ממנו.
<h2>דף קח:</h2>
מתנה אין בה דין בן המצר, ואם כתוב בשטר אחריות בן המצר מוציא מידו. שאינו אלא מכר, ובערמה הוא שעשה כן כדי לבטל דין בן המצר. כיצד עושין, אם האחריות הוא מסך ידוע, נותן לו בן המצר כפי אותו הסך ואע"פ שאותו הסך [הוא] יותר ממה שהוא שוה, שאין דרך שום אדם לקבל אחריותו יותר ממה שהוא מקבל במחיר הקרקע אלא שאדם עשוי לפעמים שמתיקר בקרקע. וזהו מה שכתבנו למעלה שאם לקח במאתים מה שאינו שוה אלא מאה שנותן לו מאתים. ואם אינו מסך ידוע, ישבע בכמה קנאה, ויתן לו בן המצר כפי מה שישבע. ואם הוא עומד בשלו וטוען שאינה אלא מתנה אין שומעין לו, שאין דרך מתנה לקבל בה אחריות, אלא שמין כמה מחירה ונותן לו בן המצר כפי מה שישומו מחלקו ממנה.
מכר כל נכסיו לאחד ויש בכללן שדה אחת שהיא סמוכה לבן המצר, אין בה דין בן המצר, שהרי אמרנו שאין המוכר מחויב בדין בן המצר. והילכך אין לנו להפסידו, שהלוקח לא ירצה ליקח אלא הכל ביחד. ולא עוד אלא אפילו אמר בן המצר זה שהוא יקח הכל, אין שומעין לו, שלפעמים שלא ירצה בן המצר ליקח הכל ונמצא המוכר מפסיד. ולפיכך אמרו דרך כלל שלא יהא דין בן המצר נוהג במוכר כל נכסיו לאחד.
היה זה הקונה בעלים הראשונים, כלומר שכבר היתה שלו, אין בן המצר יכול להוציא מתחת ידו, שאין זה הטוב והישר. ונראה לומר שבעלים הראשונים נקראין כל שהיתה שלו מעולם, ואע"פ שאחר כך יצאה מיד ליד אפילו לשלשה או לעשרה בני אדם.
לקח מגוי או מכר לגוי אין בזו דין בן המצר, שאם לקח מן הגוי אומר לו, לא דייך שהברחתי מעליך ארי שהיה רובץ לך על המצר. מכר לגוי, גוי אין עליו לעשות הישר והטוב, והמוכר אינו מצווה כלל בדין בן המצר. אע"פ שאין המוכר מצווה בדין בן המצר מ"מ לא היה לו למכור לגוי ולהרביץ ארי על מצר חבירו, ולפיכך אמרו שמשמתין אותו עד שיקבל עליו כל אונס שיבוא לבן המצר מחמת הגוי. ממה שאמרו שמשמתין אותו עד שיקבל האונס עליו יש ללמוד שאם הזיק הגוי את בן המצר עד שלא קבל עליו את האונס אין עליו לשלם כלל. כך כתב אחד מגדולי המפרשים. וכן ודאי מוכיחין הדברים.
משכונה אין בה משום דין בן המצר בשום צד. כיצד, שאם לקח בעל המשכונה אינו חייב להחזירה לבן המצר, מאחר שהוא שוכן בתוכה. וכן אם מכר בעל הקרקע לאחר אינו חייב להחזירו לבעל המשכונה משום דין בן המצר. וכן אם בן המצר מכר את שדהו אין הלוקח חייב להחזירו לבעל המשכונה משום דין בן המצר. וכן בשעת המשכונה אין בן המצר יכול לומר לבעל המשכונה שיסתלק והוא יקח אותה במשכונה, לפי שיכול הממשכן לומר זה נוח לי ואתה קשה ממני. כך כתב אחד מגדולי האחרונים, וכתב עוד שכל שכן אם הוא מוכר לפרוע לו המעות לזמן שאין בו דין בן המצר מן הטעם שאמרנו, אלא אם כן בן המצר רוצה לפרוע מיד. ועוד כתב שאין בן המצר יכול להשביע את בעל המשכונה ולומר הערמה אתה עושה ואינו אלא מכר, לפי שאי אפשר לו לטעון בבריא. ולא כן נראה מדברי אחד מגדולי המורים כמו שנכתוב בסמוך. דברים אלו שאמרנו במשכונה ומצרן נראה לומר שהוא הדין וכל שכן [בשכירות] שהרי אמרו שכירות [מכירה ליומה]. וכן נראה מדברי אחד מגדולי המורים.
היה מוכר את הקרקע לקנות קרוב ממנו או יפה ממנו אין בו משום דין בר מצר, שהרי אמרנו שאין החיוב על המוכר. הילכך לפעמים שבעוד שבן המצר מעכב ימכר הקרקע שהוא רוצה לקנות.
היה מוכר למס המלך או לצרכי קבורה או ב"ד שהיו מוכרין למזון האשה והבנות, אין בו משום דין בן המצר, שהרי אפילו בלא הכרזה אמרו למכור לדברים אלו כדי שלא יהא עיכוב בדבר. וכתב אחד מגדולי המורים, הרי שטען הלוקח ואומר מפני המס וכיוצא בו מכר לי המוכר, ובעל המצר אומר שקר אתה טוען לבטל זכותי, על בעל המצר להביא ראיה, ואחר כך יוציא מיד הלוקח. ואם לא הביא ראיה ישבע הלוקח היסת. אלו דבריו. ונראה שזה הפך ממה שכתבתי למעלה בענין משכונה. אלא שיש לחלק בין טענה זו שלוקח טוען אין שום ראיה עליה. ולפיכך אפשר שיכול בעל [המצר] להשביעו. אבל בדבר שיש לו עליו ראיה, כגון שטר המשכונה או כיוצא בדברים אלו אין בזה צד שבועה כלל.
האשה שלקחה קרקע אין בו דין בן המצר, לפי שאין דרכה של אשה לחזר, ומאחר שבא זה לידה אין זה הטוב שיצריכוה לחזר אחר קרקע אחר. בד"א באשה שאין לה בעל או שיש לה והדבר ידוע שמעות אלו שקנתה בהן הן שלה [אבל באשה שיש לה בעל ואין ידוע שמעות שלה יש בקרקעה דין בן המצר]. יתומים קטנים שלקחו קרקע אין בו דין בן המצר מן הטעם שאמרנו.
אחד מן השותפין בקרקע שקנה חלק חביריו אין בו דין בן המצר, שמאחר שאין חלקו של אחד מהן מסוים הרי חלקו שוה בכל הקרקע. עוד כתבו הגאונים וכן מגדולי המורים ששנים שהיו שותפין בעסק ומכר האחד מהן קרקע לחבירו אין בו דין בן המצר.
הרי שבא ראובן למכור קרקעו ויש לו שכנים בעיר ושכנים בשדה וקרקע זה שמוכר אינו סמוך לאחד מהן, הטוב והישר הוא שימכרהו לשכנו שבעיר. וכן הטוב והישר שימכרהו לתלמיד חכם יותר משכנו ויותר מקרובו מאחר שאין אחד מהן מצרן, שנאמר טוב שכן קרוב מאח רחוק. ונראה לומר שבכל מקום שאמרנו שזה קודם לזה כשאין אחד מהן בן המצר, הוא הדין והוא הטעם אם שניהן שכנים [אלה] מזה ואלה מזה, שכל אחד מהן קודם בדין בן המצר על הדרך שכתבנו, ואם מכר לכשכנגדו חבירו מוציא מידו. כיצד, כגון שמן הצד האחד שכנו שבעיר בן המצר ומן הצד האחר היה שכנו שבשדה, אם קדם, שכנו שבעיר מוציא ממנו וכן כולן.
היה לוקח נותן מעות החריפין וטובים להוציא, ובן המצר נותן כספים או כיוצא בהן שאינן חריפין להוצאה, אין בזה דין בן המצר. וכן אם בן המצר מביא מעות צרורין שאינו רשאי להתירן מיד, עד יום או יומים, והלוקח מביא מעות מותרין, אין [בזה דין] בן המצר.
אמר בן המצר אלך ואביא מעות, ממתינין אותו בכדי שילך ויבא. בד"א בשהוא אמוד שיש לו מעות להביא, אבל אם אינו אמוד אין ממתינין אותו. אמר אלך ואטרח ואביא מעות, אין ממתינין אותו.
מי שיש לו בנין או דקלין ואילנות בקרקע חבירו, ואין לו בגוף הקרקע כלום אלא הבנין בלבד או האילנות בלבד הן שלו, ובא בעל הבנין או בעל האילנות למכור את שלו, הטוב והישר הוא שלא יוכל למכור לאדם אחר אלא לבעל הקרקע. אבל אם בא בעל הקרקע למכור את שלו, יכול למכור למי שירצה, שמאחר שאין להן בגוף הקרקע כלום אין הבנין והאילנות אלא כפורחים באויר, מאחר שיכול לומר להן בכל עת או לזמן ידוע עקרו את הבנין ואת האילנות ולכו לכם.
היה הלוקח רוצה את הקרקע לבנות שם בית, ובן המצר רוצה אותה לשדה וכרם, אין בו דין בן המצר, מאחר שזה רוצה אותו לישוב. היה מפסיק שן סלע או שורה של אילנות סמוכים זה לזה בין בן המצר ובין בעל הקרקע, רואין אם יכול להציל אפילו תלם אחד ולערבו עם שדהו יש בו משום דין בן המצר. ויש מגדולי המפרשים וגם מגדולי האחרונים שלמד מכאן שאין בבתים משום בן המצר, וכל שכן, שהרי הכותל מפסיק ביניהן. ואין דברים אלו נכונים, שלא אמרו אלא בשן סלע, לפי שאינו ראוי לזריעה כלל, ואינו ראוי להצטרף, או בדקלים שהם סמוכים שאין דרך לעקרן, אבל כותל שבין הבתים כל יום אדם עשוי לסותרן כדי לצרף בתיו זה עם זה, וכל שכן שאפשר לפתוח בו פתח ולצרפן.
ארבעה בני המצר המקיפין את השדה מארבע רוחותיה שקדם אחד מהם ולקח, מה שעשה עשוי. באו כולן בבת אחת חולקין אותה בקורנזול. זהו מה שנתפרש בגמרא בדיני בן המצר. ואחד מגדולי המורים ראיתי [ש]האריך הרבה מאד בענין זה בדברים שלא נתפרשו בגמרא.
<h2>דף קט.</h2>
החוכר שדה מחבירו לשנים מועטות, כלומר פחות משבע שנים, הרי זה לא יזרענה פשתן, לפי שהפשתן מכחיש מאד את הקרקע ואינו חוזר ליושנו עד שבע שנים, ואין לו בשבח שקמה ולא בקורת שקמה, כלומר אילני סרק שבתוך השדה. חכרה לשבע שנים, הרי זה יזרענה פשתן ונוטל חלקו אפילו בקורת שקמה. ונראה לומר שאע"פ שקבלה לשבע שנים אין לו לזורעה פשתן אלא בשנה הראשונה בלבד.
החוכר שדה מחבירו והגיע זמנו ויש שם ירק מבושל ואינו יכול לעקרו עד שיגיע יום השוק למוכרו כדי שלא יפסיד, שמין אותו כמה הוא שוה ומקבל אותו בעל הקרקע. היה שם ירק שאינו מבושל או פירות או תבואה שאינן מבושלין, כגון ענבים לבצור זיתים למסוק תבואה לקצור אע"פ שהגיע זמנו אינו מסתלק מן הקרקע עד שיגמור בישולו ויאסוף את הכל, שסתם חוכר אינו חוכר אלא לשני תבואות, ומאחר שנראה הכל בתוך זמנו ואינו מסתלק עד שיגמר. בד"א בשהוא אינו רוצה להסתלק, אבל אם הוא רוצה להסתלק שמין לו מה שמניח בקרקע ויוצא. ואם חוכר הוא נותנין לפי חכירותו, ואם קבלן הוא נותנין לפי קבלנותו. כך כתב אחד מגדולי האחרונים. ומדברי אחד מגדולי המורים נראה שכל שהגיע זמנו אע"פ שאין הירק מבושל מסלקין אותו, אלא ששמין לו מה שבשדה. והלשון הראשון עיקר. ונראה לומר שהוא הדין למשכונה, שאע"פ שהגיע זמנו אינו מסתלק עד שיתבשל ויאסוף כל הפרי הנמצא שם בשעת גמר הזמן. ומכלל דבריו אתה למד שהרשות בידו להניח הקרקע ולצאת בין שהוא מקבל בין שהוא חוכר. ולפי מה שכתבנו למעלה [ק"ה ע"א] בענין מקבל שדה ולא עשתה, נראה לומר שאין הדברים אמורים אלא בשאין שם דבר האבד, אבל כל שיש שם דבר האבד חייב ליטפל בה אם הוא אריס, כמו שכתבנו למעלה [שם] אבל אם הוא חוכר, כגון שחכר את השדה לזמן ידוע בעשרת כורין בשנה, על כרחו ישלם העשרה כורין בכל שנה עד סוף הזמן, והוא יחוש לעצמו. ומה שאז"ל [תוספתא פ"ט ה"א] ששמין לו אפילו לחוכר כשהוא מניחה, נראה לומר שאין הדברים אמורים אלא בסוף שנה אחרונה, ששמין לו מה שהוא מניח בקרקע לפרעון החכירות. ולפנינו נאריך יותר בדבר זה בענין נוטע.
החוכר את השדה וצמחו בה אילנות שלא היו שם כלל מתחלה, כשהוא יוצא שמין בשבח אותן נטיעות שצמחו בקרקע, שהרי כל הקרקע היה משועבד לו, והרי הפסיד מקום הנטיעות, מה שאין כן בשבח שקמה שהרי היתה שם השקמה בשעה שקבל את השדה. בד"א בשצמחו בתוך הקרקע, אבל צמחו על המצרים אין לו בהן כלום, שהרי לא הפסידו ממנו דבר.
דרך [בעל הקרקע] היה ידוע ביניהן שנותנין את הקרקע לנוטע, ואותו נוטע מגדל את הנטיעות ואת הגפנים בהוצאותיו ועובד את הקרקע לעולם, ונוטל מחצית פירותיו בכל שנה ושנה. הילכך נוטע שמת, אין היתומים או היורשים יכולין לטעון בין שהן רבים בין שהוא אחד, נעבוד את הקרקע כדרך שהיה עובד אבינו ונטול מחצית הפירות, שיכול בעל הקרקע לומר באביכם הייתי רוצה ובכם איני רוצה. אלא שמין להן את השבח ומסלקין אותם. ולפנינו [ק"ט ע"ב] יתבאר כמה הוא השבח. ו[מכאן] למדו הגאונים לשני שותפין המתעסקין ביחד שמת אחד מהן, שבטלה השותפות, אע"פ שהיה לה זמן קבוע ומת בתוך הזמן, וחולקין היורשים מיד.
נוטע שהתנה ואמר אם אפסיד שום דבר אסתלק בלא שום שבח, אין תנאי זה כלום לפי (שהיה) [שהיא] אסמכתא. אבל מ"מ אע"פ שאין תנאו מועיל לכל מה שהתנה, מועיל הוא שינכו מחלק הראוי לו כל ההפסד שהפסיד. וכבר כתבנו למעלה [ק"ד ע"א] כיוצא בזה במתנה ואומר אם אוביר ולא אעביד אשלם אלף זוז.
הנוטע שהפסיד את הנטיעות מסלקין אותו מיד, אע"פ שלא התרו בו כלל. שכך אמרו ז"ל כל המפסיד הפסד שאין לו תקנה ואינו חוזר הרי הוא כמותרה ועומד. והפסד הנטיעות הפסד שאינו חוזר הוא לזמן שעבר עליהן. ולפיכך אמרו מלמד תינוקות וטבח ונוטע ומוהל או מקיז דם וכותב שטרות שהוא סופר מתא כולן מותרין ועומדין הן ומסלקין אותן בלא התראה. מלמד תינוקות, שאינו יודע, ומלמד תינוקות בטעות, ושבשתא כיון דעל על. טבח, נראה לומר שהטעם לפי שמאכיל נבלות. ואחד מגדולי המפרשים כתב, שהטעם שאע"פ שהוא עושה בשכר ומשלם מ"מ בושתו ובושת אורחיו הפסד שאינו חוזר הוא. מוהל ומקיז דם וסופר השטרות הפסדן ידוע, שהוא הפסד שאינו חוזר. וכתב אחד מגדולי המפרשים שאע"פ שמסלקין אותן בלא התראה, אין מסלקין אותן בלא התראה משום הפסד פעם אחת עד שיהו מוחזקין להפסיד, כגון שהפסידו שלש פעמים. אבל אם התרו בהן מסלקין אותן בפעם הראשונה.
<h2>דף קט:</h2>
נוטע שבא להסתלק, שמין את השבח ונותנין לו. כיצד שמין, הרי שבעל הקרקע היה לו ליטול מחצית הפירות בלא שום הוצאה. הילכך רואין כמה האריס עתיד ליטול מפירות קרקע זה כדי שיעבדנו, ורואין כמה נשאר לבעל הקרקע, וכל הנשאר לו יתר על מחצית נותנין אותו לנוטע. כיצד, הרי שהאריס נוטל שליש פירות, ונשארו ביד בעל הקרקע שני שלישים, שמין כמה שוה זה הנוסף על חלקו של בעל הבית ונותנין לנוטע, שהרי רביע חלקו שהוא שתות הכל נוסף על חלקו. כיצד, הגע עצמך שהכל ששה דינרין, נוטל האריס השני דינרין נשארו ביד בעל הקרקע ארבעה, נמצא שהוא מרויח דינר. אותו הדינר נותן לנוטע, שהוא שתות הכל ורביע חלקו של בעל הקרקע. ונראה לומר שזהו ששמין כמה שוה שתות הקרקע ונותנין לו. וכן לעולם לפי דרך זה כל מה שהאריס עתיד ליטול שמין לנוטע, בכדי שלא יפסיד בעל הקרקע ממחציתו כלום. ויש מגדולי המפרשים שכתב שלעולם נותנין לנוטע רביע הכל, כלומר שיכול הוא לטעון על בעל הקרקע, קח לך השלשה חלקים ותן אחד מהם לאריס וישאר בידך המחצית, ואני ברביע שלי אעשה בו מה שארצה. מכל מה שכתבנו אתה למד שהנוטע יכול להסתלק בכל עת שירצה. וזה סיוע למה שכתבתי למעלה, שהאריס יכול להסתלק בכל עת שירצה כל שאין שם דבר האבד. ומקצת גרסאות מצאתי שמשמעותן שאינו יכול להסתלק אלא כשהוא מבקש לעלות לארץ ישראל.
גפנים או אילנות ועומדין לעצים, הרי הן כפירות, ונוטל בהן הנוטע מחצה. שטף נהר את הקרקע ועקר את הגפנים ואת האילנות, הרי זה כנוטע המסתלק בתוך זמנו, ואין לו בהן אלא רביע.
הממשכן שדה לחבירו לעשר שנים, והזקינו הגפנים והאילנות לסוף חמש שנים עד שאינן ראויין לעשות פירות כלל, מוכרין אותן לעצים וילקח בדמיהן קרקע, ויאכל בעל המשכונה את פירותיו עד סוף הזמן. וה"ה אם נקצצו הגפנין והאילנות. ואין הפרש בדבר זה בין שהזקינו ויבשו או נקצצו בזמנן, כלומר שלא היו ראויין עוד לפירות מחמת זקנה או שיבשו או נקצצו בלא זמנן.
<h2>דף קי.</h2>
שטר שכתוב בו משכן שדהו לפלוני לשנים, כלומר לשנים סתם שאין מפורש בו לכמה, מלוה אומר לשלש שנים היתה המשכונה, ולוה אומר לא היו אלא לשתים, אם בתחלת שנה שלישית באו לדין לוה נאמן, שקרקע בחזקת בעליה עומדת, והמוציא מחבירו עליו הראיה. ואם באו בסוף שנה שלישית, פירות בחזקת אוכליהן עומדין, והמלוה נאמן, שאין מוציאין מידו מן הספק. ולמה אמרו בכאן שהמלוה נאמן ובבא לבסוף השנה בחודש העיבור כתבנו בפרק השואל [ק"ב ע"ב] אפילו בבא בסוף החודש כולו למשכיר. לפי שקרקע בחזקת בעליה עומדת. אין הדברים שוין מפני שאותו ספק של חדש העבור ספק שאינו עומד להתברר לעולם, ולפיכך אמרו העמד ממון על חזקתו וקרקע בחזקת בעליה עומדת. אבל ספק זה עומד להתברר, שאפשר שיבואו עדים החתומין בשטר ויעידו שלש שנים היו. ולפיכך אין מוציאין מידו כמו שכתבנו בפרק ראשון לפי שאין מטריחין על בית דין שתי פעמים שיוציאו עכשיו הפירות מן הלוה ויצטרכו אחר כך להחזירם לו. ולפיכך אמרו שישארו ברשותו. וכך כתב אחד מגדולי המפרשים שלא חששו אלא לעדים החתומין בשטר. ולפי דבריו נראה לומר שאם מתו עידי השטר שוב אין לחוש לכלום, ואפילו בא בסוף שנה שלישית מוציאין ממנו ונותנין לבעל הקרקע. ומהנראה שאין זה נכון, שאם [כן] לא היו אומרין בגמרא דרך כלל פירות בחזקת אוכליהן. אלא לעולם אפילו [לעדים] אחרים שמחוץ לשטר חששו. וזהו שקראו אותו ספק העומד להתברר. ולפיכך אמרו דרך כלל פירות בחזקת אוכליהן.
הממשכן שדה לחבירו ואכלה שלש שנים, ואחר השלש שנים בא מחלוקת ביניהן, שבעל המשכונה אומר לחמש שנים משכנתה לי ואבד שטרי, ובעל השדה אומר לא משכנתיה לך אלא לשלש שנים וכבר אכלת אותן. בעל המשכונה נאמן, מתוך שיכול לומר לקוחה היא בידי ואכלתיה שני חזקה. בד"א בשאין עדים בדבר שירד בה בתורת משכונה אלא שהוא טוען כך, אבל אם יש בדבר עדים שירד בה בתורת משכונה אינו נאמן לומר חזרתי ולקחתיה ממך. ולא עוד אלא [אפילו] אם אין עדים מעידין שירד בה בתורת משכונה אלא לשנה אחת, ואכלה חמש או עשר שנים, אינו נאמן לעולם לומר אחר ששלמו ימי המשכונה חזרתי ולקחתיה ממך, מאחר שתחלת ירידתו היתה ברשות. וכבר הארכתי למעלה בפרק המפקיד [ל"ט ע"א] בענין זה וכן בכתובות פרק האשה שנתארמלה [י"ז ע"ב], שיש מגדולי המורים שחלק בזה, לפי שבעל המשכונה נאמן לטעון לקוחה היא בידי כל שאין עדים בדבר כמו שאמרנו, ונמצא בעל הקרקע מפסיד בתקנה זו כמו שתקנו משכונה דסורא או משכונה בנכיתא, כמו שכתבנו בפרק איזהו נשך [ס"ז ע"ב], חזרו ותקנו שבעל הקרקע יפרע בכל שנה למלך המס המוטל על הקרקע ויתקן החריצים שסביבות השדה, וכל זמן שהוא עושה כך אין בעל המשכונה יכול לטעון חזקה. ואם הוא קרקע שאין לו מס מוטל עליו גם אינו צריך תיקון חריצים, צריך למחות בסוף כל שלש, ואם לא מיחה הפסיד.
זה שאמרנו שפריעת המס ותיקון [החריצים] ראיה שהקרקע שלו, נראה לומר שלא אמרו כן אלא להעמיד הקרקע בחזקת הבעלים הראשונים. אבל שיהו דברים אלו חזקה להוציא הקרקע מחזקת בעלים הראשונים, כגון שטוען על קרקע חבירו שהוא בחזקתו לפי שפורע עליו מס ומתקן החריצין, והרי זו כחזקה, דבר פשוט הוא שאין דברים אלו מועילין כלל לענין זה. שהרי כתבנו בבבא בתרא בפרק חזקת [ל"ו ע"ב] שחרישת השדה אינה חזקה כלל עד שיהנה מגוף הקרקע או מפירותיו. אבל מה שהוא מהנה את הקרקע אינה חזקה כלל, לפי שיכול לומר לו כל ממונו יוציא בה ומה אני חושש לדבר זה. ושם הארכנו בענין זה. אלא ודאי לא תקנו כן אלא להעמיד הקרקע בחזקת בעלים הראשונים. וזה פשוט.
אריס שהיה מוחזק בקרקע באריסות וטען ואמר למחצה ירדתי, ובעל הקרקע טוען לשליש הורדתיו, אין אחד מהן נאמן, אלא רואין כיצד מנהג המדינה בכיוצא בקרקע אם לשליש אם למחצה, ונותן לו כפי המנהג. ולא עוד אלא אפילו לא היה מוחזק באריס, והיה בעל הקרקע יכול לטעון שכירי ולקיטי הוא ולא אריסי ואין לו כלום בפירות, והיה מנהג המדינה שנוטל האריס מחצה, אם טוען ואומר לשליש הורדתיו אינו נאמן משום מגו שהיה יכול לטעון שכירי ולקיטי הוא, שמאחר שהוא בא לשנות את המנהג הידוע בעיר עליו הראיה, ואין טענת מגו מועילה לו כלל. וכן הסכימו הגאונים שאין מגו מועיל למי שטוען לשנות את המנהג. ולמדו אותה ממה שנאמר בגמרא במקום זה. וכבר כתבתי בבבא בתרא פרק מי שמת [קמ"ד ע"א] שיש מגדולי המורים שכתב שאין כל מנהג מבטל הלכה אלא מנהג שהסכימו עליו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר. ואין האחרונים מודים בדבר זה, אלא שכל סתם מנהג מבטל הלכה.
<h2>דף קי:</h2>
כבר הארכנו בפרק ראשון [ט"ו ע"א] כיצד דינו של בעל חוב עם הלוקח בקרקע שהיה לו אפותיקי מפורש לחובו, כגון שכתב לו לא יהא לך פרעון אלא מזה, שאין הלוקח יכול לסלק את בעל חוב במעות. ואם החוב כנגד כל הקרקע וכל השבח גובה בעל חוב את הכל וחוזר הלוקח על הקרקע ועל השבח שהשביח שם על המוכר, לפי שהלוקח נתרצה בכך בשעת המקח כמו שכתבנו שם. אבל יתומים, שאין לומר בהן טעם זה אין דינן בשבח עם בעל חוב כדין הלוקח, אלא שגובין את השבח מן (הלוקח) [בע"ח] כמו שיתבאר.
כשם שאין הלוקח יכול לסלק את בעל חוב במעות מן הקרקע שהוא לו אפותיקי כמו שכתבנו, כך אין היתומין יכולין לסלקו, לפי שאנו אומרים שמאחר שלא סלקו האב בחייו דעתו היתה שישתקע בידו. הילכך הרי שבא בעל חוב לטרוף את הקרקע המשועבד לו באפותיקי מפורש מן היתומים, והנה הוא מושבח בידם מכמות שהיה בשעת ההלואה, וחובו כנגד כל הקרקע וכל השבח, ובעל חוב טוען אביכם השביח ויש לי לגבות את הכל בלא שום הוצאה, ויתומים טוענים אנו השבחנו, עליהן להביא ראיה שהן השביחו, לפי שהקרקע הרי הוא כמוחזק ועומד ביד בעל חוב מאחר שהוא לו אפותיקי ואינם יכולים לסלקו במעות כמו שאמרנו. ומאחר שעומד לגוביאנא על כל פנים הרי הוא כגבוי ועומד, והרי הן כבאין להוציא ממנו, שעליהן הראיה. וכיוצא בזה כתבנו בבבא בתרא פרק לא יחפור [כ"ג ע"א]. אבל אם לא היה אפותיקי מפורש, על בעל חוב להביא ראיה. הלכו היתומים והביאו ראיה שהן השביחו, דינן כדין היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות, ששמין להן וידם על התחתונה כמו שכתבנו למעלה בפרק השואל [ק"א ע"א]. הילכך אם ההוצאה יתירה על השבח אין להן אלא הוצאה שיעור שבח. היה השבח יתר על ההוצאה אין להן אלא הוצאה בלבד. פעמים שדין זה בהפך, שבעל חוב מפסיד [מה] שהשביח האב. כיצד, כגון שלא היה חובו אלא כנגד הקרקע בלבד ולא כנגד השבח, שאינו גובה אלא כנגד חובו בלבד. הילכך אם הם השביחו, ידן על התחתונה, לפי שהן כיורדין שלא ברשות כמו שאמרנו. ואם האב השביח הרי הוא כיורד ברשות, לפי שלא היה עומד לגוביאנא ויכול היה לסלקו. ולפיכך אם האב השביח ידן על העליונה כיורד ברשות. הילכך אם הוא טוען אתם השבחתם והם טוענין אבינו השביח, עליהן להביא ראיה כמו שאמרנו. ואם הביאו ראיה שמין להן את השבח שידן על העליונה.
שבח הבא מאיליו, בעל חוב גובה אותו מן היתומים כשם שגובה אותו ממקבל מתנה על הדרך שכתבנו בפרק ראשון [ט"ו ע"א]. אע"פ ש(ה)דרכים אחרים נאמרו בדין שבח שהשביחו היתומים לא כתבתי אלא מה שכתבו בו גדולי המורים שהוא עיקר.
החוכר שדה מחבירו ואמר לו שבוע אחד בשבע מאות דינר, שביעית מן המנין. אמר לו שבע שנים בשבע מאות דינר, אין שביעית מן המנין, עד שיאכלנה שבע שנים של תבואות.
כבר כתבתי למעלה בפרק איזהו נשך [ס"ה ע"א] שהשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, כלומר אחר שנשלם הזמן. הילכך זה שאמר הכתוב בענין שכיר לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר, לא בא להזהיר על שכיר לילה שיפרענו בלילה ולא ילין אתו עד בקר, שהרי אמרנו שאינו חייב לפורעו עד אחר שנשלם הזמן ואם שכיר לילה הוא אינו חייב לפורעו עד הבוקר. הילכך לא בא להזהיר אלא על שכיר יום שיפרענו בלילה שאחריו ולא ילין אותו עד בוקר. וכן זה שאמר הכתוב עוד בענין שכיר ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש, לא בא להזהיר על שכיר יום שיפרענו ביומו מן הטעם שאמרנו, אלא על שכיר לילה בא להזהיר שיפרענו ביום שאחריו וזה שנאמר לא תלין פעולתו אתך עד בוקר [מיירי] שהיה עושה כל היום, וזהו שנאמר ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש [בעושה כל הלילה]. נמצאת אומר שאינו עובר על שכיר יום עד שילין אותו עד בקר. ואינו עובר על שכיר לילה עד שתבא עליו השמש. שכיר שעות דיום גובה כל היום, שכיר שעות דלילה גובה כל הלילה. שכיר שנה שכיר שבוע יצא ביום זמנו כל הלילה.
<h2>דף קיא.</h2>
חמשה שמות שהן ארבעה לאוין ואחד עשה נתפרשו בכובש שכר שכיר, שלשה בשל יום ושנים בשל לילה, שנאמר לא תעשוק את רעך ולא תגזול לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר, ובשכיר לילה נאמר ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש. נמצאת אומר שהכובש שכר שכיר יום ומלינו עד הבוקר עובר בשלשה לאוין והכובש שכר שכיר לילה עד שיבא עליו השמש עובר בלאו ועשה. מכאן ואילך עובר עליהן בכל עת משום בל תשהה, שהוא לאו מדבריהן שנאמר אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש לך. האומר לשלוחו צא ושכור לנו פועלים ואמור להן שכרכם על בעל הבית, שניהן אינן עוברין כלל, זה לפי שלא שכרן וזה לפי שאין שכרן עליו. אבל אם לא אמר להן שכרכם על בעל הבית השליח עובר. השוכר את הפועל והתנה עמו שיפרענו ליום או יומים שוב אינו עובר עליו משום השמות שאמרנו אע"פ שלא פרעו לזמן שקבע עמו. אבל מ"מ עובר הוא משום בל תשהה.
אחד שכר אדם ואחד שכר בהמה וכלים עובר משום כל השמות שאמרנו. גר תושב אינו עובר על שכרו אלא כשהוא שכיר לילה, אבל כשהוא שכיר יום אינו עובר עליו, לפי שלא פירש בו הכתוב אלא בשכיר לילה, שנאמר לא תעשוק שכיר עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש. שכר גוי אינו עובר עליו כלל, שנאמר לא תעשוק את רעך וגו', רעך ולא גוי.
<h2>דף קיא:</h2>
שכר שני פועלים, אחד עני ואחד עשיר, ואין בידו אלא כדי שכרו של אחד מהן, צריך להקדים עני לעשיר. וכן אם האחד עני והאחד אביון צריך להקדים של עני לשל אביון, ואע"פ שאביון דחוק מעני, לפי שעני בוש לתבעו ואביון אינו בוש שהרי צריך לו על כל פנים.
<h2>דף קיב.</h2>
כל הכובש שכר שכיר מעלה עליו הכתוב כאילו נטל ממנו את נפשו, שנאמר ואיליו הוא נושא את נפשו. בד"א שהכובש שכר שכיר עובר בכל השמות שאמרנו, בשתבעו. אבל אם לא תבעו אינו עובר עליו. וכן אם המחהו אצל חנוני או אצל שולחני או אצל אדם אחר שוב אינו עובר עליו. וכן אינו עובר עליו אלא בשיש לו, אבל אם אין לו ממה שיפרע אינו עובר עליו. ונראה לומר שלא אמרו אלא בשאין לו לא מעות ולא מטלטלין ולא קרקע, אבל יש לו אחד מכל אלו צריך ליטפל ולמכור ולפורעו במעות, ששכר שכיר אינו נפרע אלא במעות כמו שיתבאר לפנינו [קי"ח ע"א]. אע"פ שאמרנו שאם המחהו אצל אחר שוב אינו עובר עליו, לענין שלא לעבור בלבד הוא שאמרו כן, אבל מ"מ עדיין תביעתו של שכיר קיימת ועומדת על בעל הבית, שאם לא נתן לו אותו אחר כלום חוזר ותובע שכרו מבעל הבית. וכן אותו אחר יכול לומר לשכיר שלא יתן לו כלום, ואע"פ שהמחהו אצלו במעמד שלשתן, שלא אמרו שכל שהוא במעמד שלשתן קנה ואין אחד מהן יכול לחזור בו כמו שכתבתי בגיטין פרק ראשון [י"ג ע"א] אלא בשיש לממחה ממון אצל המומחה ואמר לו ממון שיש לי בידך תנהו לפלוני, במעמד שלשתן קנה. אבל כל שאין לו ממון אצלו אין זה כלום וכל אחד מהן יכול לחזור בו.
כשם שאדם עובר על השמות שאמרנו על שכירות השכיר, כך עובר על שכר קבלנות, כגון שקצץ עמו לתקן לו טליתו בדמים ידועים וכן כל כיוצא בזה שקצץ עמו מלאכה ידועה בדמים ידועים, דינה כשכיר יום לענין זה. הילכך הנותן טליתו לאומן לתקנו, גמרה והודיעו אפילו מכאן ועד עשרה ימים אינו עובר. נתנה לו בחצי היום מיד ששקעה עליו חמה הרי זה עובר.
<h2>דף קיב:</h2>
הרי שכתבנו למעלה שזמן שכיר יום כל היום וכל הלילה, וזמן שכיר לילה כל הלילה וכל היום. והם ז"ל תקנו משום כדי חייו של שכיר ומשום שבעל הבית טרוד בפועליו שכל שבא ביניהן מחלוקת בענין השכירות שבעל הבית טוען נתתי כולו או מקצתו והשכיר טוען לא קבלתי כלום או קבלתי מקצתו, שיהא השכיר נשבע על טענתו שבועת המשנה שהיא כעין של תורה ונוטל מבעל הבית. וזהו אחד מן הנשבעין ונוטלין שתקנו ז"ל, כמו שכתבנו בשבועות פרק כל הנשבעין [מ"ה ע"א]. עבר יומו אינו נשבע ונוטל, אלא בעל הבית נשבע היסת ונפטר כשאר תביעות. בד"א בשאין שם עדים שתבעו בסוף זמנו ולא פרעו, אבל אם יש עדים שתבעו בסוף הזמן ולא פרעו, עדיין השכיר נשבע ונוטל כל אותו היום, שאחר יום השכירות. ואחד מגדולי המורים האריך עוד הזמן וכתב היה עושה עמו ביום שני עד הערב, זמנו כל ליל שלישי. הביא עדים שהיה תובעו כל ליל שלישי, הרי זה נשבע ונוטל כל יום שלישי. אבל מליל רביעי ואילך המוציא מחבירו עליו הראיה. וכן אם הביא עדים שהיה תובעו והולך עד יום חמישי הרי זה נשבע ונוטל כל יום חמישי. בד"א בשהשכיר נשבע ונוטל בשכרו בעדים. אבל שכרו בלא עדים בעל הבית נאמן מתוך שהיה יכול לומר לא שכרתיך מעולם, ונשבע היסת ונפטר כל שאין הודאה כלל בקציצה שהוא חייב לישבע שבועה של תורה. בא ביניהן מחלוקת בקציצה, כגון שאומן אומר שתים קצצת לי ובעל הבית או' לא קצצתי אלא אחד, בזה בעל הבית נשבע ונפטר. ולא סוף דבר כשיש שם הודאה במקצת שחייב לישבע מדין, אלא אפילו כשאין שם הודאה במקצת כגון שאומר לא קצצתי אלא אחד ופרעתיו לך, בעל הבית נשבע מן התקנה שבועת המשנה. וכבר נתבארו כל דינים אלו בארוכה בשבועות פרק כל הנשבעין.
<h2>דף קיג.</h2>
הרי שאמר הכתוב, כי תשה ברעך משאת מאומה לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו בחוץ תעמוד וגו'. אזהרה זו בין לבעל חוב בין לשליח בית דין שלא יכנסו לבית הלוה למשכנו. שכך משמעותו של מקרא, בחוץ תעמוד אתה, והאיש שזהו שליח ב"ד, ואשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה. אלא כיצד עושין, בעל חוב ושליח ב"ד עומדין בחוץ והלוה מוציא את כליו, ומסדרין לו כמו שיתבאר. ומ"מ אע"פ שאין שליח ב"ד יכול להכנס לביתו מנתח הוא של לוה כל כלים וכל דברים שימצא בידו בחוץ ונוטלן ממנו. אבל בעל חוב אינו רשאי אפילו לנתוח כלל. בד"א שאינו רשאי ליכנס, לביתו של לוה. אבל לביתו של ערב רשאי ליכנס, שנאמר לקח בגדו כי ערב זר. וכן נכנס הוא לביתו לממשכן על שכר אדם ועל שכר בהמה וכלים. זקפו עליו במלוה שוב אינו נכנס לביתו, שנאמר כי תשה ברעך משאת מאומה, כלומר ואפילו כל מאומה.
הרי שאמר הכתוב ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו, בא להזהיר שאם משכן מן העני, בין שעבר הוא ומשכן בין שליח בית דין שמשכן דבר שצריך לו לכסות לילה, שלא ישכב ועבוטו אצלו, אלא שיחזירנו לו לכסות לילה. וכן הזהיר על כסות יום שיחזירנו ביום, שנאמר אם חבול תחבול שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו, כלומר מתחלת היום עד שיבא השמש תשיבנו לו. ועוד הזהיר בעשה על כסות לילה, שנאמר השב תשיב לו את העבוט כבא השמש. נמצאת אומר שכסות לילה ניתן לחבלו ביום ולהחזירו בלילה, וכסות יום ניתן לחבול בלילה ולהחזירו ביום. היו לו שני כלים ממין אחד, נוטל אחד ואינו מחזירו כלל, והשני נוטל ומחזיר בעת הצורך. וכל שלא החזיר את המשכון על הדרך שאמרנו עובר בכל השמות האלו. מאחר שחייב להחזיר בעת הצורך מה תועלת יש במשכון, מועיל לו שהוא קנוי לו ואין שביעית משמטת את החוב, כמלוה על המשכון שאין השביעית משמטתו כמו שכתבנו בגיטין פרק השולח [ל"ז ע"א]. ועוד מועיל לו שאם מת הלוה שומטו מעל בניו, שאינו כשאר מטלטלין של יתומים שאינן משועבדין לבעל חוב מעיקר הדין. עד מתי חייב להחזיר עד עולם, כל שבא לידו בתורת משכון. אלא כיצד עושה ויגבה את חובו, מחזיר כסות יום ואפילו בלילה וכסות לילה אפילו ביום. ואם יש שם שום כסות שאינו ראוי לו, מוכרין אותה ולוקחין לו כסות הראויה לו ומגבין לו את חובו מן המותר. ויש מגדולי המפרשים שכתב שאין מסדרין לבעל חוב. ולפי דבריו מוכרין הכל ומגבין לבעל חוב את חובו. אבל דברים אחרים שאינן לא כסות יום ולא כסות לילה וגם אינן בדין סידור, מוכרן בב"ד לסוף שלשים יום. בד"א שחייב להשיב לו את העבוט על הדרכים שאמרנו, אלא בשמשכנו שלא בשעת הלואתו, בין על ידו בין על ידי שליח ב"ד כמו שאמרנו. אבל משכנו בשעת הלואתו אינו חייב להחזיר לו כלל לא כסות יום ולא כסות לילה.
<h2>דף קיג:</h2>
כשם שמסדרין בערכין שנאמר והעריך וגו', כך מסדרין בבעל חוב. ומהו הסידור שמניחין לו כלי מלאכתו וכסותו. כיצד, מניחין לו, שתי מטות אחת לאכול עליה ואחת לישון עליה. ומניחין לו מצע לישב עליו אם הוא ראוי לכך, או מפץ שהוא מחצלת אם אינו ראוי למצע. היה אומן, נותן לו שני כלי אומנות מכל מין ומין. כיצד, היה נגר מניחין לו שני מעצדין ושתי מגרות וכן כל כיוצא בזה משאר המינין הצריכין לו לנגרותו. וכן שאר אומנות. היו מכלי אומנותו מן האחד מרובה ומן אחר מועט, אין מניחין לו מן המרובה כדי למכור וליקח מן המין המועט כדי שיהיו לו שנים מכל מין ומין, אלא מניחין לו מין המרובה שנים מכל מין, ומין המועט מה שיש לו. היה אכר או חמר אין מניחין לו לא בקרו ולא חמורו. וכן אם היה ספן אין מניחין לו ספינתו, ואע"פ שאין לו מזונות אחרים אלא מאלו אין מניחין לו, לפי שאין אלו כלים אלא נכסים. וכן מניחין לו כסות יום וכסות לילה לשנים עשר חודש. ומניחין לו מזונות לשלשים יום. כל דברים אלו אין מניחין אלא לו בלבד, אבל לצורך אשתו ובניו אין מניחין לו כלום, ואע"פ שמזונותיהן עליו. אבל מ"מ מכסות יום של אשתו ובניו אין נוטלין מהם כלום. ולא עוד אלא בגדי צבעים שצבען לשמן וסנדלין שלקחן לשמן אע"פ שעדיין לא לבשו אותן אין נוטל מהן כלום. בד"א בבגדי החול, אבל בבגדי שבת ומועד נוטלין אותן מהן, ואין צריך לומר אם היה בהם טבעת או כלי זהב וקשורין שאין מניחין אותן להם.
כל סידור זה שאמרנו אפילו שליח ב"ד עושה אותו כשבא למשכן, שעומד על פתח ביתו והלוה מוציא כל אשר יש לו החוצה, ומניח לו מה שאמרנו, ונוטל את השאר. אבל מ"מ הפרש יש בין שליח ב"ד לבית דין כשבאין לגבות את החוב, שאילו שליח ב"ד אפילו מצא איצטלא בת מאה מנה לכסות יום וכיוצא בה לכסות לילה מניח אותן לו כמות שהן, ואע"פ שאינו ראוי לו. אבל כשבית דין באין לגבות, מוכרין אותה איצטלא וקונין לו כסות הראוי לו. כך כתבו המפרשים. אבל אחד מגדולי המורים כתב שאין שליח בית דין מסדר, ואינו מניח לו אלא שתי מטות אחת לישון ואחת לאכול ומצע או מפץ כמו שאמרנו.
<h2>דף קטו.</h2>
אלמנה בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה, שנאמר לא תחבול בגד אלמנה. בד"א שלא בשעת הלואתו, אבל בשעת הלואתו ממשכנין אותה. ואחד מגדולי המורים שכתב שאפילו בשעת הלואה אין ממשכנין אותה, לא נראו דבריו.
החובל כלים שעושין בהם אוכל נפש עובר בלא תעשה, שנאמר לא יחבול רחיים ורכב כי נפש הוא חובל. חבל רחיים ורכב כאחד עובר בשני לאוין, מאחר שהן שני כלים שעושים בהם אוכל נפש אע"פ שאינן עושין אלא מלאכה [אחת ומכאן] אתה דן [לכל שני כלים שעושין] מלאכה [אחת] שעובר בשני לאוין, כגון זוג של מספרים וצמד של בקר, שהוא עול שמצמיד הפרות כאחד, והוא של פרקים, שאע"פ שאינו עושה אלא מלאכה אחת, מאחר שהן שני עצים שמתחברים ביחד עובר עליו בשני לאוין. בד"א בשהיה חורש באותו עול בבקרים, אבל אם לא היה חורש בו מותר לחבלו שהרי אינו משתמש עכשיו (כך) צורך אוכל נפש.
<h2>דף קטז.</h2>
ממה שאמרו שזוג של ספרים אסור לחבל משום כלים שעושין בהן אוכל נפש, נראה שיש ללמוד שלא אוכל נפש בלבד נאסר אלא ה"ה הנאת נפש, שזוג של ספרים הנאת נפש יש בו, כמו שאמרו [נדרים ע"ט ע"א] בקישוטי אשה שהן דברים שיש בהם עינוי נפש לענין נדרים. והילכך נראה לומר שמכאן אתה דן לכל כיוצא בדברים אלו שיש בהן מקצת הנאת נפש.
הפרות שחורשין בהן אינן בכלל דבר שעושין בו צורך אוכל נפש, ומותר לחבלן. כמו שכתבנו למעלה [קי"ג ע"ב] שאם היה אכר אינו מניח לו בקרו לחרוש, שלא הזהירה תורה אלא על הכלים שעושין בהן אוכל נפש. היו לו כלים הרבה ראויין לעשות בהן אוכל נפש, ואינו משתמש בכולן אלא במקצתן. את [שהוא] משתמש בהן אסור לחבלן, את שאינו משתמש בהן מותר לחבלן. ולא עוד אלא את שעושה בו מלאכה ביום מותר לחבלו בלילה. וזהו ששנינו מחזיר את המחרישה ביום. וכן את שעושה בו מלאכה בלילה מותר לחבלו ביום.
סכין של שחיטה הרי הוא בכלל דברים שעושין בהן אוכל נפש. אבל שאר סכינין וכן קיתונות וצלוחיות אינן בכלל דברים שעושין בהן אוכל נפש. יורות גדולות שמבשלין בהן הרי הן בכלל דברים שעושין בהן אוכל נפש.
עבר ומשכן דברים שעושין בהן אוכל נפש מחזירן להן וחוזר ונוטלן כשאינו צריך להם. ואחד מגדולי המורים כתב שאע"פ שעבר ומשכנן מחזירן לגמרי ושוב אינו נוטלן.
כל מה שאסרה תורה בענין כלים שעושין בהן אוכל נפש לא אסרה אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו, אבל משכנו בשעת הלואתו אין לחוש לכלום. ואחד מגדולי המורים שכתב שאפילו בשעת הלואתו אסור, לא הסכימו עמו המפרשים כלל.
כשב"ד באין למכור ולגבות למלוה את חובו, מוכרין הכל ואפילו כלים שעושין בהן אוכל נפש. ובלבד שיניחו לו כדין הסידור שכתבנו למעלה. שלא הזהירה תורה אלא שלא לחבלן, אבל שלא למכרן בשעת גביית החוב לא הזהירה כלל.
כבר הארכנו בשבועות [מ"ו ע"ב] בענין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר שאין אדם נאמן לומר לקוחין הן בידי אע"פ שהשכירן אצלו בלא עדים כל שיש עדים (ראויין) [הרואין] אותן עכשיו תחת ידו. וכן הארכנו בפרק חזקת הבתים בבבא בתרא [נ"ב ע"א] מענין שאר מטלטלין כיצד אדם נאמן עליהן. סכין של שחיטה אינו בכלל דברים העשויין להשאיל ולהשכיר, לפי שאדם מקפיד עליו שלא יפגום. כשם שמוציאין מן האדם דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואינו נאמן לומר לקוחין הן בידי, כך אם נמצאו ביד יורשין אפילו קטנים מוציאין אותם מידם, שאין טוענין להם מה שלא היה אביהם יכול לטעון.
<h2>דף קטז:</h2>
הבית והעלייה של שנים, לזה בית ולזה עלייה, שנפלו ואין אבניו ועציו של זה ושל זה ניכרין, רואין אם מלא קומתה נפלה נוטל בעל העליה כל האבנים וכל העצים אשר נפלו למרחוק בין שבורין בין שלמין, שכן הדברים מוכיחין שאותן הן שלו מאחר שמלא קומתם נפלו, והשאר נוטל בעל הבית. נפלו תחתיהן, נוטל בעל העלייה העצים והאבנים העליונות בין שבורות בין שלמות, ובעל הבית נוטל התחתונים. לא נודע כיצד נפלו, כגון שנפלו בלילה ופינו אותן בני רשות הרבים והלכו להם שאינן מצויין לשאול את פיהם, חולקין בשוה בעפר ובאבנים ובעצים ובשברים ובשלמים. והוא שהיו שניהם שוים בגובה וברוחב. אבל אם היה של אחד גבוה משל חבירו, כל אחד נוטל לפי [גובה] שלו. ויש מגדולי המפרשים שכתב שאפילו היה האחד גדול מחבירו שניהן חולקין בשוה.
היה הכל ברשות אחד מהן, כגון שפינו אותן בני רשות הרבים לרשותו, או שהוא בעצמו פינה הכל לרשותו, אין אומרין בכיוצא בזה המוציא מחבירו עליו הראיה. אלא הרי שניהם חולקין אע"פ שהכל ברשות אחד מהן, לפי שכל דבר שהוא ידוע לשני שותפין אין אחד מהן יכול לטעון עליו שהוא חזר ולקחו מחבירו אע"פ שהוא עכשיו ברשותו. וכבר הארכנו בדבר זה בבבא בתרא פרק ראשון [ד' ע"א]. ועוד כתב אחד מגדולי המפרשים שכשם שאינו יכול לטעון שהכל שלו, כך אינו יכול לטעון שיש לו בו שני חלקים ולחבירו חלק אחד, ואע"פ שאין דבר שותפות נודע כלל אם למחצה ואם לשליש ואם לרביע. אלא מאחר שהוחזק אותו דבר בשותפות ביניהן יד שניהן שוה בו ואין אחד מהן יכול לטעון עליו אלא בראיה ברורה, ואע"פ שהוא עכשיו יוצא מתחת ידו. בד"א בשיש עדים שהוא עכשיו תחת ידו, אבל אם אין שם עדים יכול לומר חזרתי ולקחתי ממנו מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם [או] לא בא לרשותי, או מתוך שיכול לומר בא לרשותי והחזרתיו לו.
היה אחד מהן מכיר מקצת עציו ואבניו שלמות, וחבירו מודה לו במקצת, ובשאר אומר איני יודע, שהוא מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם כמו שכתבנו בפרק השואל [צ"ח ע"א], נוטלן ונוטל הוא מן השאר כנגדן שלמות, והשאר חולקין בשוה.
הרי שהיה דבר ידוע שהיה בעצים ובאבנים לאחד מהן שני חלקים ולחבירו חלק אחד, ונגנבו מקצתן, אין אומרין שיפסידו לפי חשבון, אלא הרי אלו חולקין בגנבה בשוה. וכן בכל כיוצא בזה. בד"א באבנים ובכיוצא בזה שהוא דבר גס ואינן ניטלין אלא אחת אחת, שהוא דבר מצוי שיטול מן המועט כמו מן המרובה. אבל אם היו שותפין במעות או בכיוצא בו, שהוא דבר דק ונבלל ואדם חופן בהם, כל אחד מפסיד לפי חשבון, שמאחר שאדם נוטל מהם הרבה ביחד דבר ברור הוא שנוטל מן המרובה יותר מן המועט.
נפחת תקרת הבית, שהיא קרקעית של העלייה, חייב המשכיר לתקנו, שהרי העלייה במקומה עומדת. לא רצה לתקנו, הרי השוכר הזה יורד למטה בבית עד שיתקן. וכשהוא יורד ודר למטה וגם המשכיר הוא דר שם ולא שיוציאנו מן הבית וידור שם הוא לבדו, שלא השכיר לו על דעת להוציאו. וכן כשהוא משתמש דרך העלייה הוא משתמש ולא דרך פתח הבית, ואע"פ שעכשיו יש לו לטרוח בעלייה ובירידה, ומתחלה לא היה צריך לטרוח אלא בעלייה בלבד. וכל שכן אם השכיר לו עלייה שיש לו על גבה עלייה אחרת ונפחתה, שיכול לומר לו שיעלה וידור בעליונה, שהרי אין כאן טורח גדול, אלא שטורח בעלייה קצת יותר מבתחתונה. בכמה תפחת קרקעית העלייה ויהיה חייב לתקן בארבעה טפחים או למעלה מכאן, שאע"פ שנפחת אינו צריך לעקור דירתו לגמרי משם אלא במקצת ובמקום ארבעה טפחים בלבד שיתן לו המשכיר למטה להשתמש בו היה די לו, אעפ"כ אין שומעין לו מחייבין אותו לתקן, לפי שאין אדם עשוי לדור חציו למעלה וחציו למטה.
כבר כתבנו למעלה בפרק השואל שהאומר לחבירו בית זה אני משכיר לך ונפל, חלף הלך לו ואינו חייב להעמיד לו בית אחר. הילכך האומר לחבירו עלייה זו שעל גבי בית זה אני משכיר לך עד זמן פלוני, אם נפלה העלייה אינו חייב לחזור ולבנותה. אבל כל זמן שהעלייה קיימת חייב להעמיד את הבית בתוקפו ובקיומו שלא תפול, כדי שתתקיים העלייה עליו כל זמן השכירות, שמאחר שאמר לו על גבי בית זה, הרי הוא כמשעבד את הבית להעמיד עליו עלייה זו כל זמן השכירות. ומעשה באדם אחד שאמר לחבירו דלית זו שעל גבי פרסק זה אני משכיר לך ונעקר הפרסק ממקומו בעוד שהדלית קיימת, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו חייב אתה להעמיד לו פרסק כל זמן שהדלית קיימת. ונראה שיש כאן שאלה, לא יהא טפל חמור מן העיקר, העליה עצמה והדלית עצמה שנפלה או נעקרה אינו חייב להעמידן מאחר שאמרו עלייה זו או דלית זו, היאך אתה מחייבו להעמיד הבית והפרסק, והוא לא אמר לו אלא בית זה ופרסק זה. נראה שטעם הדבר, לפי שעיקר השכירות אינו אלא בעלייה או בדלית. והילכך הרי הוא כאומר לו עלייה זו ודלית זו כל זמן שהן קיימין הריני מתחייב להעמידן לך על גבי מה שהן עכשיו, והרי הוא כמשתעבד להעמידן על גבי בית ועל גבי פרסק כל זמן שהן קיימות.
<h2>דף קיז.</h2>
כיצד מתקנין את הפחת. התחתון נותן את הקורות, [ואת הלווחין או את הקנים אשר (לבדו) [עליהן] הכל כמנהג המדינה שהן עיקר התקרה. והעליון נותן את המעזיבה שהקורות והטיט שעליהם שהוא לצורכו בלבד להשוות בו את הגומות. כשם שאמרנו בשוכר ומשכיר שהתחתון צריך לתקן ונותן את התקרה והעליון נותן את המעזיבה ואפילו לא נפחת אלא בארבעה, כך הדין בבית ועלייה של שנים שנפחת כולו או בארבעה, שעל בעל הבית לתת את התקרה ועל בעל העלייה לתת את הטיט. בד"א בשאין שם טיט כלל, אבל אם יש שם טיט מועט ומי תשמישו יורדין ומזיקין, אין עליו לתקן. אלא התחתון יחוש לעצמו ויתקן אם ירצה, שעל הניזק להרחיק את עצמו, בכיוצא בזה שאין הנזק מגיע מיד אלא לאחר שהמים הולכין וכלין מן העפר. בד"א בשיש שם טיט מועט, אבל אם אין שם טיט כלל על העליון לתקן, לפי שמיד ששופך את המים יורדין ומזיקין לתחתון. וזהו נזק של גירי שעל המזיק להרחיק את עצמו, כמו שכתבנו בבבא בתרא פרק לא יחפור [כ"ב ע"ב, כ"ה ע"ב] ששם עיקר דינין אלו. ומכאן נראה לומר שבעל העלייה יכול לגלות תקרת עלייתו כולה או מקצתה, ואין בעל הבית יכול לעכב עליו מפני מי גשמים שיורדין ומזיקין אותו, שהרי אמרנו שכל שיש מעזיבה אין כאן נזק של גירי ועל (המזיק) [הניזק] להרחיק את עצמו. וגדולה מזו כתב אחד מגדולי המורים שאין בעל הבית יכול לכוף לבעל העלייה שיבנה כלל. ודבר ברור הוא.
הבית והעלייה של שנים שנפלו ואמר לו בעל העלייה לבעל הבית לבנות והוא אינו רוצה לבנות, הרי בעל העלייה בונה את הבית ויושב בו עד שיתן לו הוצאותיו. בד"א בשאין בעל הבית מצוי בעיר, כגון שהלך לו אחר שאמרו לו בית דין לבנות. אבל אם הוא מצוי בעיר כופין אותו בעל כרחו לבנות. כך כתבו מקצת מפרשים. וכן נראה עיקר. אלא שרבותי אמרו שאע"פ שישנו אין כופין אותו, שאין שאר נכסיו משועבדין כלל [ל]דבר זה, אלא הבית בלבד הוא שמשועבד [ל]עלייה. וכן נראה דעת אחד מגדולי המורים.
<h2>דף קיז:</h2>
הרי שרצו לבנות, אין אחד מהם יכול לשנות כלל בענין שיבא ממנו שום גריעות לשל חבירו, כלומר שאין בעל העלייה רשאי להכביד כלל יותר ממה שהיה בתחלה, וגם אין בעל הבית רשאי למעט חוזק הבנין ממה שהיה בתחלה. כיצד, תחתון שבא לשנות בכותלים מגויל לגזית אין שומעין לו, מגזית לגויל שומעין לו. וכן כל כיוצא בזה. בא לשנות בתקרה מערמון לארזים שומעין לו, מארזים לערמון אין שומעין לו. לרבות בחלונות אין שומעין לו, למעט שומעין לו. להגביה אין שומעין לו, להשפיל שומעין לו. עליון שבא לשנות מגויל לגזית שומעין לו, מגזית לגויל אין שומעין לו. משקמים לארזים אין שומעין לו, מארזים לשקמים שומעין לו. לרבות בחלונות שומעין לו, למעט אין שומעין לו. להגביה אין שומעין לו, להשפיל שומעין לו. וכתב אחד מגדולי המפרשים שאם היה מנהג המקום שלא להקפיד בכך, כלומר בהגבהת הבנין, שאף זה משנה כרצונו. ולא עוד אלא אם היה מנהג המקום לבנות שתים או שלש עליות זו על גב זו, אף זה בונה עלייה אחרת או שתים על גבה ואע"פ שלא היה לו שם אלא עלייה אחת. עוד כתבו רבותי שאין הדברים אמורים שאין העליון יכול להגביה או להכביד כלל אלא בבית ועלייה, לפי שאין לבעל העלייה בכותלי התחתון כלל אלא שעבוד עלייתו, אבל כותל של [חצר] בין שני שותפין, שלשניהן יש חלק במקום ובאבנים, כל אחד מגביה ומכביד בו כחפצו כל שהכותל ראוי לכך. וכן עיקר. אף ללשון הראשון שאמר תלמודא אין הולכין אחר מנהג השותפין, אבל אם [היה] מנהג המדינה שכל אחד ואחד בונה עליה על גבי... [שות]פין בבית ובעליה לא... מנהג השותפין. הרי שאין יד אחד מהן משגת לבנות, חולקין להן את הקרקע ונוטל בעל הבית שני חלקים ובעל העלייה חלק אחד.
כשם שאמרנו בבית ועלייה של שנים שאם נפחת אפילו בארבעה טפחים כופין אותו לתקן ואע"פ שבעל הבית נותן לו כדי ארבעה טפחים למטה להשתמש בהן לפי שאין אדם עשוי לדור חציו למטה וחציו למעלה, כך הדין בבית הבד שיש לו לאחר גנה על גביו שאם נפחת אפילו בארבעה טפחים שכופין אותו לתקן, ואע"פ שבעל הבד אומר לו שירד ויזרע למטה בכדי ארבעה טפחים, אין שומעין לו, לפי שאין אדם עשוי לזרוע חציו למעלה וחציו למטה. ומדברי אחד מגדולי המורים נראה שכל שהוא נותן לו רשות לזרוע למטה אין מחייבין אותו לתקן. ובבבא בתרא פרק ראשון [ז' ע"א] כתבתי אם נפחתה התקרה ולא נפלה לגמרי כיצד הדין ביניהן.
הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים והזיקו, פטור מלשלם. בד"א בשהיה הכותל בנוי כדרכו והאילן נטוע כדרכו, אבל אם לא היו כדרכם חייב לשלם. ולאחד מגדולי המורים ראיתי שכתב שאפילו היו רעועים פטור. נתנו לו זמן לסתור את הכותל ולקוץ את האילן והזיקו, בתוך זמן פטור, לאחר [זמן] חייב. ובבבא קמא פרק ראשון [ו' ע"ב] הארכתי [וכתבתי ש]אין הפרש בין הזיקו בתוך [הזמן] בין הזיקו לאחר נפילתן נותנין לו שלשים יום, שסתם זמן של ב"ד אינו פחות משלשים יום.
מי שהיה כותלו סמוך לגנת חבירו ונפל, ואמר לו בעל הגנה פנה את אבניך, ואמר לו הלה הגיעוך, אין שומעין לו אלא מחייבין אותו לפנותן. אמר לו הגיעוך וקבל עליו בעל הגנה, אם בא בעל הכותל לחזור בו ולפנותן הרשות בידו, ואע"פ שהיו בשדהו של זה וחצירו של אדם קונה לו כמו שכתבנו בפרק ראשון [י' ע"א] בענין זה, לא קנתה לו שדהו, לפי שמאחר שעכשיו חוזר בו נראין הדברים שלא היה בדעתו של בעל הכותל להקנותן לו קנין גמור כשאמר לו הגיעוך, אלא כדי לדחותו מעליו הוא שאמר לו כן, לפי שהיה דוחקו לפנותן. אמר לו הגיעוך, ופנה אותן בעל הגנה, ואחר כך אמר לו בעל הכותל טול יציאותיך ואני נוטל את שלי אין שומעין לו. ממה שכתבתי שהרשות ביד בעל הכותל לחזור בו עד שלא הספיק בעל הגנה לפנותן, כתב אחד מגדולי האחרונים שיש ללמוד למי שיש בידו משכון של חבירו והיה דוחקו לפדותו, ואמר לו הגיעוך, שלא קנה אותו, שלא אמר לו כן אלא כדי לדחותו מעליו. וכבר הארכתי למעלה בפרק הזהב [מ"ט ע"א] במי שאומר לחבירו בשעת ההלואה אם לא אפדנו עד יום פלוני הגיעך המשכון, שקנה אותו המלוה. ומ"מ נראה לומר שאפילו שלא בשעת ההלואה אם אמר הגיעך ואחר כך ראה אותו שהיה משתמש במשכונו ולא אמר לו דבר, שקנה אותו, ושוב אינו יכול לחזור בו, דומה למה שאמרנו באבנים שאחר שפינה אותן שוב אינו יכול לחזור בו.
<h2>דף קיח.</h2>
השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש, ואמר לו תן שכרי ואמר לו טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו. וכתב אחד מגדולי המפרשים שטעם הדבר משום שנאמר ביומו תתן שכרו, ושכרו משמעותו מה שהתנה עמו ממש. והנה זה ראיה גמורה למה שכתבתי למעלה בפרק המקבל [קי"ב ע"א] שאע"פ שאין לו מעות כל שיש לו מטלטלין או קרקע אם אינו מוכר ופורעו עובר משום בל תלין. ואחרים אמרו שדבר תורה רשאי לפורעו במטלטלין או בקרקע כל שאין לו מעות. שהן ז"ל אמרו שימציא לו מעות על כל פנים, שאם אתה אומר שיפרענו בשאר דברים נמצא זה מת ברעב בין כך ובין כך, ואיליו הוא נושא את נפשו. ושלשה חילוקי דינין הן, שכירות מלוה ונזקין. שכירות חייב השוכר לפרוע במעות בעין. ואע"פ שאין לו כופין אותו שיטרח וימכור קרקע או מטלטלין עד שימציא לו מעות. מלוה כל שיש לו מעות חייב לפרוע לו מעות. היה הדבר ידוע שאין לו מעות שמין לו מטלטלין. היה הדבר ידוע שאין לו מטלטלין שמין לו קרקע. וכבר כתבנו זה בכתובות פרק הכותב [פ"ו ע"א]. נזיקין אע"פ שיש לו מעות רשאי לפרוע במטלטלין או בקרקע, שנאמר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם. וכל הדברים בכלל מיטב ואפילו סובין. בבבא קמא פרק ראשון [ט' ע"א] יתבאר זה.
אמר לו טול מה שעשית בשכרך, וקבל עליו פועל ופינה אותו לרשותו, ואחר כך אמר לו הילך שכרך ואני נוטל את שלי, אין שומעין לו. זה שאמרנו שאם אמר טול שעשית בשכרך אין שומעין לו, לא סוף דבר ששכרו לעשות מלאכה בשלו ממש, אלא אפילו שכרו להביא לו תבואה מן ההפקר אין שומעין לו. בד"א בשהגביהו או משכו פועל לצרכו של בעל הבית, שהרי נקנה לו לבעל הבית בהגבהתו של פועל. אבל שכרו לשמור לו תבן וקש של הפקר או להשליכו דרך ארובה שאין כאן הגבהה כלל ולא נקנה לו לבעל הבית לפי שהבטה בנכסי הפקר אינה קונה ואע"פ שהוא נשמר על ידו, הרי בעל הבית יכול לומר לו טול מה שעשית בשכרך, שהרי אין פעולתו אתו מאחר שלא נקנה לו לבעל הבית. ונראין הדברים שאינו יכול לומר לו כך אלא כשהודיעו שהוא של הפקר. אבל אם שכרו לעשות בשלו, והראהו בשל הפקר חייב ליתן לו שכרו. למה הדבר דומה לשוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו, שחייב ליתן לו שכרו וכמו שכתבנו למעלה בפרק השוכר [ע"ו ע"א].
<h2>דף קיח:</h2>
המוציא זבלו לרשות הרבים, המוציא מוציא והמזבל מזבל, כלומר שלא ישהנו שם. ואעפ"כ אם הזיק בין כך ובין כך משלם מה שהזיק. אין שורין את הטיט בר"ה ואין לובנים לבנים, אבל גובלין את הטיט ברשות הרבים. הבונה בר"ה, המביא אבנים מביא והבונה בונה. ואע"פ שנתנו חכמים כל השיעורין האלו אם הזיק משלם מה שהזיק.
החצב שמסר האבן לסתת, הסתת חייב בנזקיה, וכן לשלם לבעלים אם נשברה ברשותו. והסתת שמסר לחמר, החמר חייב. והחמר שמסר לכתף, הכתף חייב. והכתף שמסר לבנאי, הבנאי חייב. והבנאי שמסר לאדריכל, שהוא האומן הגדול, האדריכל חייב. העלום על גבי דימוס ונפלו כולן חייבין. בד"א בשכולן קבלו המלאכה שלהן בקבלנות. אבל בשכירות אחרון חייב וכולן פטורין.
שתי גנות זו על גב זו וירק בינתים, כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול, הרי הוא שלו, והשאר של תחתון. ומ"מ אין העליון רשאי לאנוס עצמו וללקוט, אלא לוקט כל המתלקט בנחת. היה העליון מגיע לעיקרו של ירק ואין מגיע לנופו, דבר זה עלה בספק בגמרא. הילכך הרי [הוא] של תחתון, ואם קדם העליון [ותפס] אין מוציאין מידו. ויש ספרים שכתוב בהן ומגיע לנופו ואין מגיע לעיקרו. מה טעם חולקין בירק זה, שהרי על כל פנים של אחד מהן הוא, של עליון שהעיקר ברשותו והוא גדל משם או של תחתון שהענפים ברשותו, יש מגדולי המפרשים שכתב שלפי שורת הדין שכולו של עליון, מאחר שמשם יונק ומתפרנס. אלא משום שגנאי הוא לו לשאול רשות מן התחתון ליכנס וללקוט הוא מפקיר אותו. ולפי דרך זה נראה לומר שהדברים פשוטים שאם אינו גבוה כל כך שהעליון יכול לפשוט את ידו וללקוט את כולו הכל שלו. ויש מגדולי האחרונים שכתב ששורת הדין כולו של תחתון מאחר שהוא ברשותו, והעיקר בלבד שהוא ברשותו של עליון הוא שלו, אלא שתחתון מפקיר את מה שהעליון יכול לפשוט את ידו. ולפי טעם זה נראה [לומר שאם] אינו גבוה כל כך שהתחתון יכול לפשוט את ידו וללקוט את כולו שהכל שלו. שעד כאן לא אמרו שהתחתון מפקיר את מה שלמעלה אלא במה שאינו יכול ללקוט מרשותו. אבל מה שיכול ללקוט אינו מפקיר אותו, שאינו חושדו בגזלן. אע"פ שכלשון הזה האחרון מוכיח קצת לשון הגמרא, הלשון הראשון נראה עיקר. ונראה לומר שאע"פ שלא נתפרש דבר זה אלא בירק, ה"ה לאילנות כגון גפנים שהם גדלים בענין זה. אבל שאר אילנות שעל המצר כבר כתבנו דינם למעלה בפרק המקבל [ק"ו ע"ב].
